ארכיון המסך המפוצל > 2009

הממיר 6/12/09

בית הבובות, בדרך הביתה, חוק וסדר, באנרים מעצבנים ועוד כתבות ופוסטים מרחבי הרשת הישראלית

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 06/12/2009

10. "בית הבובות", עונה 1, פרק 7. הפרק השביעי לא רק שהמשיך את המומנטום של קודמו אלא גם התעלה עליו והיה הפרק הטוב ביותר בסדרה ואחד הפרקים הכי טובים שראיתי בטלוויזיה מזה זמן רב. הפרק היה בנוי מצוין - המעברים בין העלילות השונות, הבימוי, העריכה והכתיבה החכמה - הכל היה מוצלח. (פורסם ב-1 באפריל) לביקורת המלאה


8. "בדרך הביתה", פרק 3. "בדרך הביתה", הסדרה הדוקומנטרית הישראלית מאת תומר הימן, היא בסך הכל סרט ביתי ערוך - ממש כמו כל סרט ביתי ערוך שנמצא אצלכם בבית. אין בה קו נראטיבי כלשהו, וריבוי הגיבורים (שלא מוצגים באופן ישיר) מונע מאיתנו להתחבר רגשית עם הדמויות. אבל, כמו בכל סרט ביתי ערוך, הסדרה הזו מלאה ברגעים קטנים ומחממי לב, שאת רובם אנחנו יכולים להשליך על עצמינו. את הדמות של תומר - שאותה אנחנו כמעט לא רואים בסדרה - אפשר להבין בזכות הדברים שהוא בוחר לצלם ולהראות לצופים. אימו של תומר שברירית וכל אינטראקציה שלה עם המצלמה מרתקת. רגעים קטנים של ביתיות שכזו - ארוחות חג כל כך סתמיות, מיץ פז ענבים על השולחן, ובמקביל מין אינטימיות מביכה שכזו - כי למעשה מדובר במצבים אינטימיים במיוחד, כשתומר יושב מול החבר שלו והם מדברים על סקס ועל האהבה ביניהם, אבל במקביל אין שום דבר אינטימי במצלמה הזו שחוצצת ביניהם. נאמר הרבה פעמים על משחק, שאם השחקנים לא מרגישים בנוח עם המצלמה שמולם, גם הצופים לא ירגישו בנוח. אף אחד מהאנשים המצולמים בסדרה הזו לא מרגיש בנוח עם כך שיש מולו מצלמה - אך הפעם, נראה כאילו השאיפה של תומר היא לגרום גם לצופים להרגיש לא בנוח. (ג'וני)

8. "חוק וסדר", עונה 18, פרק 8. הפורמט המנצח של "חוק וסדר" לא השתנה גם בעונתה ה-18, אולם העונה חלו שני שינויים קלים. הראשון - אם בתחילת הפרק היינו צופים בשיגרה ניו-יורקית ובמהלכה היו מגלים את גופת הנרצח זמן מה לאחר רציחתו, העונה הקורבן נרצח בזמן אמת, כלומר בזמן שאנו צופים באירועי השיגרה. השני והחשוב יותר - אם בעבר התובע המחוזי היה תפקיד של אדם חמור סבר שבעיקר עסק בהנחתת הוראות, השנה, מכיוון שתפס את המקום חבר ותיק בקאסט, המעורבות הרגשית של התובע המחוזי גדלה. פתאום הוא לא יודע כל וכל יכול, אלא אדם שרבים מערערים על התאמתו לתפקיד. לראשונה התובע המחוזי נשפט על מעשיו בעבר. לראשונה הוא בשר ודם. (טיימר)


1. היה ברור שזה רק עניין של זמן ובסוף זה הגיע. הבאנרים המסתירים הגיעו גם להוט. שתי דקות לפני סיום הפרק של "להעלות את הרף" בהוט פמילי, עלתה אופרה ווינפרי על המסך וכיסתה רבע מסך, כולל כל התרגום וחלק מהשחקנים. בערוץ אפילו לא טרחו להקטין את המסך. (טיימר)


בשולי הממיר

* ב"זירת הפשע: מיאמי" חזרה להתארח אליזבת ברקלי ("הצלצול הגואל"), וגם התארח ג'יי R פרגוסון מהסדרה קצרת החיים "ממעמקים".

