ארכיון המסך המפוצל > 2009

סופים הם לפעמים

סוף פרק, סוף עונה, סוף סדרה, הרבה נוסטלגיה והרבה יותר געגועים

מאת: נעמי וינר
פורסם בתאריך: 02/12/2009


השבוע ב"מנתחים את זה" יוצגו סצינות סיום – זהירות, ספוילרים ל... עונה הרביעית של "עקרות בית נואשות", לסוף העונה הראשונה של "מד מן" וסצינת הסיום הסופית והאחרונה של "עמוק באדמה".
אין צורך לדעת דבר על הסדרות הנ"ל. ניתוחי הסצינות (כמעט) אינם תלויים בהקשר של הסדרה, ומנתחים את הסצינה המצורפת בלבד.
ולעבודה:


סופים הם לפעמים / געגועים לסאבטקסט.
ראיתם פעם סוף של פרקי הסקראבס? / הם מרגיזים אותי כל פעם

למה? כי סוף משמעותי הוא החלק בפרק - או עונה, ויותר מהכל סדרה - שאמור להשאיר אותך עם משהו לחשוב עליו אחר כך. זו הנקודה שאחריה אנחנו כבר לא אמורים לשקוע בפיסת החיים הכאילו-אמיתית הזו, להשעות את חוסר האמונה ואת כוח החשיבה. מספיק, נגמר, עכשיו הזמן לחשוב ולהבין על מה אנחנו מדברים. מה ניסינו להכניס לשם מעבר לסיפור עצמו. אם ניסינו.






סיום הפרק הזה ששלח לי זוהר, למשל, הוא דוגמא מופלאה לסיום טוב באמת. כזה שמרים את עצמו להנחתה עבור סוטים כמוני, שמוצאים הנאה בביתור סצינות לחלקים וניתוחן. כאן, אני לא צריכה להסתכן בהשערות דמיוניות כשאני חופרת עמוק מדי מתחת למילים: המשורר מתכוון לכל מילה שלו, ומגיש לי את המשמעות לניתוח על מגש של כסף, נעול בנעליים אדומות בוהקות.

רפרנס זה כיף. זה יכול לתת פרס קטן על תשומת לב לצופה חד העין. זה מעודד צריכת תרבות פופולארית: אם אני צופה הרבה, אני מזהה הרבה רפרנסים. זה שם את החלק הזה בפרק בקונטקסט חברתי רחב יותר. זה יכול להיות מצחיק ודי. זה גם יכול להעניק משמעות עמוקה יותר לקטע, אם משתמשים ברפרנס בכוונה תחילה ובצורה מעניינת.

כשהטורנדו בא לקנזס, דורותי הטיפשונת רצה מהמקלט הביתה, לחפש את טוטו הכלבלב. המחווה טובת הלב והילדותית הזו לקחה אותה להרפתקה דמיונית שבה דמויות שונות מחייה גילו בעצמן אומץ, לב ומוח, ודורותי עצמה גילתה מסר חשוב לילדות טובות וצייתניות: אין כמו הבית, אין כמו הבית, אין כמו הבית. ואז היא נחתה עם הבית חזרה בבית, בקנזס, והכל בסדר: אפילו עץ לא נשבר. היא הפנימה את הדמיונות הילדותיים שלה והתבגרה לאשה צייתנית שיודעת שמה שיש בבית זה הכי טוב שיש, הכי הוגן והגון ומהוגן ולא כדאי להתמרד נגד זה.
 
כשהטורנדו בא לוויסטריה ליין, הוא עשה בדיוק, אבל בדיוק ההפך. דמות אחת, באקט מטופש למדי, רצה החוצה מהמקלט. אבל זו לא אגדה לילדים: היא מתה. שלוש דמויות אחרות לא גילו בעצמן שלוש תכונות טובות שכבר היו בהן מראש. הן גילו ערכים שחברות אנושיות מושתתות עליהם, והעובדה שהם גילו אותם מצביעה על כך שהם היו חסרים בחיים הציניים שלהן – חברות, סליחה, גאולה. ומה לגבי הכי טוב בבית? חזרה מושלמת ונקייה למקום הכי טוב שיש, המוגן, שלא כדאי להתמרד נגדו? הצחקתם אותנו.

כשהטורנדו בא לוויסטריה ליין, הוא הוכיח לנו את ההפך הגמור: שהבתים בוויסטריה ליין הרוסים לחלוטין. שמה שיש בהם הם לא החיים הכי טובים שיש, אלא חיים שבירים ולא הוגנים. חיים מציאותיים. אין כמו בבית? פחחח. אין בית. אין בית. אין בית.

