ארכיון המסך המפוצל > 2010

ספיישל סיכום העשור בטלוויזיה האמריקאית

ספיישל סיכום העשור של המסך המפוצל!

מאת: איתן גשם והמערכת
פורסם בתאריך: 01/01/2010

זה היה עשור של טלוויזיה עילאית ומדהימה. זה היה עשור של טלוויזיה איומה ומחרידה. תסתכלו על שני המשפטים האלה – הם לא יכולים לעמוד יחדיו באותו הקשר, נכון? הם הרי סותרים האחד את משנהו, וזה אסור לפי חוקי התחביר.

אז זהו – שלא. כלומר: לא על חוקי התחביר. מי אני שאאתגר אותם? (מישהו רוצה להסתבך עם אבשלום קור? לא אני!). אבל שני המשפטים האלה משקפים באופן הטוב ביותר את העשור האחרון בטלוויזיה האמריקאית.



זה היה העשור שבו ראינו תהליך עקבי וברור של זליגה של תכנים איכותיים ושל יוצרים נחשבים ומוכשרים לכיוון רשתות הכבלים (גם בתשלום וגם הארציות). זה גם היה העשור שבו ראינו את הטלוויזיה האמריקאית מידרדרת לתהום הנמוכה ביותר שהייתה בו אי פעם, עם המצאת ז'אנר הריאליטי שהוביל את התהליך וסחף את הרשתות – שהתפתו מהעלות הנמוכה להפקה ומהרייטינג הגבוה הכרוך בכך – להציף את המסך בתכניות ברמת ביבים, לעתים תוך התחמקות בוטה ומכוערת מחובתם לתת הזדמנות ליצירה מקורית והיתלות ב"שיקולי רייטינג" בזויים.

למרות זאת, היו גם אלמנטים חיוביים רבים בעשור האחרון גם ברשתות הארציות, הרבה בזכות צ'אנסים שקיבלו ולקחו יוצרים מקוריים מוכשרים ונועזים. למשל ג'וש שוורץ שקיבל סדרה ("ה-
OC") כבר כשהיה בן 28 (!) ושהפכה (יחד אתו) לסנסציה בן לילה, והמשיך ליצור גם בהמשך ("צ'אק", "אחת שיודעת"). וכמוהו גם ביל לורנס ("סקראבס"), גרג דניאלס ("המשרד"), קרטר בייס וקרייג תומס ("איך פגשתי את אמא"), ג'יי ג'יי אברהמס ("זהות בדויה", "אבודים", "פרינג'"), דיימון לינלדולף ("אבודים"), ארון סורקין ("הבית הלבן"), דייויד שור ("האוס"), איימי שרמן פאלאדינו ("בנות גילמור"), ג'ייסון קאטימס ("אורות ליל שישי"), וכמובן ג'וס ווידון ("באפי", "אנג'ל", "פיירפליי", "בית הבובות") – כל אלה לא רק הראו כשרון רב, אלא גם הראו שרמת הכתיבה והתחכום שלה הולכת ומשתפרת עם הזמן, ושום תהליך לא יוכל למנוע מכותב מוכשר לעשות טלוויזיה מלהיבה.



ועדיין, דומה שהטלוויזיה האיכותית באמת נמצאת כיום בעולמן של רשתות הכבלים. שם מצויים כיום היוצרים החשובים ביותר - דייויד צ'ייס ("הסופרנוס"), מת'יו וויינר ("מד מן"), שון ראיין ("המגן"), דייויד סיימון ("הסמויה"), דייויד מילץ' ("דדווד"), קורט סוטר ("ילדי האנרכיה"), טוד וגלן קסלר ("
Damages") ועוד רבים וטובים שחלקם עושה את הצעדים הראשונים בימים אלה.

מה הופך את רשתות השידור לאטרקטיביות פחות עבור היוצרים? את התשובה לכך ניתן למצוא בתהליך שהגיע לשיאו בעשור האחרון ברשתות הארציות – אם בעבר שיקולי הרייטינג היו חשובים אבל נעשה מאמץ לתת לסדרות הזדמנות הוגנת, בעשור האחרון ראינו יותר ויותר מנהלי רשתות שנכנסו ללחץ במהירות מסחררת והפגינו אצבע קלה על ההדק, וסדרות שנפחו את נשמתן אחרי מספר בודד של פרקים, לעתים אפילו אחרי פרק אחד או שניים בלבד (!). בנוסף, החשש מאימת המפרסמים ומתגובות לא טובות של הצופים הביא להרחבה בהיקף ההתערבות של הרשתות בתכנים (תופעה לא חדשה בהכרח, כשלעצמה) ברמות מטרידות ממש. לא פלא, אפוא, שיוצר סופר-מוכשר כמו ג'וס ווידון כבר אומר בריש גלי שהוא שוקל להפסיק להפיק סדרות לטלוויזיה ולעבור להפיק באינטרנט. גם יוצרים אחרים כמו סורקין ושרמן-פאלאדינו חוו על בשרם את ההתנהלות של הרשתות ונושאים עמם את הצלקות.

