ארכיון המסך המפוצל > 2010

היוצרים של העשור

רשימת האנשים החשובים והמשפיעים ביותר בטלויזיה של העשור החולף

מאת: איתן גשם
פורסם בתאריך: 02/01/2010

העשור האחרון חשף מגמה מעניינת בנוף הטלוויזיה – לצד סדרות רבות שמקדשות את הבינוניות ואת היעדר ההתפתחות העלילתית והאמוציונאלית של הדמויות, ראינו גם עלייה חדה ברמה של התסריטים בסדרות אחרות – תסריטים עמוקים, אמיצים, נוקבים, שמחטטים בנפשם של הגיבורים, מפתחים את הדמויות באיטיות ובמחשבה רבה, בלתי צפויים ועמוסים באלמנטים מורכבים כמו משחק בזמנים, פלאשבקים, "רשומון", שינויי קצב וכו'.

בתחום הקומי נרשמה תופעה מעניינת מאוד של מעבר מקומדיות 4 מצלמות המוקלטות באולפן לשיטת ה- "4 מצלמות" וצילום מחוץ לאולפן שהולידו סדרות מתוחכמות מאוד, בעלות קצב משלהן, שמשתמשות באלמנטים כמו פנטזיות, "גגים" מהירים וערבוב בין  הקומדיה לדרמה.


השינויים הללו הם, במידה רבה, בזכות עלייה מרשימה בכמות היוצרים המוכשרים שהצליחו להתברג לצמרת תעשיית הבידור במהלך העשור האחרון. ואולם, יש לציין כי קיים נתון מדאיג אחר בהקשר זה – ככל שהעשור הלך והתקרב לסיומו כך ראינו יותר ויותר תופעות של יוצרים בעלי רקורד מוכח (וגם כאלה בלי רקורד כזה) מנסים את מזלם בסדרות חדשות במסגרת הרשתות הארציות וזוכים לחוויה משפילה של ביטול הסדרה באיבה. בעקבות זאת, הדגש על איכות עבר באופן ברור לרשתות הכבלים, אם כי באופן מפתיע דווקא הסדרות הקומיות זוכות לעדנה ברשתות השידור הארציות ("המשרד", "רוק 30", "איך פגשתי את אמא", "המפץ הגדול").

האם יוצרי הדרמות האיכותיות צריכים לוותר מראש על פנייה לרשתות השידור הארציות ולנסות את מזלם ברשתות הכבלים מלכתחילה? ימים יגידו, אבל דבר אחד בטוח – הרשימה שתובא לפניכם כוללת שמות של אנשים מוכשרים מאד, שכשלון שלהם הוא הפסד שלנו.


איך נבחרו 20 ה"זוכים"? לפי קריטריונים כלליים של יצירתיות, מקוריות, תעוזה ובעיקר חדשנות, השפעה ועד כמה הותירו את חותמם עלינו.


להלן, אפוא, רשימת 20 היוצרים החשובים של העשור בטלוויזיה האמריקאית:


20. מיץ' הורוביץ, "משפחה בהפרעה" - יש לא מעט אנשים שנשבעים שזהו אחד המוחות הכי גאוניים בתעשייה כולה. לכו תתווכחו אתם. בינתיים, הוא הפך את "משפחה בהפרעה" לסדרת קאלט שעוד ידברו עליה שנים רבות, זכה בפרס "אמי" על הסדרה ועל כתיבת אחד מפרקיה, וכיום מעורב בכמות בלתי ניתנת להסבר של פרויקטים חדשים לטלוויזיה, ובתווך כבר הוכרז על סרט עתידי ל"משפחה בהפרעה". אפשר לומר שהאיש די עסוק, לא?


19. סת' מקפארלן, "איש משפחה", "אבא אמריקאי", "קליבלנד" – אני אישית לא נמנה על חסידיו הגדולים ביותר, אבל קשה להתעלם מהעובדה שהסיפור האישי שלו הוא אחד מהגדולים של העשור, אם לא הגדול שבהם. לעזאזל, רק בשנת 2001 ביטלה רשת FOX את הסדרה שלו, ומאז ראו מה קרה: הסדרה הוחזרה ללוח השידורים במהלך חסר תקדים, היא מועמדת לפרסי "אמי" ושיעורי הצפייה בה מצוינים, מקפרלן יצר שתי סדרות נוספות, שהשנייה שבהן, "קליבלנד", הפכה במפתיע לאחד הלהיטים הגדולים של עונת השידורים הנוכחית בארה"ב. בקיצור, איך אמר ליאו די-קפריו על הסיפון ב"טיטאניק": " סלין דיון? לאאאא!!! תסגרו את זה למען השם!!!"... סתאאם, אתם יודעים מה הוא אמר, וזה משקף את מצבו של מקפרלן היום, פחות או יותר.


