אורות ליל שישי, עונה 4, פרק 12

קשה להאמין, אבל אנחנו רחוקים רק פרק אחד מסיום העונה הזאת, ופתאום אפשר לראות עד כמה התסריטאים של הסדרה הזאת חכמים: בשקט בשקט ובאופן מופתי, כל העלילות מגיעות לנקודות שיא (או שמא נאמר "שפל" עבור מרבית הדמויות), כשברור לכולם שבפרק האחרון הכל צפוי להתפוצץ באופן שמשקף כל כך את הסדרה הנפלאה הזאת - על מגרש הפוטבול.

מעניין, דווקא בעונה הזאת כמעט ולא ראינו פוטבול במובן הפיסי שלו. כמובן שעל פני הדברים הכל סובב סביב המשחק, אבל בפועל העונה הזו - יותר מתמיד - עוסקת בדמויות ובצרות שלהן ופחות במה שקורה על המגרש עצמו. העובדה שדווקא המשחק שציפינו לו מהרגע שהסתיימה העונה הקודמת יהווה את נקודת השיא של העונה היא בגדר הברקה תסריטאית גדולה.

אני מאוד אוהב את העובדה שהדמויות שלנו משלמות על המעשים שלהם, שרובם באו דווקא מתוך אלטרואיזם ודאגה לאחר - תמי משלמת מחיר כבד על העזרה שסיפקה לבקי ועלולה לשלם במשרה שלה ובכל מקרה מתבקשת לבצע דברים שהיא שונאת לעשות כמו לנסח הודעה שהוכתבה לה מראש, אריק צריך לבלוע הרבה צפרדעים בגלל ההחלטה שלו לבנות מחדש את הקבוצה של מזרח דילון ונאלץ לראות איך המשחק הופך ממשחק ביתי למשחק חוץ בגלל הוונדליזם של אנשי מערב דילון המיתממים, טים מוצא את עצמו במעצר אחרי שהסכים לעזור לאחיו כדי שיוכל לפרנס משפחה, וינס מוצא את עצמו נשאב חזרה לעולם הפשע אליו נאלץ לחזור כדי לעזור לאמו להיגמל מההתמכרויות שלה ועוד.

למעשה, הפרק הזה זרע תחושה כאילו הקרקע מתמוטטת, ולמעשה, כבר לא יכול להיות גרוע יותר - כמה השפלות אריק עוד יוכל לעבור? האם לתמי יש בכלל סיכוי לשמור על הג'וב שלה אחרי כזאת שערוריה? איך טים יגיב לכך שדווקא ברגע שבו הוא סוף כל סוף חש מאושר הוא מוצא עצמו זרוק בתא מעצר? איך וינס יכול בכלל לשחק פוטבול אחרי מה שעבר עם קלווין (החבר שלו שנרצח)? האם לנדרי מבין שליבה של ג'ס שייך לוינס ולא לו? האם ניצחון מתוק של מזרח דילון בדרבי הגדול יפתור את כל הבעיות או רק יקהה את הכאב?

האמת היא שלא אהבתי את כל מה שקרה בפרק הזה. העברת המשחק למערב דילון נראתה מאולצת, וגם כל ההתנהגות של אנשי מערב דילון היתה מוגזמת, וזה היה יותר מדי "שחור ולבן", מבחינתי, בניסיון שקוף להציג אותם כ"אנשים הרעים" ולחמם את הצופים לקראת המשחק הגדול בפרק הסיום של העונה. גם כל הקטע עם תמי והסיפור שמסביב נשמע קצת מוגזם. וחוץ מזה, למה אף אחד לא חושב להביא את בקי שתגן על תמי ותגיד שהיא לא ייעצה לה מעולם מה לעשות? אבל את יתר הדברים כן אהבתי, במיוחד הלידה במשפחת ריגינס שסיפקה לא מעט בידור עם ההתנהגות הטפשית של בילי הדבילי.

המשחק בפרק הזה היה פנומנלי ממש. במיוחד הצטיינו מייקל בי. ג'ורדן (וינס) וג'רני סמולט (ג'ס) שהטקטסים שלהם יכלו להפוך בקלות לקלישאה ("אני יודעת שיש בך אדם טוב". "לא! אני מפלצת!") ואיכשהו נשמעו אמינים בצורה בלתי רגילה (ובכל מקרה, יפה היה לראות שוינס התעלה ברגע האמת והצליח להוציא את עצמו מהטירוף הזה). קייל צ'נדלר וקוני בריטון (אריק ותמי טיילור) היו מעולים כרגיל (במיוחד בריטון - השחקנית הכי טובה בטלוויזיה), אבל טיילור קיטש (טים) היה מבריק במיוחד, תחילה בסצנות הלידה ובמיוחד בקטע שבו הוא רואה את האחיין שלו לראשונה, בהמשך עם בקי ובסיום בכלא.

ועוד קטע קטן ויפה שמצא חן בעיני - אריק מתנצל בפני לוק על היחס שלו כלפיו. לא בכל יום אנחנו רואים אדם עקשן כמו אריק מודה בטעות, ומעניין אם ההתנצלות באה גם מתוך הבנה שבמובן מסוים אריק גרר את לוק למצב הזה, הרי הוא זה שזעם עליו אחרי שזה החמיץ אימון כדי לעזור לאביו ונתן לו להבין שהאימון (והמשחק) עומד מעל לכל.

ובפרק הבא - הדרבי הגדול! Clear Eyes, Full Hearts - Can't Lose! ציון: 8.5.