ארכיון המסך המפוצל > 2009

הממיר 13/12/09

מד מן, סקרבס, בית הבובות, האקס המיתולוגי, איך יס מצליחים לעצבן הפעם וכתבות מרחבי הרשת הישראלית

מאת: איתן גשם
פורסם בתאריך: 13/12/2009

10. מד מן, עונה 3, פרק 4. פשוט תענוג, הסדרה הזאת. הפעם, התימה המרכזית של הפרק היתה "הורות" ובפרט "כיצד לגדל את ילדינו" - החל מאביה של בטי, ג'ין, שמרגיש שימיו ספורים ושאולי לא הכי הצליח בגידולה של בטי (שמתנהגת כמו ילדה מפונקת ואנוכית ואפילו את ההתנהגות הזו שלו מפרשת כמשהו שיפגע בה ולא חושבת עליו בכלל) ומנסה להספיק ככל הניתן להעביר מחכמת החיים שלו לנכדיו (והסצינה שבה הוא, בשיא הטבעיות, נותן לסאלי הקטנה לנהוג באוטו היתה מצמררת ומשחררת כאחד), דרך פגי שלומדת שאמה מתנגדת נחרצות ליציאתה לעיר הגדולה, אביו של הוראס - הבחור הצעיר שפיט מביא למשרד כ"פרויקט נוח" - שמפתיע כשהוא מחליט שדווקא כדאי שהבן שלו יעבור את "טבילת האש" וילמד שיעור בחיים כאדם בוגר והכל כשברקע מרחפת דמותו של דון שמתקשה להבין איזה אב הוא רוצה בדיוק להיות כשהוא נושא עמו את צלקות האב המכה שלו עצמו, ומנגד, מתקשה להביע את עצמו למרות כל הרצון הטוב מול הילדים שלו (ומה נאמר על סאלי האומללה שאחרי תקופה נעימה עם הסב שוב מוצאת עצמה בודדה ומרוחקת מהוריה שלא יודעים מה לעשות אתה?). וכמו תמיד, היו לא מעט רגעים קטנים ויפים שלא קשורים לעלילות הראשיות, כמו סאל שמתלהב מהשיר בפרסומת אל מול פרצופה הלא מבין של אשתו, ג'ואן שנותנת לפגי מצגת על החיים א-לה דון דרייפר, דון שובר בטעות את קן הנמלים של ברט קופר ותמונת הסיום של דון שעומד בין מיטתו של ג'ין המת לבין הערסל של התינוק שבדרך שמסמלת כל כך את מצבה הנפשי של הדמות. פשוט סדרה מושלמת.




9. דקסטר, עונה 4, פרק 4. האמת? לא האמנתי ש"דקסטר" עוד מסוגלת להפתיע אותי. טוב, זה שקר... לביקורת המלאה


8. בית הבובות, עונה 1, פרק 8. מגמת השיפור הברורה בסדרה נמשכה גם בפרק הזה. מאד אהבתי את הדרך שבה נבנה הפרק שהזכירה את הימים של "באפי" ו"אנג'ל" שבה הצופים נשאבים לסיטואציה משונה ומנסים להבין יחד עם הדמויות "מה הולך פה, לעזאזל?" ובמיוחד אהבתי את הטוויסט עם הגילוי על כך שהכל בעצם חלק מ"תרגיל" גדול ושמי שיזמה אותו היא דווקא ד"ר סונדרס, זו שנראית כמי שהבובות חשובות לה במיוחד. מאד אהבתי גם את המידע שלמדנו על עברן ואופיין של הדמויות – הסיפור העצוב של נובמבר והתינוק שאבד, פנטסיית ההתאהבות של ויקטור, הסיפור המחריד על סיירה והאומץ שלה להתעמת עם הטיפוס המחליא ההוא ואקו/קרוליין שהאינסטינקט הטבעי שלה הוא להנהיג ולהציל את כולם. מצאה חן בעיני העובדה שמטרת הניסוי היא להביא לכל הדמויות סוג של "סגירת מעגל", כל אחת לפי השאיפות והרצונות שלה, ובמיוחד אהבתי את סגירת המעגל של סיירה שרק כשקיבלה נשיקה מגבר שבאמת אוהב אותה ודואג לה השלימה את המסע שלה. מנגד, הסיפור של בלארד לא היה מעניין מספיק, וכל הדיאלוג של אקו עם אדל וטופר הרגיש קצת מאולץ מדי, לטעמי. 