אותו דבר שהסדרה כולה מדברת עליו, למעשה – שהמציאות של דורותי היא החלום שלנו. היא דמיונית עבורנו כמו ארץ עוץ עבורה. החלום הפרברי חלול, והבתים היפים שלו מרוקנים מהתוכן שיוצריה של דורותי גדלו עליו. מתוך הניגוד לרפרנס, נוצר כאן איזה שהוא געגוע לזמן שבו ההבנה הזו, הציניות הזו, עוד לא היתה קיימת.

זה לא געגוע למשהו אמיתי: אנחנו יודעים היום טוב טוב שגם בימי דורותי ילדות קטנות נאנסו, נאמר, ונוצלו תחת חסות הבית המגונן, ואז גם אף אחד לא הלך למשטרה, כי זה בתוך הבית. זו נוסטלגיה לעבר דמיוני. אם תרצו, לחלום שויסטריה ליין בנויה עליו: חלום של בית "כמו פעם", עם אבא עובד ומפרנס, ואמא עקרת בית טובת לב, וילדים טובים וילדות טובות וטוטו הכלבלב.

פעם, החלום הזה היה חזות הכל: אמונה מושלמת שככה זה, שהבית שלנו הוא הכי טוב שיש, שאנחנו צריכים לשאוף לבית פרברים כזה ולהסתפק בו, ואז נהיה אזרחים מועילים ונחיה באושר ועושר. אבל אז עבר הטורנדו הציני של דור האיקס והפך את עקרות הבית לנואשות, העיף את הכביסה המלוכלכת החוצה, הרס את הבתים המושלמים, ולימד כל ילד שהמציאות היא מרה, החיים שבריריים ולעיתים קרובות לא הוגנים.

***

קישור לסצינה ביוטיוב

(כבר סיכמנו שאני רמאית מקצועית, נכון? ולכן אתם תסלחו לי על זה שזו לא ב-א-מ-ת סצינת סיום העונה הראשונה של "מד מן". אבל היא לב הפרק של סיום העונה, ואחת האחרונות. מספיק טוב בשבילי. תודה, איילון צפון!)

על מי מדבר אשף הפרסום שלנו, כשהוא מתאר את הגלגל של קודאק כ"קרוסלה" – מתקן קסום מהילדות שלנו, שכולם מתגעגעים אליו? מכונת זמן שלוקחת אותנו לעבר היפה דרך תמונות משם? משהו שיימכר בטירוף בזכות הנוסטלגיה שהוא מחייה?

עקרות הבית כבר נואשו מהחלום הקסום-מארץ-עוץ של בית שהוא בית, גבר שהוא גבר, אישה שהיא אישה וסיגריה שהיא סיגריה. "מד מן", רוכבים על אותו גל בדיוק, עדיין חיים על הנוסטלגיה הזו, הכאב המתוק של פצע ישן. הם תרחיץ הקלמינה שהדוקטור רשם לגירוד המתגעגע. הם מחיים את החלום – ואת שברו. לא סתם הם ממוקמים בשנות השישים, רגע לפני הנקודה ההיסטורית שבה נשבר החלום הזה, נרמס בוודסטוק ובוויטנאם. הנקודה שבה המודרניזם מת, יחי הפומו.

אבל רגע. אם התמונות הזזות - סדרת הטלוויזיה – מחייה את העבר, מי היא מכונת הזמן? הטכנולוגיה? הגלגל שמזיז את התמונות? התשובה בגוף השאלה: המכשיר שמסוגל גם לשוטט לעבר עם "מד מן", וגם לחזור להווה העקר והנואש, וגם לנוע לעתיד טוב יותר עם מכוניות מעופפות הוא הטכנולוגיה מאחורי התמונות. הטלוויזיה עצמה. לא סתם מכוונת קרן מקרן השקופיות ישר אל המצלמה לרגע, כך שהיא מקיפה את הפריים בעיגול חום-צהוב (צבע שמכונה "ספיה", צבען של תמונות מהעבר, ולכן צבעה של הנוסטלגיה). לא סתם התמונות עצמן עוברות מהר מאוד מלונג-שוט של החדר כולו כולל התמונה להשתלטות על המסך כולו. ידידנו הפרסומאי שר כאן שיר הלל למכונת הזמן האמיתית - הטלוויזיה.