18. ארון סורקין, "הבית הלבן" – הנה דוגמה מצוינת ליוצר שיכול היה להתברג למקום הרבה יותר גבוה ברשימה הזו, אלמלא נסיבות מצערות. בתחילת העשור סורקין היה בשיא אונו – אחרי "ספורט באוויר" חביבת המבקרים, "הבית הלבן" הצליחה לא רק לזכות בביקורות אוהדות אלא שבתה גם את לב הקהל, והרייטינג היה מצוין. למרות שהתקופה הזו לא הייתה נקייה מחיכוכים ומשערוריות – סורקין ידוע באיחוריו הרבים בהגשת התסריטים ובמועדי הצילומים, בהתנגחויות שלו מול אנשי הרשת והוא אף נתפס באופן מביך כשבידיו פטריות הזיה – הוא נחשב לאחד היוצרים המובילים בתעשייה, אם לא המוביל שבהם. אלא שבתום העונה הרביעית נקלע סורקין לעימות מול מנהלי הרשת ונטש את הסדרה.

הוא חזר לטלוויזיה לקראת סיום העשור עם אחד הפרויקטים הכי מעוררי ציפייה הזכורים בו, "סטודיו 60", אבל כגודל הציפיות כך היה גודל האכזבה, והסדרה הורדה מלוח השידורים. אלא שבמקרה הזה האשמה לא הייתה רק בקהל ובמנהלי הרשת אלא בעיקר בסורקין עצמו שאיבד מהפוקוס והגזים לחלוטין בנטייה שלו לצדקנות וטרחנות. האם האיש הכה מוכשר הזה, אולי כותב הדיאלוגים הטבעיים הכי גדול שאי פעם כתב לטלוויזיה יוכל לעשות "קאמבק" מפואר? ימים יגידו.


17. איימי שרמן-פאלאדינו, "בנות גילמור" – במובנים לא מעטים הסיפור שלה מזכיר קצת את סורקין. יכולת כתיבת הדיאלוגים הנדירה, הסדרה המצליחה וחביבת המבקרים ואחריה כשלון קולוסאלי. ואולם, אצל אש"פ הסיפור מעט שונה – הסדרה שלה לא הייתה המובילה בארה"ב, והכישלון שלה נבע מרצונה לשנות אווירה וללכת על סדרה קומית "קלאסית", אבל למען הגינות היה גם מפואר יותר מהכישלון של סורקין. הסדרה "ג'זבל ג'יימס" נחשבה לפלופ ענק שרשת FOX עשתה כל ניסיון להיפטר ממנו, וחבל.

יחד עם זאת, לא נשכח לה את כשרון הכתיבה המיוחד, את הדמויות הראשיות הנפלאות (לורליי ובעיקר אמילי) ואת העיירה הצבעונית והדמויות הקבועות המסתובבות בה, שהנעימו את זמני, על רקע הדיאלוגים השנונים של לורליי ושות'.  אני בטוח שאש"פ תחזור – בגדול (אוקיי, המשפט הזה יכול להישמע קצת בעייתי...).


16. רון מור, "באטלסטאר גלקטיקה" – היוצר המוכשר והמוערך מסדרות "מסע בין כוכבים" עשה את אחד המהלכים המרתקים של העשור בטלוויזיה עם החידוש לסדרת הטלוויזיה הדי דבילית מפעם. בכישרון רב, חדות אבחנה והמון רצון טוב, הפך מור את המותג הישן על פניו, ובנה סדרה לתפארת. סדרה שעיקר גדולתה הוא בסיפורים הקטנים והאנושיים שהצליחו לגרום לי להיקשר רגשית בעצמה רבה לדמויות בסדרה. מעבר לכך, מור – יחד עם שותפו דייויד אייק - לא התבייש לגעת בנושאים פוליטיים טעונים, כמו טרוריזם, שעת חירום מול כללים דמוקרטיים, גזענות, שנאת האחר ועוד. בינתיים מור ברא סדרת בת שצפויה לעלות בעונת השידורים הקרובה ונשמעת, על פניה, מעניינת ("קפריקה") ועובד על פרויקטים נוספים. יהיה מעניין לעקוב אחר היוצר המבריק הזה.


