איך פגשתי את אמא, עונה 5 פרק 12

הרבה סדרות נוהגות להשתמש בפרק ה- 100 בכדי לבצע דברים "מיוחדים" או "חשובים" במהלכו, ו"איך פגשתי" אינה שונה מהן. למעשה, היה בפרק שילוב בין משהו "חשוב" – הגילוי על כך שה"אמא" היא השכנה של סינדי, לבין משהו "מיוחד" – הנאמבר המוזיקלי. בעצם, זה היה פרק קלאסי של "אמא" – שילוב בין סיפור שקשור בעלילה מרכזית של הסדרה לבין עלילה משנית שקשורה בדמות המרכזית האמיתית. ובסה"כ הפרק עבד היטב בשני המישורים.

נתחיל עם סיפור טד-סינדי. קודם כל, אני חייב לומר שזה קצת מבאס שסינדי היא לא ה"אמא", בעיקר בשל כך שלא נזכה לראות עוד את רייצ'ל בילסון. אני חושב שהכימיה שלה עם ג'וש רנדור הייתה מצוינת, ובכלל היא הביאה למסך המון קסם אישי ונוכחות (כתמיד), ואם כך חבל שהכל נמשך רק פרק אחד, למרות שהיה ברור שה"רמזים" שהיא האמא (למשל: שהיא ישבה בשיעור הראשון שלו עם הפאדיחה) היו מטעים מההתחלה.



מצד שני, הגילוי על כך שה"אמא" היא השותפה היה עשוי היטב, אני אוהב את העובדה שהכותבים מתחילים לצמצם את מרחב האפשרויות שלהם בעניין, ונראה שהם יודעים בדיוק מה הם עושים עם הסיפור הזה. מצד שלישי, ככל שהסדרה הולכת ומתקדמת פחות ופחות אכפת לי מהעניין הזה, בין היתר, כי טד הוא הדמות שהכי פחות אכפת לי ממנה שם.

אשר לסיפור של בארני והברמנית – העלילה עצמה הייתה קצת נדושה (בארני צריך לוותר על משהו חשוב כדי להשיג בחורה שווה? Been There – Hit That!), אבל כמו תמיד ניל פטריק האריס הוסיף המון עניין וצבע לסיפור, ואהבתי במיוחד את רובין בפרק הזה ואת הקנאה שלה בברמנית (למרות שזה די מגוחך לחשוב שיש גברים ביקום שלא מוצאים את קובי סמלדרס לוהטת בטירוף).

השיר בסיום הרגיש תחילה קצת מאולץ, אבל האמת – למי אכפת? כשניל פטריק האריס מקבל הזדמנות לשיר ולרקוד, ויתר הדמויות משתלבות היטב, עם מלים משעשעות, מוסיקה קליטה וכוריאוגרפיה יפהפיה זה באמת לא משנה. ואם יש משהו שהסדרה הזאת מצטיינת בו זו ההשקעה בדברים האלה שבהחלט מצדיקה את הצפיה ומסבה הנאה רבה. נהדר!


They got! The mustard! Out!!!

ציון: 9.5