האוס, עונה 6, פרק 10

בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי לא ממש נהנה מהסדרה, ואפילו שקלתי להפסיק לצפות בה (לפחות בקצב ארה"ב), אבל הפעם דווקא שמחתי על כך שבחרתי לא לוותר, כי ממש נהניתי מהפרק, ולא הפסקתי לצחוק בקול רם, כפי שלא צחקתי זמן רב בסדרה. למעשה, אלמלא העלילה המטופשת של פורמן והדאקלינגז האחרים סביר להניח שהייתי נותן לפרק הזה ציון ממש גבוה.

בראש ובראשונה – העלילה של החולה השבועי הייתה הכי מוצלחת שזכורה לי מזה זמן רב. כל הסיפור מתחילתו ועד סופו ממש מצא חן בעיני – הניסיונות של הצוות לחלץ ממנו מידע על מקום המסתור של החומר, ההתעקשות שלו לא לגלות, האוס שמשתיל את מכשיר ההאזנה בחדר שלו (כמה טיפוסי), המעקב של צ'ייס ו- 13 אחר החבר שלו, הגילוי על כך שיש לו "נקיפות מצפון", הבחירה של החבר שלו לסייע להם כדי להציל את חייו, הטוויסט המבריק על כך שמדובר בסוכן סמוי, הסצינה הנהדרת שבה החבר שלו מספר לו שהיה מוכן להקריב את העסקה למענו מבלי לדעת את האמת, הגילוי על כך שהמחלה שלו סופנית והסצינה המרגשת בסיום – פשוט מעולה.

במיוחד אהבתי את המהפך שחל בגישה שלנו כצופים כלפי החולה כשאנו מבינים שהוא לא מתעקש כסוחר סמים פחדן אלא כשוטר אמיץ ששם את הצדק מעל טובתו האישית, ואת הדרך האנושית שבה מוצג הפושע השני, שבכלל לא ידע ש"חברו הטוב" הוא בכלל אויב.

בתוך כל הסיפור הזה הצחיק אותי במיוחד הקטע שבו האוס "חוקר" את החולה – הפרודיה של יו לורי על ג'ק באוור היתה פשוט היסטרית (ראיתי את הקטע שלוש פעמים וכל פעם נחנקתי יותר מרוב צחוק), וכל הרפרנסים הללו היו כל כך במקום וכל כך מצחיקים. מצוין.

מלבד זאת, מאד אהבתי את העלילה של האוס, ווילסון והבחורה (שרק לקראת סיום הפרק קלטתי שיש לה גם שם – נורה. ולכך אתייחס תיכף) שהייתה בידור במיטבו. הסדרה לא מתעלמת לאחרונה מכל הרינונים והפנפיקים על היחסים ההומו-אירוטיים לכאורה בין האוס לווילסון, ומאד מצאה חן בעיני הדרך שבה הכותבים השתמשו בעניין הזה כדי לקדם את הפרק.

העובדה שנורה משוכנעת ששניהם גייז למרות כל ההכחשות שלהם הפכה את העסק למשעשע אף יותר, והניסיונות של האוס להכניס אותה למיטה ע"י התחזות ל"ידיד התומך" היו קורעים (במיוחד הקטעים עם המיוזיקל שהוא כל כך מתעב בד"כ), כמו גם התגובות של ווילסון. השיחה של האוס עם נורה (שהובילה לגילוי על המצב האמיתי של החולה) הייתה מעניינת מאד, והיה יפה לראות שלמרות הכל הוא כן מוכן לעזור לחברו הטוב ולהפסיק עם המשחקים. חבל רק – כמה צפוי – שזה לא עזר לווילסון המסכן, ששוב נדפק בגללו. העניין היחיד שהפריע לי בעלילה הזאת היה הדמות של נורה ש"הרגישה" כמו מכשיר עלילתי ותו לא, ונטולת אישיות אמיתית - משהו שמאפיין, למרבה הצער, יותר מדי דמויות נשיות בטלוויזיה האמריקאית.

העלילה השלישית, לעומת זאת, הייתה כל כך צפויה ושחוקה שניחשתי כל אחד ואחד מה"טוויסטים" שבה כבר מהתחלה – בהחלט לא סימן טוב לכותבים. דווקא הרעיון שהדאקלינגז מחליטים ללמד את פורמן לקח כדי שיפסיק להתנשא הוא לא רע, אבל הביצוע היה כל כך מאכזב, שלא לדבר על כך שפורמן "מנצח" בסוף, באופן מגוחך (אף אחד מהם לא חשב על הרעיון שהוא מבלף?), כשאפילו הקטע בסוף שבו הוא רואה אותם ואמור "לרדת" עליהם יצא סתמי לגמרי.

אבל בסה"כ זה באמת היה פרק מבדר ומהנה. שימשיכו ככה.

ציון: 9.