15. קרייג תומאס וקרטר בייז, "איך פגשתי את אמא" – מי אמר שהסיטקום מת? ולא, הכוונה היא לא לסיטקומים מצליחים, כמו "שני גברים וחצי", אלא לסיטקומים שכתובים בצורה מתוחכמת שיכולים להביט בעיניים לקומדיות המצלמה האחת המתוחכמות של ימינו ולא להתבייש בכל הנוגע לרמת הכתיבה. בייז ותומאס הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי – ליצור סדרה חדשנית ולא שגרתית עבור הרשת הכי שמרנית בארה"ב (CBS) ולהשיג שיעור צפייה גבוהים למדי (במיוחד בשנתיים האחרונות). השימוש בתכסיס של "מי האמא?" התגלה כמהלך תסריטאי/שיווקי מבריק שהתניע את העלילה והוכיח שהשימוש בתעלומה/מסתורין הוא הטריק היעיל ביותר לרתק את הצופים למסך. על הדרך יצרו השניים דמויות חביבות, סימפטיות וקלות להזדהות, ודמות קאלט אחת שעוד תיזכר שנים ארוכות. שאפו.


14. דייויד שור, "האוס" – לא הרבה יוצרים הצליחו "לפצח את הקוד" של הטלוויזיה האמריקאית – בריאת סדרה איכותית שבה בעת נהנית מאחוזי צפייה בשמיים.  איכשהו, דווקא תסריטאי יהודי צנוע ולא הכי מוכר הצליח בכך. הסדרה שלו – במיוחד ב-4 עונותיה הראשונות – הייתה עוף שונה בצמרת אחוזי הצפייה השבועיים. לא סדרת משטרה, לא "רצח שבועי" ולא נעליים, אלא סדרה ששמה דגש רב יותר על פיתוח דמויות, קווי עלילה נמשכים וכו'.

החכמה של שור הייתה בכך שהצליח לזהות את הרכיבים הנכונים של הסדרות ה"פרוצדוראליות" (חידה שהחיפוש אחר הפתרון שלה נמשך לאורך הפרק עד שהוא מתגלה), ושילב אותם יחד עם המרכיבים שהופכים דרמה טלוויזיונית מוצלחת (המשכיות, התפתחויות). אבל מעל לכל הישגיו האחרים עומד לו ההישג הגדול ביותר של שור – יצירתה של דמות טלוויזיונית נדירה בעצמתה ובמורכבותה, וכזו שעוד ידובר עליה שנים ארוכות לאחר שהסדר תרד מהמסך (ומי יודע? אולי אפילו מישהו יבחר אותה פעם כ"דמות של העשור"?).


13. שון ראיין, "המגן", "היחידה", "שקר לי" – הבחור הזה שהחל ככותב מן המניין ב"נאש ברידג'ס" (שבאופן מפתיע הצמיחה כמה כותבים לא רעים בכלל, כמו דיימון לינלדולף שגם הוא ברשימה הזו) וב"אנג'ל" התגלה עד מהרה כיוצר מוכשר בפני עצמו, ויצר את אחת הסדרות המדוברות של העשור, כשהוא זוכה לשבחים מקיר לקיר על כתיבה בלתי מתפשרת, בועטת, יצירתית ומורכבת ומלאת רבדים. ראיין גם יצר, בשיתוף עם התסריטאי הנודע דייויד מאמט את "היחידה", ובימים אלה משמש כמפיק בפועל של הסדרה "שקר לי" (סדרה שלא הוא יצר בעצמו, אגב, אלא קיבל בירושה), ועתידו נראה מבטיח. יאללה, נפרגן לבחור – למה לא?