* בפרקי השבוע של "חוק וסדר: כוונה פלילית" התארחו ארי פרסטון ("דם אמיתי"), ריפ טורן ("המופע של לארי סנדרס") ולייזה מינלי.

* ב"האחות ג'קי" התארחה סוזי קורץ ("אחיות", "החיים על פי נד").

* ב"בית הבובות" התארח מקאד ברוקס (אֵגס מ"דם אמיתי").

* ב"אנשי המסיבות" התארחה מולי פרקר ("דדווד", "סווינגטאון").


***

מסביב למסך המפוצל



הכל החל ב-1966, כשמכון קרנגי פתח במחקר אודות תוכניות טלוויזיה לילדים. הטלוויזיה עדיין היתה מדיום צעיר, והרעיון להשתמש בה כאמצעי לחינוך ולמידה התקבל בביטול. ואכן צוות המחקר, בראשותה של המפיקה ג'ואן גנץ קוני מתחנת הטלוויזיה הציבורית של ניו יורק, גילה שרוב התכנים ששודרו באותה עת היו רדודים וחסרי ערך (וזה עוד טרום עידן יובל המבולבל). עתה נשאלה השאלה – איך משנים את זה ויוצרים תוכנית חינוכית מוצלחת עבור הגיל הרך? לפוסט המלא (יעל, אפילו עז, על "רחוב סומסום" החוגגת 40)


בכל פעם שאני קורא את הערותיו או דבר ביקורת פרי עטו של ירון טן ברינק, אני מגרד בפדחת. קשה לי להבין את טיעוניו. ברור לי שהוא ניזון ממידע לקוי ותובנות מבולבלות. יש בליבי חשש שהעניין נוגע לכמויות הג'ל האדירות בהן הוא משתמש, המחבלות כנראה במעבר החמצן התקין למוחו. אבל יש עניין נוסף בכתיבתו הטורד את מנוחתי. משמעותי יותר. אתעלם לרגע מהתכנים המוזרים שהאיש מפרסם ואנסה להבין מאיפה לעזאזל אדם שעיקר הקריירה שלו היא לערוך את תמונותיו של אורי פפר בחוף הים שואב את הלגיטימיות לכתיבה ביקורתית בתחום הטלוויזיה. לפוסט המלא (חיים אתגר, ישראבלוג, על ירון טן ברינק עורך "רייטינג")

ערוץ 4 הבריטי, המשדר את "האח הגדול", כבר התנסה בשילוב של בעלי מוגבלויות בסדרת הריאליטי ההיא. גם בישראל, בעונה הנוכחית של "האח הגדול", שובצו בעל תסמונת טורט וכבד שמיעה. ייצוג כזה של נכות בטלוויזיה הישראלית - שלא בהקשר של סרטי תעודה מלחמתיים - הוא חדש יחסית, וחלק מטרנד עולמי. לכתבה המלאה (רותה קופפר, עכבר העיר, על שילוב של בעלי מוגבלויות כמתחרים בתוכניות ריאליטי)



קהל היעד של תוכניות הבוקר הוא כמובן נשים, ונקודת המוצא היא שזה עתה הן סיימו את עבודות הבית, שלחו את הילדים לבית הספר, נפטרו מהמשימות המסורתיות שהוטלו עליהן, ואילו עתה הן זוכות לכמה שעות של מנוחה שינוצלו על מנת להעשיר את התודעה בדברים שבאמת מעניינים אותן: שטויות חסרות חשיבות. לכתבה המלאה (פז חסדאי, וואלה, על תוכניות הבוקר)