7. סקרבס, עונה 8, פרק 15. אם החלק הראשון של פרק החתונה הכפול היה קצת יותר מצחיק, החלק השני התמקד יותר בפן הרציני. זה לא נראה מבטיח תחילה, כי ה"קונפליקטים" בין הזוגות הרגישו די מאולצים, אבל ככל שנקפו הדקות הפרק הלך והשתפר ויותר ויותר התחלתי להבין את המניעים של הדמויות, ולמרות שהיה ברור שבסוף הכל יבוא על מקומו בשלום הדרך בה נעשו הדברים - באמצעות הדברים היפים של השרת לליידי – הייתה יפה. ושלא יובן לא נכון – היו גם לא מעט רגעים מצחיקים, כמו קלסו שלא זז מהבר, ה"עונש" שג'יי די מקבל מהשרת, טרק שמשוכנע שהוא רואה בתולת ים, ד"ר קוקס שתופס את ג'יי די וטרק בזמן מביך, ה"היי פייב" של טוד בדיוק ברגע שבו אנו אמורים לשמוע את שמו של השרת (וההסבר הקורע לצורך בו) ובעיות העור של טד. חוץ מזה, מאד אהבתי את הפתרון המושלם שהכותבים מצאו לבקשה של אליוט מג'יי די למצוא דרך מקורית להגיד לה כמה הוא אוהב אותה – "אני אוהב אותך יותר מטרק". מושלם! אם כי נדמה לי שהם קצת פספסו את הפוטנציאל הגדול שהיה באמירה הזו, אבל מילא... מכל מקום, הקטע האהוב עליי בפרק היה השיר של טד בסיומו שהיה פשוט בחירה פנטסטית ("היי, יה") וסאם לויד מתגלה כמוסיקאי מוכשר ומבוזבז להפליא. 




6. אנשי המסיבות, עונה 1, פרק 10. אין ספק שיש שיפור מסוים בסדרה הזו ככל שהפרקים מתקדמים, אם כי בסה"כ עדיין יש תחושה שהיא לא מממשת את כל הפוטנציאל שלה. הפרק הזה המחיש היטב את העניין - מצד אחד, היו לא מעט רגעים משעשעים (במיוחד הקטעים עם רומן וג'ורג' טאקיי והנכונות של קייל "לעשות הכל" כדי לקבל תפקיד בלי להבין במה מדובר) והכימיה של הנרי וקייסי מצוינת, אבל מצד שני, היו גם רגעים מביכים כמו כל דבר שהיה קשור ברון או בדמות של בובי (אני מתגעגע לג'יין לינץ' ולקונסטנס שלה). אבל לפחות הפעם הייתה את קריסטן בל שכבשה את המסך (אלא מה) וגנבה את ההצגה (כמה קסם אישי וכשרון נחתו על הבחורה הזאת? זה כמעט לא פייר...), והיה גם את הנרי במיטבו בפרק.  הגילויים על הג'וב החדש של קייסי וה"קידום" של רון נראו מעט מאולצים אבל לפחות יצרו סיטואציות מעניינות לקראת העונה הבאה.  אני לא נלהב מהסדרה, אבל אתן לה עוד צ'אנס לאור השיפור הנמשך.


5. האקס המיתולוגי, עונה 1, פרק 6. דווקא היה פוטנציאל לא רע בכלל לסדרה הזו, אבל משהו שם לא עובד, והפרק הזה היווה דוגמא טובה לחוליי הסדרה – הדיאלוגים אמנם מהירים וקלילים, אבל אין בהם טיפה של שנינות והם מצטיירים כמטופשים לחלוטין, הדמות הראשית של בלה מעצבנת והשחקנית שמגלמת אותה (אליזבת' ריזר) מפגינה יכולת הבעה וחצי בערך והעלילה של הפרק הזה (בלה מגלה שילד שהיא הייתה דלוקה עליו באיזה מחנה קיץ מאורס לגיסתה של אחותה ויהיה בחתונה של אחותה) הייתה מופרכת במיוחד והדמויות המשניות התגלו כמשעממות למדי. החלק הטוב של הפרק היה הופעתה של אמה של בלה (וונדי מאליק המדהימה) והדינאמיקה שלה עם אחותה ועם החברים שלה, אבל הסה"כ היה מאכזב למדי. חבל, דאיין רוג'יירו שהפיקה את הסדרה בפועל היא דווקא כותבת מוכשרת להפליא (חבל שאנשי הרשת לא חדלו מלריב איתה והרסו כל שמץ של סיכוי שהיה לסדרה להצליח מלכתחילה).