מעבר לזליגת היוצרים לכיוון הכבלים, העושר הזה סימן תהליך חשוב נוסף – התפתחות טכנולוגית מהירה ששינתה את הרגלי הצפיה של אמריקה יותר מאי פעם. בעידן ה-
DVR ההורדות מהרשת, מארזי ה- DVD ואתרי צפיה בחינם כמו "HULU" לא באמת חייבים לצפות בשידור ה"חי" ואפשר לעקוב אחרי סדרות בקלות גם כשמפספסים פרק אחד. הרשתות עדיין מתקשות לעכל את משמעות השינויים הללו שהביאו, מטבע הדברים, לירידה באחוזי הצפיה בשידור ה"חי", אך לא בהכרח לירידה בשיעורי הצפיה בתכנים עצמם. מנהלי הרשתות שוברים את הראש בניסיון למצוא דרכים להבין את הקהל ואת רצונותיו, ולפרש את משמעות נתוני הצפיה שמתקבלים בימים אלה.

השילוב של כל הגורמים הללו מביא אותנו למצב שבו בשנים האחרונות קשה יותר ויותר למצוא סדרות חדשות מעניינות ברשתות השידור הארציות. עונת השידורים 2008-2009 שברה שיאים בחולשתה, כשלא העלתה שום סדרה חדשה משמעותית ללוח השידורים (למעט "המנטליסט", שגם היא לא ממש פאר היצירה הטלוויזיונית), וגם העונה שאחריה בינתיים לא מבריקה, במיוחד במה שנוגע לתחום סדרות הדרמה, אם כי בתחום הקומדיה דווקא נרשם שיפור מפתיע (כמו "
Community" המבריקה ו- "Modern Family" המצוינת).

חרף זאת, ובמידה רבה בזכות ערוצי הכבלים, העשור האחרון הוליד הרבה מאד טלוויזיה טובה – טלוויזיה בלתי מתפשרת, שלא מתמסרת לנוסחאות, שסומכת על האינטליגנציה של הצופים, שיוצרת דמויות רב-מימדיות שעושות מהלכים בלתי צפויים, כזו ששמה את האיכות בראש מעייניה.



בספיישל הזה אנסה לסכם את העשור האחרון בדרך המקובלת של חלוקת תארים, אבל המטרה האמיתית היא לא לחלק ציונים, אלא להוקיר את אותן סדרות שעשו – לפחות עבורי – את העשור להרבה יותר מהנה, מרגש, מצחיק, מותח ודרמטי.

יש להבהיר, כי הסיכום הוא אישי לחלוטין, ומטבע הדברים אין בו התייחסות לסדרות שלא צפיתי בהן (ובראשן "הסמויה", "המגן", "משפחה בהפרעה", "דדווד" ועוד רבות אחרות. חלקן תקבלנה התייחסות משלהן, ולו בשל התגובות הנלהבות להן הן זכו וזוכות). כמו כן, הסיכום מתייחס בעיקרו לסדרות שהספיקו להותיר חותם ברור במהלך העשור הזה, ולכן נשמרה קטגוריה מיוחדת ונפרדת לסדרות שלא יכלו לעשות זאת מסיבות אובייקטיביות, כלומר: סדרות שהתקופה המשמעותית שלהן הייתה יותר בעשור הקודם (כמו "באפי") וסדרות שהורדו מהאוויר אחרי עונה אחת או שתיים בלבד ("החיים על פי נד", "פיירפליי").

הסיכום נערך על בסיס הקטגוריות המקובלות  – הפרקים הטובים ביותר, הסדרות  הטובות ביותר, הדמויות הגבריות והנשיות הטובות ביותר, היוצרים החשובים ביותר והרגעים הגדולים ביותר.

אוהבים? לא אוהבים? חושבים שישנם סדרות/שחקנים/פרקים שהוזנחו? מנגנון התגובות עומד לרשותכם!


כתבות במסגרת הספיישל:
הפרקים שעשו את העשור - חלק א'
הפרקים שעשו את העשור - חלק ב'
הסדרות של העשור
הדמויות הנשיות של העשור
הדמויות הגבריות של העשור
היוצרים המשפיעים של העשור

תגובות (21)