12. בראיין פולר, "מתים במשרה חלקית", "וונדרפולז", "החיים עפ"י נד" – האמת היא שכשרבים ממכריי התלהבו קשות מפרק הפיילוט של "מתים במשרה חלקית" אני דווקא לא ממש הבנתי על מה כל המהומה, אבל כשהוא חבר ליוצר מבריק אחר כמו טים מייניר כדי ליצור את "וונדרפולז" כבר התחלתי לראות מה יש שם, וכשהוא יצר את "החיים עפ"י נד" כבר נשביתי לחלוטין בקסם הבראיין פולרי. מה יש בו בפולר? הרבה דברים - יכולת ליצור דמויות חריגות, מקסימות, מצחיקות ומרגשות, כשרון לכתיבת דיאלוגים מפוארים ואמינים והרבה חזון וחוש ויזואלי. אבל, באופן אירוני, רבים זוכרים את בראיין פולר דווקא בעיקר בגלל מה שהוא כבר לא עושה – לכתוב ל"גיבורים" (אם כי הוא לא שימש אף פעם כמפיק בפועל הראשי שם). לא מעט אנשים מוכנים להישבע, שכל עוד הוא היה שם רמת הכתיבה הייתה גבוהה בשתי דרגות מזו שהופגנה לאחר עזיבתו. ואולי אם בראיין פולר היה המפיק בפועל הראשי של "גיבורים" הסדרה הזו הייתה יכולה למצות את הפוטנציאל שלה והוא היה ממוקם הרבה יותר גבוה ברשימה הזו. 


11. דיימון לינלדולף, "אבודים" – רבים נוטים לייחס את השליטה על הנעשה ב"אבודים" לג'יי ג'יי אברהמס, אבל מדובר בשטות מוחלטת. לא שלאברהמס לא מגיע קרדיט גדול (הוא עזר ליצור את הסדרה ולפתח אותה עד שעזב במהלך העונה הראשונה), אבל מה לעשות שהקרדיט מגיע למישהו אחר? לינלדולף – עוד בוגר של "נאש ברידג'ס" (מה יש להם שם?) ושל "ג'ורדן", שהיה אחד מיוצרי הסדרה – קיבל את מושכות התפעול היומיומי של הסדרה, והיום כבר ברור שהוא (יחד עם שותפו לפשע, קרלטון קיוז) פשוט גאון.

העולם העשיר שהוא יצר ויוצר בסדרה, היכולת לברוא עלילה כל כך מורכבת, מסובכת ומפותלת שגורמת לי שוב ושוב לגרד בראש ולחשוב "איך הם חשבו על זה, לעזאזל??", ועם כל זאת לגעת בנפשן של הדמויות באופן עמוק ומרתק, תוך חלוקה יפה של זמן המסך בין הדמויות הרבות, זה לא עניין של מה בכך. לשם כך צריך כשרון עצום, חזון אמיתי וכושר ביצוע יוצא דופן. מעט אנשים ניחנים בתכונות האלה, אבל האיש הזה הוא בהחלט אחד מהם.


לינדולף (משמאל) לצד קיוז


10. אלן בול, "עמוק באדמה", "דם אמיתי" – מדהים, קשה לחשוב על שתי סדרות שונות יותר מ"עמוק באדמה" ו"דם אמיתי" – האחת, עמוקה, כבדה, מדכאת וקשה לצפייה. השנייה, קלילה, קצת רדודה וכיפית לאללה. אני לא זוכר יוצר שעשה מעבר כל כך חד בין שתי סדרות כל כך שונות בפרק זמן כה קצר, ויצא מנצח בזכות שתיהן. "עמוק באדמה" זכתה לשבחי המבקרים ומוכרת כאחת הסדרות החזקות של העשור, ואילו "דם אמיתי" צוברת לעצמה קהל גדול, ולקראת סיום העונה השנייה כבר הפכה ללהיט של ממש, ולמושא שיחה במקומות רבים. לא מעטים הופתעו מהעובדה שבול בחר להתמקד בטלוויזיה אחרי ההצלחה הגדולה של התסריט שכתב ל"אמריקן ביוטי", אבל עכשיו שהעשור הסתיים דומה כי האיש ידע היטב מה הוא עושה.