4. האוס, עונה 5, פרק 14.  בד"כ נהוג שבפרק ה- 100 שלה סדרה עושה פרק מיוחד או לפחות סצינה מיוחדת או כוכב/ת אורח/ת מיוחד. משהו. לא זו בלבד ש"האוס" בחרה להתעלם מהמסורת הזו, היא בחרה בפרק חלש במיוחד ל"חגיגה". לא חבל? שוב קיבלנו מנה גדולה מדי של הצמד "פורטין" שהם לא רק משעממים וחסרי כימיה, אלא שהסיפור שלהם הפעם היה מעצבן במיוחד – אם כבר פורמן עושה מהלך אידיוטי וחסר אתיקה לחלוטין שמסכן את חייה את 13 לפחות תהפכו את הסיפור למעניין ותביאו לכך שלמעשים המטומטמים שלו יהיה איזשהו מחיר. וכן, באותה הזדמנות ניפטר מ- 13 – Win-Win Situation! אז למה לשחק בנו ככה (ועוד בפרק ה- 100!) ולנטוע בנו תקוות שווא? וכל הקטע שבו היא "מחלימה" היה מטופש, קיטשי ומשעמם לחלוטין. גם הקטעים של האוס וקאדי והמשחקים שלהם כבר יצאו לי מהאף לגמרי – אוקיי, אז היא כועסת עליו ו"מתעללת" בו, ביג דיל. תממשו כבר את אהבתכם, לעזאזל! או שאל תממשו אותה, לעזאזל! אבל... לעזאזל, שיקרה כבר משהו מעניין שם! דווקא החולה השבועית הייתה מעניינת יחסית, אבל כל הסיפור עם טאוב שפתאום "רוצה ילדים" כאילו הגיע משום מקום, ולא ממש היה מעניין. נקודת האור האמיתית של הפרק הייתה הסצינה המרגשת של ווילסון והספל של אמבר שסוף כל סוף העבירה איזה רגש אמיתי, אבל הייתה מעט מדי ומאוחר יותר. ואגב, מישהו זוכר מי זה קאטנר ומי זה צ'ייס?


1. כמו עם מקרה "דם אמיתי" בעבר, לאנשי "יס" יש כוונה טובה באמת לקדם סדרה מעניינת ומדוברת כמו "Glee". סבבה. ואתם יודעים מה? אולי עוד איכשהו הייתי מוכן אפילו לחיות עם כמות הפרומואים המוטרפת שקשורה בסדרה (עם ה- "Glee" או לא Glee?") שאלמלא הכרתי את הסדרה הייתה מוציאה לי כל חשק לשמוע ממנה, אבל למה אני צריך לסבול במהלך הצפיה ב"דקסטר" את התמונה הזו קופצת לי באמצע המסך? למה? למה אתם עושים את זה, "יס"? כל כך קשה לכם לאפשר לאנשים ליהנות מהסדרות שלהם בשקט? מעניין איזה פרומו הם "יקפיצו" למסך בזמן שנצפה ב"Glee" עצמה? פשוט נמאס!


וגם:


הקמפיין המפגר של חברת הלווין עם תמונות של מפורסמים והשאלה "Glee or no glee" עלה על העצבים כבר בתור פרומו בין התוכניות. אבל ההוספה שלו באמצע סדרות שעולה על פרקים היא כבר פשע של ממש. רגע שיא של טימטום מודגם להלן, כשתמונתו של נשיא צרפת המסכן מגיחה משום-מקום ואז מולבשת, על לא עוול בכפה, בתוך קיר החשודים של "חוק וסדר". גם הנרצחת ז"ל בוודאי לא היתה אוהבת את השאלה "Glee או לא" שנראית כאילו יוצאת מפיה המנוח. טמטום, כבר אמרנו? (אסף רזון).


בשולי הממיר

* האיש המשונה ("ואן") שחיתן את השרת בפרק של "סקרבס" היה - לא פחות ולא יותר - מאשר ביל לורנס, יוצר הסדרה והמפיק בפועל שלה.


* את אשתו של סאל ב"מד מן" מגלמת שרה דרו המקסימה מ"אברווד".


*בפרק מותח למדי של "פשע מן העבר" הופיעו כמה פרצופים חצי-מוכרים: דניאל בולדווין ("רצח מאדום לשחור") שהולך ונהייה דומה באופן מפחיד לאחיו אלק, בתפקיד הטכנאית החמודה פרנקי הופיעה טניה ריימונד (אלכס מ"אבודים") ובתפקיד עדת מפתח הופיעה שי אסטר - ילדה-כוכבת בשנות ה-90, עם הופעות במסע בין כוכבים, נשים במלחמה, אבל זכורה בעיקר בתפקיד אוגוסט מהסדרה "מפגשים מהסוג האישי".