ועכשיו אני נוסעת בזמן לשנה ג' בתואר הראשון שלי, לשיעור על המיוזיקל "קרון הלהקה", שהוא כולו שירת ברבור לז'אנר שלו, רגע לפני שהוא דועך ועומד לחיות רק ברפרנסים, מחוות ואיזכורים נוסטלגיים. אוטוטו המיוזיקל עומד לפנות את הבמה, והוא כבר מרגיש את הז'אנרים החדשים נושפים בעורפו, למרות שהוא עדיין מצליח להפליא. והנה, בנקודה הזו, הז'אנר עוצר כדי לשיר שיר הלל לבידור הכיפי, הספקטקולרי: לז'אנר של עצמו, המיוזיקל, וגם לקולנוע שהטלוויזיה נושפת בעורפו. ניסיון אחרון לשכנע את הקהל שלא יזנח אותו לאנחות.

מעניין אם "מד מן" עוצרת כאן לשיר שיר הלל לטלוויזיה כי היא מרגישה בסכנה. כלומר, הטלוויזיה עצמה מרגישה בסכנה ללא ספק: בין ה-
TIVO וה-VOD ל-Youtube והטורנטים, הטלוויזיה הקלאסית, על פרקיה המאורגנים-היטב בלוח משדרים שהוא הבוס הגדול, חוששת לחייה. מה שמעניין הוא האם "מד מן", שמתגעגעת לזמן שבדיוק לפני הפוסט-מודרניות, יוצרת את הסצינה הזו בניסיון אחרון לשכנע את הקהל שלא יזנח את החלק שבו שמתגעגע לזמן הזה, נוסטלגי לחלום הזה. זה שצופה בנשים שהם נשים, גברים שהם גברים, סיגריה שהיא סיגריה וטלוויזיה שהיא מדורת השבט.

***






וקטנה לסיומת הסיומים:

אומרים לי ש"עמוק באדמה" היתה סדרה חתרנית. אחרת. שונה. אם כל מה שהייתי רואה אי פעם ממנה זה הסצינה הזו ששלח ניר, לא הייתי מאמינה.

טלוויזיה, בניגוד לקולנוע, מסוגלת להתמקד לא באירועים חד-פעמיים אלא ביומיומיות. אפילו בסדרות משטרה ובתי חולים ועורכי דין, שכל הזמן קורים בהם אירועים חריגים, מה שמושך אותנו הרבה יותר היא מערכת היחסים היומיומית בין העובדים. היא זו ש"קונה" אותנו, הופכת את הדמויות לחברים שלנו וגורמת לנו לרצות לצפות בהם ולהמשיך ולהמשיך, אפילו בפרקים רעים, אפילו כשכל הסדרה מתקלקלת.

מרבית הסדרות החתרניות הטובות של התקופה האחרונה לוקחות את היומיומי שלנו – חיים של אנשים רגילים בצורה כזו או אחרת, של משפחות, של חברים – ומשתמשת בו כדי לנתץ אותו. לבחון את האמונות הבסיסיות שלנו לגבי חיי משפחה, להציג את הריקנות של החברה המודרנית, לחתור תחת המוסכמות המקובלות ולבדוק אותן בצורות שונות ומשונות.

ומה יש לנו כאן? מה האמירה העמוקה שמסתתרת מאחורי הסצינה המרהיבה-ויזואלית הזו שמסיימת סדרה שאמורה להיות חתרנית?


שום כלום. הדבר היחיד שהסצינה הזו, כסצינה בודדה, אומרת, זה שהחיים ממשיכים. ומה הם החיים? בדיוק מה שהמוסכמות החברתיות המקובלות אומרות לנו שהם החיים: הדברים הלא יומיומיים. חתונות ולוויות. ילדים וימי הולדת. משפחה אוהבת עם הורים וילדים שמשחקים כדורגל בפיקניק. ילד שרוצה להיות כבאי ומתגאה בזה שאביו היה שוטר. ילדים שגדלים מספיק ועוזבים את הבית, מתגעגעים למשפחה אבל ממשיכים הלאה. אפילו הזוג הכאילו-חתרני, ההומואי, מוכפף למוסכמות האלה ומתחתן כדי לגדל שני ילדים מקסימים. יופי. כיוון שזוגות הומואיים רחוקים מלהיות מסר חתרני כשלעצמו כבר לא מעט שנים, נותרנו עם שום כלום. לקחנו סדרה חתרנית, אחרת, והכפפנו אותה חזרה לחלום של דורותי, לנוסטלגיה למשפחה קלאסית.

האם הנוסטלגיה למה שהיה לפני הפוסט-מודרניזם, הסלידה מהציניות פוקחת העיניים לאופי הלא-הוגן של המציאות, באמת חזקה מספיק בשביל להחזיר אותנו למה שהיה לפני החתרנות (עם כמה שינויים קלים)?

אמא'לה. לא רוצה.

אפשר, מותר וכדאי לשלוח סצינות לניתוח!
ניתן לקשר אותן בתגובות או לשלוח ישירות ל –
Naomi@astronomi.tv


תגובות (48)