9. ג'וש שוורץ,  "ה- OC", "צ'אק", "אחת שיודעת" –  אולי סיפור הסינדרלה של העשור. בחור מוכשר ביותר שהפתיע לחלוטין את עולם הבידור כשכבר בגיל 28 יצר ומונה למפיק בפועל של סדרה חדשה ברשת FOX "ה- OC" שמה. עד אותו רגע אף אחד לא שמע עליו ועל הסדרה הזו. אך זמן קצר לאחר מכן הסדרה הפכה לשיחת היום בעיתונות הבידור, כוכביה הפכו לסטארים גדולים ושוורץ לאחד השמות המדוברים בתעשייה. הוא שילם שכר לימוד על חוסר הניסיון שלו, כשלקו העונות המתקדמות של ה- OC בבעיות קריאטיביות קשות, והפופולאריות של הסדרה הלכה ונשחקה. אבל באופן מפתיע שוורץ לא טמן ידו בצלחת והלך ליצור לא סדרה חדשה אחת אלא שתיים – האחת, הפכה לאחת מסדרות ה"עוגן" של רשת CW ועושה הרבה רעש מסביב ("אחת שיודעת"), והשנייה, התגלתה כאחת הסדרות כי כיפיות שנראו בטלוויזיה בעשור ("צ'אק") . כל כך הרבה ניסיון הוא צבר בטלוויזיה, שאפשר לשכוח שהבחור עדיין צעיר מאוד. אין ספק שנכונו לנו עוד שנים רבות של כישרון ויצירה מהבחור. לא נותר לנו אלא לאחל לבחור המשך הצלחה בקריירה שלו (סה"כ הוא אחד משלנו) ולומר: "May The Schwartz Be With You!"


8. גרג דניאלס, "המשרד" – השותף לחדר לשעבר של קונאן או'בראיין בקולג' התגלה כאדם לא פחות מוכשר מחברו. למעשה, מבין כל היוצרים המוכשרים שמופיעים כאן ברשימה הוא עשה, לטעמי, את המעשה הכי בלתי יאומן – לקח קונספט מבריק שהגה גאון קומי סופר מוערך כמו ריקי ג'רווייס והפך אותו לגאוני לא פחות ולנגיש יותר לקהל הרחב. צריך מידה רבה של כשרון, רגישות, הבנה של המדיום ושל השחקנים שעובדים אתו כדי לעשות מה שדניאלס עשה.

גם בעונתה השישית "המשרד" לא מראה שום סימני עייפות, ושומרת על רמה גבוהה, ומרשים מכך – מדובר באחת הסדרות המתוסרטות הכי פופולאריות והכי יציבות שיש, וכל זה ברשת מידרדרת כמו NBC (שרואה בה, ובצדק, כ"עוגן" חשוב ביותר). ואם בכך לא די, אז דניאלס הלך ליצור (יחד עם מייק שור) את "מחלקת גנים ונופים", שבדומה ל"המשרד" סבלה מחבלי לידה קשים, ובאופן מעורר השתאות הפכה בעונה השנייה מטמורפוזה מדהימה מסדרה סתמית לחלוטין לאחת הסדרות הכי טובות על המרקע כיום, תוך שהיא ממחישה עד כמה ההצלחה של "המשרד" לא הייתה מקרית, כי עומד מאחוריה אחד המוחות הכי מבריקים בתעשייה. 


7. ביל לורנס, "סקראבס" – עוד בטרם פנה ליצור את "סקראבס" הפך שמו של לורנס למדובר מאוד, בזכות העבודה המעולה שלו ב"ספין סיטי" ז"ל. אבל ב"סקראבס" הוא הוכיח סופית שמדובר ביוצר מקורי, נועז, חכם, רגיש, מצחיק ומלא השראה. היכולת שלו לברוא דמויות שמתנהגות כמו ילדים קטנים ומדברים ועושים שטויות מחד, ומנגד, ליצור סיטואציות מרגשות עד דמעות היא כזו שאין שנייה לה בתעשייה, לדעתי. בנוסף, מדובר באחד היוצרים הכי כנים ופתוחים שאי פעם תיתקלו בהם – אחד שלא מפחד להודות בטעויות ובמהלכים תסריטאיים מטופשים או בכך שאינו מסוגל לכתוב שירים בעצמו למיוזיקל שהוא עצמו יזם, אבל גם לא מהסס לצאת נגד הרשת שמשדרת את הסדרה שלו כשהוא סבור שעשתה לסדרה עוול (וברוך השם NBC עשתה לסדרה שלו עוולות רבות) או אפילו להסתלבט על סדרות אחרות (כמו שעשה ל"האוס" באחד הפרקים בסדרה).

מכל התכונות הרבות שלו, שני מאפיינים מזוהים אצלי במיוחד עם לורנס: גישה ההומניטארית הבולטת שמככבת בתסריטים שלו והאומץ שלו לקחת סיכונים ולנסות לבצע פרקים נועזים לפחות פעם אחת בעונה. בימים אלה הוא מופקד על הסדרה "Cougar Town" בכיכובה של קורטני קוקס, ולמרות שלא ממש התחברתי לסדרה הזו, אני מאחל לו בכל לבי רק הצלחה.


