ארכיון המסך המפוצל > 2009

טכנית, זה נכון

והשבוע סצינות מ\"האף\", \"דוקטור הו\" ו\"הפרקליטים\". החוששים מספוילרים מוזמנים לדלג על הקטעים המתאימים.

מאת: נעמי וינר
פורסם בתאריך: 17/12/2009

אין צורך לדעת דבר על אף אחת מהסדרות – ניתוחי הסצינות (כמעט) אינם תלויים בהקשר של הסדרה, ומנתחים את הסצינה המצורפת בלבד.
ולעבודה:


הנטיה הטבעית שלי היא לטובת סצינות – ובכלל, סדרות – חתרניות. "למה?", שאלו אותי לא מזמן בתגובות לטור, והאמת הפשוטה היא שקודם כל בגלל שהן בהכרח לא רגילות, ולכן יותר מעניינות. כלומר, אני רוצה להיות בן אדם מוסרי ומגניב-אתית כזה, שקודם כל אוהב סצינות חתרניות כי הן משתמשות בטלוויזיה מתוך מטרה עמוקה להשפיע על העולם שמסביבנו, שבואו נודה על האמת, רחוק מלהיות מושלם. אבל אם אנחנו כבר בעניין של להודות על האמת, סצינות חתרניות הן קודם כל מעניינות יותר, ורק אחר כך, כמה קילומטרים אחר כך, ממש עשויות לשנות משהו. אחרת, בהתחשב בגל החדש של טלוויזיה איכותית, היינו חוזרים כבר לגן עדן, ולעזאזל החרב המתהפכת ההיא.

מצד שני, הנטייה הטבעית שלי לסצינות חתרניות היא סוג של דעה מוקדמת בפני עצמה, כשחושבים על זה לעומק. אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לעצור רגע את דהירתן, ולפנות מקום לרגע לכמה טכניקות קלאסיות שאולי כדאי להכיר מקרוב. כלומר, קלאסיות כיום: בשלב זה או אחר בהיסטוריה של הטלוויזיה, הן היו חתרניות. כמו שייקספיר ופינק פלויד, החתרנות של היום היא הקלאסיקה של מחר.







לילדים בסדרות דרמה מותר הכל. אפילו לדבר סאבטקסט. זה חבל, קצת, אבל במקרים כמו הסצינה הזו ששלח אילון צפון זה יוצא טוב. למה? בזכות טכניקה תסריטאית יעילה ושמה "היפוך תפקידים".

כאן ההיפוך בין הילד לאמא כל כך חד, שהוא צועק את עצמו. עזבו שהוא נוזף באמא על זה שהיא רבה עם אבא כמו שנוזפים בילדים שישחקו יפה – הוא אפילו טורח לנזוף בה שהיא לא מתקשרת אף פעם לסבתא. בחיי, שימו 90 אחוז מהמשפטים שלו בפה של אמא שלי, והם יצאו אמינים להחריד. היפוך בין ילדים להורים הוא כל כך יעיל, שהוא נושא על גבו סדרות שלמות כבר שנים: ממרקו שמסתדר לבד כשהוא מחפש את אמא (ותמיד אוכל רק ביס מהלחם) עד לרורי ולורליי.

היעילות של הטכניקה הזו מוצגת להפליא בסצינה, שמציגה את כל הסאבטקסט שלה לראווה כמו דוגמנית ללא תחתונים, כתובה בפשטות עד כדי פשטנות, מצולמת בצורה די פשוטה ואפילו לא משוחקת מדהים – ועדיין מרתקת ומהנה, מעניינת לכל אורכה ונוגעת מאוד.

אבל אלה לא רק הורים וילדים וימי שישי הפוכים. קחו דמות, כל דמות, ותנו לה מאפיין הפוך לרוב הסטריאוטיפ שלה, אפילו למשך סצינה אחת – ותקבלו כמעט תמיד תוצאה מעניינת ולרוב גם יותר מרגשת. איך אמרה אחת המורות הטובות יותר שלי לתסריטאות? "כולם יודעים איך ערס מדבר. זה לא מעניין. אותנו מעניין ערס שמדבר אחרת, ערס פואטי".

***






אבל לא רק תסריטאים משתמשים בטריק הזה, גם במאים מכירים אותו היטב. כן, אני יודעת: עקרונית, הטריק כאן אמור להיות אותו טריק. קחו איש שאמור להיות כועס בטירוף ותראו אותו רגוע. הוא הרבה יותר מפחיד: הזעם הקר, השקט, הרבה יותר מזעזע מצרחות אינדיאניות נוסח "היפים והאמיצים".

