צ'אק, עונה 3, פרק 5

כשהוצג בפנינו ה"טוויסט" בסיום העונה החולפת על הכוחות החדשים של צ'אק חששתי לא מעט מההשפעה שלו על הסדרה. האם הכותבים יתפתו להפוך את צ'אק למעין "רמבו" לעניים? ואיך הם יאזנו בין היכולות החדשות שלו לבין האופי הטבעי שלו? והאם הגילוי הזה לא יפגע בקסם הבסיסי של הסדרה?

אם בתחילת העונה הזו עוד היו לי חששות, הפרק הזה הפריך אותן לחלוטין. זה היה, בלי ספק מבחינתי, הפרק הטוב ביותר של העונה ואחד היותר טובים של הסדרה בכלל.

אהבתי את הרעיון שצ'אק נשלח למשימה לבדו ע"י הסוכן שואו. המהלך הזה היה מוצלח במיוחד כיוון שהוא השיג, בו זמנית, מספר מטרות: הוא חרג מהקונספט הרגיל של "צ'אק יוצא למשימה עם קייסי ושרה ואיכשהו מסתבך"; נתן לדמות של צ'אק לצמוח בתוך הסיטואציה החדשה שנקלע אליה; סיפק קרקע (או יותר נכון – אוויר!) למפגש  רומנטי בין צ'אק לבין מישהי חדשה; פיתח קצת את שרה לכיוון חדש; לימד אותנו קצת על הדמות המסתורית של הסוכן שואו ויצר מקום לפתח את הצד הקומי המפוספס משהו עד היום של ג'ון קייסי.

המפגש של צ'אק והאנה בהחלט היה משובב. האמת היא שלא הייתי ממעריציה של קריסטין קרוק כשחקנית ב"סמולוויל" (אם כי יש לומר שהדרך המחרידה שבה הדמות של לאנה לאנג נכתבה לא ממש השאירה לה הרבה מקום לתמרון) אבל כאן היא הייתה ממש מתוקה והכימיה שלה עם זאכארי לוי הייתה מוצלחת (וקשה להתעלם מהיופי המסנוור שלה). לאורך כל הפרק רק מלמלתי לעצמי "רק שלא נגלה שהיא מרגלת", ושמחתי לראות בסיום הפרק שגילוי כזה לא קרה, אם כי עדיין מקונן בי איזשהו חשש שהכותבים יילכו לכיוון השחוק הזה. נקווה שלא.

צעדי התינוק של צ'אק כמרגל עצמאי ניפקו כמה רגעים ממש משעשעים, במיוחד בכל מה שקשור לעט ולרעל שהיה בה, כמו גם צ'אק שמזמין את השתיה "Shaken, Not Stirred" ברפרנס ברור לג'יימס בונד. אהבתי גם את רגעי קרב הסיף ובמיוחד את עניין הנונצ'קו והעובדה שבסוף התברר שבכלל לא היה צריך אותו, לאכזבתו הרבה של צ'אק...

חוץ מזה, העלילה הייתה מותחת ומעניינת, המתח בין הרצון של שרה לסייע לצ'אק לבין השאיפות של שואו לתת לו לצמוח לבד עבד היטב (ואולי היה סוג של מטאפורה על שני הורים שמתווכחים כיצד לגדל את הילד, למרות שהקשר בין שרה לצ'אק רחוק מאד מלהזכיר יחסי אם-ילד, כמובן). הסט של המטוס היה מעוצב יפהפה, הדמויות על המטוס היו חביבות, וכל הופעות האורח היו מגניבות: את הבריון גילם המתאבק לשעבר "סטון קולד" סטיב אוסטין (פצצת כריזמה מהלכת) ואת הדיילת המרושעת שיחקה ג'וזי דייויס (שהייתה אחת משתי הבנות שצ'ארלס היה אחראי עליהן ב... "צ'ארלס אחראי"). וגם ברנדון רות' הפתיע לטובה בתור שואו שמתגלה אט אט כדמות בפני עצמה, והייתה לו כימיה לא רעה עם איבון סטרחובסקי.

אבל לא רק העלילה המרכזית הייתה מוצלחת, גם עלילת המשנה עבדה הפעם באופן מושלם. מאז תחילת העונה נדמה היה שהכותבים הנמיכו מעט את הטון בעלילות ה- "Buy More", אבל הרעיון להפוך את מורגן לסגן של מייק שיוצא לקרבות מוחות נגד שאר החבורה הוא בהחלט רעיון מבריק, ודומה שבפרק הזה הכותבים מצאו את הדרך המושלמת לטפל בעניין: מבצע היחיד של צ'אק אפשר להם לנצל, סוף סוף, את הנוכחות של קייסי ב" Buy More" ואת הפוטנציאל הקומי העצום שטמון בעניין הזה, והתוצאה? זהב טהור – הנהמות של קייסי והתגובות המפוחדות של העובדים; הדיל שמורגן סוגר אתו; ושיא השיאים – סצינת ההיפנוזה שקייסי עושה ללסטר (המשפט שללסטר ממלמל על מורגן שהוא "האדם האדיב ביותר שפגש מימיו" וכו' היה מחווה לסרט "השליח ממנצ'וריה", וקראתי שכל סצינת ההיפנוזה הייתה הומאז' לסרט של וורן בייטי משנות ה- 70). כל הקטעים האלה הפילו אותי לרצפה מרוב צחוק.

הפרק הזה שכנע אותי סופית שאין מה לדאוג ונראה שהכותבים יודעים היטב מה הם עושים. פשוט תענוג.

ציון: 10.