6. טינה פיי, "Saturday Night Live", "רוק 30" - למרבה הצער, אין מספיק נשים ברשימה הזו, ואפשר רק לקוות שבעשור הבא נראה ברשימה הרבה יותר יוצרות בולטות. מזל שיש את טינה פיי, לא רק בגלל העניין הזה אלא בכלל. איזה עשור היה לאישה הנפלאה הזו – היא החלה אותו זמן לא רב לאחר שקודמה במהירות הבזק לתפקיד הכותבת הראשית של "SNL" המיתולוגית ובתקופת "שלטונה" נרשמה מגמת שיפור בולטת ברמת הכתיבה של המערכונים שם, לא רק מבחינה רעיונית אלא גם מבחינת הנועזות ויצירתיות שלהם.

בשנת 2006 היא עזבה את התכנית (ומאז עזיבתה נרשמה ירידה לא מפתיעה ברמת הכתיבה של התכנית) כדי ליצור את "רוק 30" שהפכה עד מהרה ליקירת המבקרים וזכתה כמעט בכל פרס אפשרי בתחום הסדרות הקומיות והכתיבה הקומית. אבל פיי הוכיחה שהיא לא רק יוצרת מוכשרת, אלא גם שחקנית (ששיפרה באופן מעורר התפעלות את כישורי המשחק שלה בסדרה) ואפילו חקיינית מבריקה (מי לא זוכר את החיקוי המדהים של שרה פיילין שיש הטוענים שחיסל לאחרונה את הקריירה לעד). אין ספק שהיא היום אחד האנשים המשפיעים, המוערכים והנערצים ביותר בתעשיית הטלוויזיה, וההוכחה שנשים יכולות להצליח לא פחות מגברים בתחום היצירה, אם רק ייתנו להן הזדמנות הוגנת.


5. דייויד סיימון, "הסמויה", "דור מזוין" – מי זוכר שהאיש הזה התחיל בכלל כעיתונאי בעיתון בבולטימור? השינוי הדרמטי בחייו החל כשהחליט לכתוב ספר שבו תיאר את חוויותיו בליווי בלשי מחלק הרצח בעיר, שהפך ללהיט קטן, והוליד – לא פחות ולא יותר – את סדרת הטלוויזיה הכי טובה שנעשתה אי פעם, לטעמי ("רצח מאדום לשחור"). סיימון הצטרף בשלב מסוים לצוות הכותבים של "רצח", אבל לא הסתפק בכך והרעיון לכתוב לטלוויזיה קסם לו. בעקבות זאת יצר (עם שותפו אד ברנס) את "הסמויה" שרבים רואים בה כסדרת הדרמה הגדולה ביותר שנעשתה.

הגדולה של סיימון ככותב היא באותנטיות ובריאליזם הבלתי מתפשר של הכתיבה שלו, ביכולת שלו להציג לקהל תמונה מנקודת המבט של כל הגורמים המעורבים (ולא מפרספקטיבה מסוימת), בשיטת הסיפור שבה נקט שבכל עונה התמקד בתימה אחרת, ובעיקר בדרך שבה הציג מציאות עגומה וכואבת מבלי לנסות להתיפייף. אין ספק מדובר ביוצר חשוב ביותר, שהטביע את חותמו גם ב"דור מזוין" המוערכת, ועוד יעשה גדולות ונצורות בעשור הבא. 


4. ג'וס ווידון – מה? השתגעת?? ג'וס רק במקום רביעי??? איך???? כן, אני יודע, גם לי קשה עם זה. בכל זאת, מדובר ביוצר הכי אהוב עליי אישית בטלוויזיה, ובאדם מוכשר ומבריק לא פחות מאלה שמדורגים מעליו. אבל מה לעשות, ווידון לא היה קיים כמעט בטלוויזיה בחלק השני של העשור, ולמרות שהוא הותיר את חותמו בענק על החלק הראשון שלו, קשה להתעלם מהעובדות. אבל בואו נתמקד בדברים החיוביים: בתחילת העשור ווידון להטט בין שלוש סדרות בו זמנית ("באפי", "אנג'ל" ו"פיירפליי") והפגין את כל התכונות שהפכו ליוצר אולי היחיד בטלוויזיה שצופי הסדרות שהוא מפיק מעריצים יותר מאשר את כוכבי הסדרות: כתיבתו יצירתית עד כאב, הוא יוצר דמויות שקל להתאהב בהן, משתמש שימוש מבריק בכל מרכיבי הז'אנר ולועג להם בו זמנית, יוצר נראטיב עלילתי שמרתק את הצופים למסך, בורא ז'רגון מיוחד לכל סדרה, משתמש במטאפורות, סמלים ודימויים באופן מרהיב, כותב דיאלוגים חדים כתער ואולי חשוב מכל – יוצר ז'אנר מיוחד שמשלב בין כל ה"עולמות": מתח, דרמה, מסתורין, מערבון, פנטזיה, אימה, קומדיה וכו'.