"מה קורה" שינתה יעוד והפכה למתאבן שמכין את הצופים למהדורה המרכזית. בפועל מה שקרה הוא שבמקום תוכנית קלילה שאמורה לסגור את היום, שקעה "מה קורה" ברצף הבלתי נסבל של מהדורות החדשות בחצי השני של היום, זה שמתחיל בחמש אחר הצהריים ומסתיים במקרה הטוב בתשע בערב, מה שמעלה את השאלה הבלתי נמנעת - האם מה שבאמת חסר בשעות הרוויות האלה הוא תוכנית בה מקריאים אייטמים מהאינטרנט? לכתבה המלאה (סמדר שילוני, ynet, על הסיבות בגינן חייבים להיפטר מ"מה קורה" של לינוי בר-גפן. תודה לטיימר)

אני מבקש להעלות שאלה לדיון: האם מי שמכריז ש"האח הגדול" משעמם אותו, האם מי שמכריז שיש דברים חשובים יותר בעולם (ואפילו בטלוויזיה) מאשר הדחה של מתמודדת עם פה של ג'ורה מסריחה, האם מי שחושב שלאמצעי התקשורת יש דברים חשובים יותר לסקר אותם מאשר לעקוב ולדווח אחר המתרחש בתוך כתלי הבית הכי מג'ויף במזרח התיכון – הוא מתנשא? לפוסט המלא (יובל דרור, הגלוב, על האח הגדול וסנוביות)

"האח הגדול" עוסק בשכתוב ועיוות ההיסטוריה. למעשה הוא זה שרקח את הביזיון, השקה והאביס אותו, ואז עשה "תיקון" - תיקון נצלני שנועד לטשטש את זהותו של המנוול העיקרי בפרשה המתועבת והעצובה הזאת. אם השהייה של חודדה ב"מיניסטריון האמת" בנווה אילן תיגמר בגירושין, שמירת הריון באברבנאל או משפחות מרוסקות המתביישות לצאת מהבית, זה יהיה על מצפונו של האח הגדול. לכתבה המלאה (דאה הדר, עכבר העיר, על טיהור בית האח הגדול מהזוג חודדה)

מילן קונדרה כתב פעם שקיטש זה הדמעה השנייה, כלומר ההתרגשות מעצם זה שמתרגשים. ואכן, אם יש דבר אחד שחוצה את שלושת פרקיה של "לרקוד עם דמעות בעיניים" זה שאוסף המרואיינים שמופיעים בה נחלק לשניים: אלה שלקחו חלק בתרבות הריקודים כי היא ריגשה אותם ואלה שהתרגשו מעצם זה שהם לוקחים בה חלק.
לכתבה המלאה (אריאל קריל, וואלה, על "לרקוד עם דמעות בעיניים")

אם אני צריכה לבחור בין ראובן דגן מבטיפול לבין נח מתיבת נח, ברור שאני מעדיפה את זה השני. מארק איווניר הגרום והמיוסר החי על יאכטה, או אסי דיין הטובע והמפוטם? אין היסוס.
לפוסט המלא (דבורית שרגל, לחיות את חייה, על המטפלים הטלוויזיונים שלה)



לעיתים קרובות מדי, סדרות מהללות ומקנות יותר מדי משקל לגיבוריהן הראשיים. זה כמעט בלתי נמנע, אבל גם תוקע סכין בריאליסטיות. "דה ווייר" סירבה בעקשנות לענות על השאלה "מי הבוס של העיר", מי גורם לה לפעום, והשתדלה, ככל הניתן, לתת משקל שווה לכל קובעי הטון בה. לכתבה המלאה (עמית קלינג, נענע, על סדרת העשור שלו)

וגם

הווארד גורדון, יוצר "24" ואיתו סוכן-העל האמריקני ריק רוזן (ממייסדי סוכנות Endeavor) ישתתפו בסדנה "עושים דרמות", שתפתח את פסטיבל ראש-פינה (10.12) ותעסוק במקומה של הדרמה בטלוויזיה המסחרית בעשור הבא. (לי-אור אברבך, גלובס)

תגובות (41)