* כפי שאוזכר לעיל, את אמה של בלה ב"האקס המיתולוגי" גילמה וונדי מאליק ("תהרוג אותי וזהו").


* בפרק של "אנשי המסיבות" התארחו: קריסטן בל (כאמור), ג'ורג' טאקיי האגדי מ"מסע בין כוכבים" וקן ג'ונג (שמככב היום כמרצה סנור צ'אנג ב- "Community").


***

מסביב למסך המפוצל


הקדימונים הבטיחו הצצה ל"רגעים הכי פרטיים", ואכן, כדי לעמוד בציפיות ולהשביע את הרעב הציבורי, המצלמה מתמקדת בפרצופו של נועם שליט, לא מרפה, מתחננת לזהות דמעה. קלידי הפסנתר ברקע מנגנים צלילים נוגים. החומרים המצולמים דרמטיים מספיק, אך זה יהיה חבל, אפילו בזבוז, שלא להוסיף לקלחת קצת מוזיקה קודרת, שתפרוט על נימי הרגש ותתבל את השידור בעוד קורטוב של עצב. בכל זאת, בערוץ המקביל יש "האח הגדול". חייבים לנצל את המקסימום מהחומרים, לסחוט עוד ועוד. תתעוררו אנשים, יש פה מלחמה. על רייטינג. לפוסט המלא (פז חסדאי, וואלה, על "משפחה בשבי")


זוכרים את מוחמד א-דורה שרגעי מותו שודרו בספטמבר 2000 והפכו למיתוס של האינתיפאדה? אז ככה, אין "רגעי מותו", כי הוא כנראה לא מת, לא מאש ישראלית בכל מקרה. מדינות ערב יכולות להמשיך להנפיק בולים בדמות השאהיד, אבל אפילו בית משפט בצרפת אישר שהתיעוד הטלוויזיוני, המקור לבולים, די מפוקפק. פחות או יותר. לפוסט המלא (יאיר אטינגר, עכבר העיר, על הסרט התיעודי "הילד המת והאמת")

מדובר בקטסטרופה, ללא צל של ספק. מדובר בלא פחות מחורבן בית שלישי (ואולי גרוע מכך). מדובר גם, בצניעות, במשהו שאמרתי לכם: אין עתיד למדינה הזאת, אין עתיד למקום הזה ואין עתיד לאנשים האלה. כל עוד הציבור צופה ב"האח הגדול" ולא מתמקד ב"ערכים" (מוטב "ערכי היהדות"), כל עוד הציבור מבכר את עגל הזהב של ערוץ 2 על פני השור והמחרשה והשדה והתבונה והספרות היפה - אפשר להבין מדוע אויבינו אופטימים כל כך בעניין העתיד המצפה לנו כאן בעוד לא יותר מדי שנים. לפוסט המלא
(שי גולדן, themarker, על בעיית הפרופורציות של "האח הגדול")

לבחירת לבו של ליאור נרקיס קוראים ספיר. ספיר אינה אוהבת מצלמות, היא נחבאת אל הכלים. אז ליאור נרקיס, אדם רגיש, מבקש מהיחצ"נית שתדאג לזה שלא יהיו יותר מדי מצלמות. הוא מבקש את זה תוך כדי שהוא מצלם את עצמו ותוך כדי זה שמצלמות ערוץ 10 מצלמות אותו מצלם את עצמו. אבל חשוב לו מאוד שספיר לא תיפגע מהעניין הזה של המצלמות. לפוסט המלא (אלון עידן, עכבר העיר, על חדשות שישי בערוץ 10)

המפיקים רצו שהסדרה תהיה סקסית יותר ושתפנה לקהל צעיר, אך החליטו לבסוף להכין פיילוט.  לצורך הכנת הפיילוט רוזנטל ורומנו שכרו עוד שמונה כותבים, והם התחילו ליצור מתוך חוויותיהם האישיות. הם ניסו ליצור סיטקום שיצולם מול קהל חי, ושככזה מכיל את השילוב בין תיאטרון לקולנוע, כלומר שלעריכה יש תפקיד שווה ערך למה שמתרחש על הבמה מול קהל, ושהתגובות יהיו אמיתיות. החוק של הכתיבה היה שהסיטואציה הקומית הייתה  צריכה להיות מסוגלת להתרחש במציאות. לפוסט המלא (מערכת איגוד הבמאים והתסריטאים, על המפגש עם פיל רוזנטל, הכותב והמפיק הראשי של הסדרה " כולם אוהבים את ריימונד" שביקר בארץ)


וגם:


בוואלה! תרבות חוגגים 20 שנה למשפחת סימפסון בפרוייקט גדול מרשים. לפרויקט המלא


תגובות (21)