 למרבה הצער, עם ירידתה של "פיירפליי" ווידון לקח פסק זמן ארוך מעולם הטלוויזיה ועבר לעסוק בתחומים אחרים. הוא חזר אמנם לקראת סיום העשור עם "בית הבובות" (שהייתה הסדרה החלשה יותר מבין הסדרות שיצר, באופן יחסי), אך שוב נתקל בשתי הבעיות הגדולות שפגעו בקריירה הטלוויזיונית שלו: קושי להגיע לקהל הרחב ועימותים על רקע קריאטיבי עם מנהלי הרשתות. בעקבות ביטולה של "בית הבובות" ווידון המאוכזב אינו מסתיר את כוונותיו לנטוש שוב את עולם הטלוויזיה ולפנות לכיוונים אחרים, ולנו לא נותר אלא לקוות שהוא שוב יתחרט ויחזור לעולם שאותו הוא באמת הכי אוהב, ושהרבה בזכותו גם אנו אוהבים כל כך.


3. ג'יי ג'יי אברהמס – למרות שבאופן אישי אני חושב שהוא פחות מוכשר כיוצר מיתר חברי החמישייה הראשונה, קשה להתעלם ממה שהאיש הזה עשה בעשור האחרון:  הוא יצר את "זהות בדויה" שהפכה ללהיט קטן ולסדרה די מוערכת, משם יצר את אחת הסדרות של העשור – "אבודים" והיה הרוח החיה שבבניית הקונספט המיוחד שלה, בהמשך עזר בפיתוח שתי סדרות נוספות, כמו "מה עובר על בראיין" ו- "Six Degrees" ויצר סדרת להיט נוספת – "Fringe".  כל זאת, כשהוא מותיר חותם גדול בעולם הקולנוע, הן כמפיק ("קלוברפילד") ובעיקר כבמאי ("משימה בלתי אפשרית 3", "סטאר טרק"). הספק מדהים ובלתי נתפס. ואם לא די בכך, הוא עובד בימים אלה על סדרת ריגול חדשה שתעלה בעונה הבאה ברשת NBC בשם "The Undercovers" שרבים צופים שתזכה להצלחה לא מבוטלת.

הגדולה של אברמס והסיבה שהגיע למקום כל כך גבוה נאמדת הן בפן היצירתי והן בפן השיווקי. בפן היצירתי הכוונה היא ליכולת הפיתוח המרשימה שלו ובחזון שלו כיוצר. במובן השיווקי הכוונה היא להבנה שלו ברצונות של הקהל (במיוחד בשימוש במסתורין ובתעלומה כמוטיב מרכזי ביצירותיו) וביכולת שלו לייצר קמפיינים תקשורתיים מבריקים ומושכים ליצירות שלו. לא פלא שהוא הצליח לעשות את מה שווידון, לצערנו, לא הצליח עד כה – להגיע לקהל הרחב ולהפוך את היצירות שלו לפופולריות ומצליחות מסחרית.


2. דייויד צ'ייס, "הסופרנוס" – מה כבר יש לומר על האיש שברא את הסדרה של העשור? שהוא גאון? קטונתי. אפילו היוצר שבמקום הראשון אינו מסתיר את הערצתו כלפיו. ובכל זאת, כמה מלים על האיש -  צ'ייס החל את דרכו כמפיק וכותב בסדרות כמו "The Rockford Files" ו- "חשיפה לצפון" שבהן התבלטו כישוריו המיוחדים ככותב, אבל את התהילה הוא קנה, כמובן, רק כשיצר את "הסופרנוס" – והשאר היסטריה. הכתיבה של צ'ייס בסדרה הזו הייתה מופת לתסריטאות: מורכבת, עמוקה, מטרידה, לא מפסיקה להפתיע, אמיצה, מעניינת, סוחפת ובעיקר מתוחכמת ומלאה ברמזים, ניואנסים ואמירות מעניינות על הדמויות ועל החיים בכלל.

