איך פגשתי את אמא, עונה 5, פרק 14

זה היה מסוג הפרקים בהם או שחובטים \"הום-ראן\" או שעושים \"סטרייק-אאוט\". או במלים פשוטות, למי שלא אוהב מטאפורות בייסבול – זה היה מסוג הפרקים שאלה שאוהבים מטאפורות בייסבול בטח נהנו ממנו, ואלה שפחות אוהבים – סביר להניח שפחות נהנו. בכלל, העלילה הראשית של הפרק כוונה, רובה ככולה, לקהל שמכיר את תרבות הספורט האמריקאית (מעבר לספורט עצמו, הכוונה היא להווייה שמאחוריו), ואף שניתן היה להבין חלק לא מבוטל מהבדיחות בפני עצמן, דומה שכאשר מבינים מה עומד מאחוריהן, הרי שלאור אופיין, הן הופכות, מטבע הדברים, למצחיקות יותר.

כדי להבין באמת את מרבית הבדיחות בפרק כדאי להכיר את המונח \"Perfect Game\" ואת כל המשמעויות שנלוות אליו מבחינת המסורת האמריקאית. אז כשירות לגולשים שצפו בפרק ואולי ירצו לצפות בו שוב מתישהו, הנה הסבר קצר.

\"Perfect Game\" הוא מונח בעל משמעות סטטיסטית (ואין ענף ספורט שבו הסטטיסטיקה מכתיבה את הז\'רגון כמו בייסבול) שמתייחס למצב נדיר ביותר שבו פּיצ\'ר (Pitcher, מגיש) הצליח \"לשרוף\" את כל 27 החובטים שלו מולו לפי סדר (מבלי שאפילו אחד מהם יגיע לבסיס בשלום בשום דרך שהיא). מדובר באירוע כל כך נדיר שהוא קורה רק אחת לכמה שנים, למרות שמדי עונה מתקיימים בליגה אלפי משחקים. למעשה, הוא נחשב מיוחד עד כדי כך שכאשר מישהו מספר שנכח במשחק שבו הוא התרחש, עצם הסיפור משדרג מיידית את המעמד החברתי של אותו צופה.

צריך להסביר שכאשר ישנה תחושה שהמשחק המושלם מתחיל להתהוות, ישנה מסורת בספורט האמריקאי לפיה אסור לאף אחד לדבר על זה מחשש לנאחס. זה אומר שהשדרים לא מדברים על זה, הצופים לא מדברים על זה, וחשוב מכל – אף אחד לא מדבר עם הפּיצ\'ר שנמצא בבידוד מוחלט, עסוק עם המחשבות של עצמו. אם מישהו \"מעז\" לומר משהו הוא מייד \"מואשם\" בכך ש\"הרס את הפרפקט\" – ואף אחד לא רוצה לקחת על עצמו נטל כזה.

עניין ה\"נאחס\" היווה כר נוח לחלק לא מבוטל מהבדיחות בפרק (במיוחד הצחיקו אותי התגובות של ג\'ים נאנץ, שדר הספורט הרציני בד\"כ של רשת CBS שהרשה לעצמו להתפרע בפרק הזה בהופעת אורח מבריקה), אבל היו עוד הרבה בדיחות אחרות. הקטע שהצחיק אותי יותר מכל בפרק הזה היה ה\"שיחה\" בין טד לבארני שהייתה אנלוגיה מושלמת ל\"דיאלוג\" בשפת הסימנים בין הפיצ\'ר לקאצ\'ר (Catcher, האיש שתופס את ההגשות ומתאם עם הפיצ\'ר מראש באיזה סוג הגשה ייעשה שימוש), כולל תנועות הראש של בארני (ה\"פיצ\'ר\") ש\"דוחה\" את ההצעות של הקאצ\'ר עד שהוא \"מסכים\" אתו להצעה (כשההצעות של טד מתייחסות, כמובן, ל\"סוגים\" של בחורות). לאורך הפרק כולו היו שזורות בדיחות שהן בגדר של משחקי מלים על מונחי בייסבול בהקשר של כיבושים מיניים, ועוד הרבה בדיחות ספורט שבהחלט גרמו הנאה צרופה לכותב שורות אלה.

עלילות המשנה, לעומת זאת, עוררו רגשות מעורבים: הסיפור עם מברשת השיניים שאט אט מתברר שכולם עשו בה שימוש היה מצוין ומצחיק להפליא (והבדיחה של טד על כך ש\"ארבעה מתוך חמישה רופאי שיניים הרגע הקיאו לעצמם בפה\" גררה ממני פרצי צחוק בלתי נשלטים). מנגד, העלילה של רובין שמחכה לטלפון מהבחור המעפן הייתה משמימה וממוחזרת, ובעיקר שידרה שהכותבים לא ממש יודעים מה לעשות עם הדמות שלה, והסיפור של טד והסטודנטית הסינית אולי היה מצחיק לכמה שניות, אבל מיצה את עצמו מהר, ובכלל, לא הוציא את החבורה טוב.




הציון: 9.