אבל הרוגע בסצינת הדוקטור שבאה באדיבות ניר היא לא רק כתובה, כאמור: גם הבמאי שיחק איתה. בינינו, איך הייתם מתארים את המשחק של דיוויד טננט (המ-א-מם) בסצינה הזו? רגוע? כועס בשקט? זועם מבפנים? הכל נכון, אבל רק בגלל שהוויס-אובר אומר לנו שהוא אמור להיות כועס. תכבו את הסאונד ותסתכלו בעין נקיה: האיש - סליחה! הדוקטור - נראה עצוב. הופ! הוספנו עוד רובד.

גם העשרנו את הסצינה: הדוקטור החתיך גם זועם, גם קר וגם עצוב. שלושה רבדים שכל אחד מהם מוסיף עוד משהו. וגם עזרנו לדוקטור להישאר האיש - סליחה! הדוקטור - הטוב: הוא עושה דברים איומים ונוראיים, כולא אנשים ומתעלל בהם ומאריך את הסבל שלהם לנצח, אבל הוא עצוב בגלל זה. אז זה בסדר.

***







גם את הסצינה הזו שלח ניר. גם בה יש מעין "היפוך תפקידים" בכתיבה ובבימוי – רוצח פסיכופת אבל רגוע ושקול. מצד שני, בה גם יש תאורה קלאסית מאוד. מאוד מאוד.

כבר השוט הראשון בא לרמוז לנו על הגילוי המזעזע של הסצינה: האיש שה"טובים" הגנו עליו הוא למעשה לא חף מפשע! הוא רוצח המונים פסיכופת, שקול ומפחיד. טאם טאם טאאאאאאאאם. איך הוא רומז? נו, באמת, כבר גיליתי. עם תאורה מאוד לא ריאליסטית, שמחשיכה אותו לחלוטין ומאירה רק את פרקליטינו האמיצים.

אני מאמינה שכבר אמרתי פעם-פעמיים-שלוש-ארבע שצילום בטלוויזיה אמור להיות "שקוף" – לתת לנו את האשליה הרגעית שמאפשרת לנו להשעות את חוסר האמונה ולהרגיש כאילו אנחנו מציצים לפיסת חיים. לכן, במיוחד בסדרות מיינסטרים ללא שאיפות אומנותיות מדי, כאשר חורגים היוצרים מהנורמה הזו – לרוב, הם מנסים להגיד משהו.

מצד שני, אנחנו כבר לא ממש הצופים של תחילת ימי הטלוויזיה, ובטח שלא צופי ההקרנה הראשונה של הקולנוע אי פעם, שברחו מצילום הרכבת הנכנסת לתחנה. ראינו שלושה ארבעה פרקים בימי חיינו, שלא לדבר על סרטים, שלא להזכיר בכלל סרטים אירופיים אומנותיים. אנחנו כבר מספיק רגילים לצילום שאינו ריאליסטי במלוא מאה האחוזים כדי שכשהוא נבלע לתוך המשמעות של הפרק, לא ממש נבחין בו בצורה חדה כל כך.

היוצרים יודעים את זה, ומסתמכים על זה: אם הייתם אומרים לעצמכם כל פעם שהרוצח החביב מופיע על המסך "וואו, הם מאירים אותו בצורה מאוד אפלה וקונטרסטית, שלא ממש מסתדרת עם הכיוונים של האור בסצינה", הייתם מבינים שזה נהיה בנאלי בפעם השלישית שהתאורה מדגישה את זה. אבל הם בונים על זה שלא תשימו לב מ-מ-ש, רק קצת. שהוא רק יראה לכם אפל יותר, קודר יותר. מפחיד יותר, נוסף על הפחד שמעוררים בנו המעשים המתוסרטים שלו והבימוי הרגוע והשלו שלו.

ו...
א...
זהו.
אתם יודעים, טכניקות קלאסיות. תביאו איזה סצינה חתרנית עסיסית, יהיה לי עוד הרבה מה להגיד לסיכום.

אפשר, מותר וכדאי לשלוח סצינות לניתוח!
ניתן לקשר אותן בתגובות או לשלוח ישירות ל-
Naomi@astronomi.tv

תגובות (20)