הגדולה של צ'ייס הייתה ביכולת שלו לגרום לצופים להזדהות באופן כמעט מוחלט עם טוני, חרף העובדה שבחלק מהזמן הוא מבצע מעשים איומים. למעשה, נדמה שצ'ייס עצמו הופתע מהפופולאריות של הדמות, ועשה ככל יכולתו להרתיע את הקהל שוב ושוב ממנו רק כדי "להפסיד" שוב. וזו האירוניה הגדולה שבהצלחה של צ'ייס – האיש עצמו הוא אליטיסט שלעולם לא יתפשר על הכתיבה שלו עבור הקהל, אבל באופן משונה ככל שהדמויות של טוני והאנשים שסביבו הראו יותר את פרצופם הכעור, כך כמות האנשים שהזמינו HBO בגלל המאפיונר הדמיוני הלכה וגדלה.

סצינת הסיום של הסדרה (בלי לספיילר) מסמלת מאוד את הגישה הטוטאלית של צ'ייס ליצירה שלו, ולא בכדי עשתה הרבה "רעש". אז למה הוא לא במקום הראשון? שתי סיבות: האחת, שהאיש הביע שוב ושוב סלידה מהמדיום הטלוויזיוני וזה קצת צורם לאור העובדה שהמדיום עשה הפך אותו למה שהוא, והשנייה, שהאיש במקום הראשון הצליח לקראת סיום העשור להותיר חותם אפילו גדול יותר על הטלוויזיה.

1. מת'יו וויינר, "מד מן" (ו"הסופרנוס") – מספיק לספר את הסיפור הבא כדי להבין למה זהו היוצר החשוב ביותר בטלוויזיה כיום: וויינר (שהחל את דרכו ככותב בסדרות כמו "האמת העירומה", "אנדי ריכטר שולט ביקום" ו"בקר") כתב תסריט לפיילוט לסדרה חדשה שהתגלגל איכשהו לידיו של דייויד צ'ייס. צ'ייס קרא את התסריט וכל כך התלהב, שהציע לוויינר להצטרף מיידית לצוות הכותבים של "הסופרנוס" ולחכות קצת עם הסדרה ההיא שלו על אנשי פרסום בשנות ה- 60. וויינר קיבל, כמובן, את ההצעה והצטרף ל"הסופרנוס" בתחילת העונה החמישית שלה. הוא הפך, למעשה, ליד ימינו של צ'ייס, היה מעורב מאוד בהפקה וכתב כמה מהפרקים הבלתי נשכחים של הסדרה.

לאחר שהסדרה הסתיימה הוא התפנה לסדרה ה"היא", "מד מן" שמה, ומאז ועד היום הוכיח שלא רק שצ'ייס צדק כשלקח אותו לסדרה שלו, למעשה, "התלמיד עלה על רבו". קחו את כל התכונות הטובות של "הסופרנוס" בכלל והכתיבה של צ'ייס בפרט ותוסיפו להן חזון מרהיב, עיצוב ויזואלי מוקפד, תכנון עד לפרטי פרטים של כל מילה ומשפט שיוצא מפיה דמות בסדרה ויציקת תוכן ומשמעות גם לסצינה שנראית הסתמית ביותר, בניית תימות מרתקת לכל פרק בפני עצמו, יצירת דמויות מרתקות ומלאות רבדים שמעוררות אהדה וקבס בו זמנית וטוטאליות מוחלטת. למעשה, מדובר בסדרה הכי שואפת לשלמות שראיתי מימיי, כזו שמייצרת סצינות "וואו" על ימין ועל שמאל, שלא משעממת אותי לרגע (למרות שכאן אין את מרכיב הפשיעה וההרג שתמיד הקלו על הצופים למצוא עניין ב"הסופרנוס") ולא מצאתי בה אפילו רבב אחד מתחילתה. מדובר ביוצר כל כך מוכשר שנדמה שהמילה "גאון" אפילו קצת תעליב אותו. לא לחינם זכה ווייינר בכל פרס אפשרי בשלוש השנים האחרונות, מדובר במוח המבריק ביותר בעולם הטלוויזיה היום. פשוט כך.

בחרו את היוצר של העשור שלכם - בסקר בעמוד הראשי של האתר
חזרה לספיישל סיכום העשור

תגובות (23)