ארכיון המסך המפוצל > 2010

היהלום הקוריאני

השחזור ההיסטורי, היצירתיות, הכוח הנשי והדמויות הנפלאות הם רק חלק מהסיבות שגרמו לי להתאהב ב\"היהלום שבכתר\". עכשיו זו ההזדמנות שלכם

מאת: אורלי
פורסם בתאריך: 07/07/2010

אי אפשר להסביר כשאוהבים משהו. כלומר, ברור שאפשר להסביר, או לנסות להסביר, או לגמגם משהו, אבל עד שמי שאתה מנסה להסביר לו לא בוחן את הדברים בעיניו שלו ולא מבין בדיוק למה אתה מתכוון, הוא לא בדיוק מבין למה אתה מתכוון. אתם מבינים למה אני מתכוונת?

מה שאני רוצה לנסות להסביר לכם הוא, למה אני חושבת שהסדרה "היהלום שבכתר" שחוזרת לשידור שני בערוץ ויוה פלטינה, היא סדרה שכדאי לכם מאוד לתת לה צ'אנס. ולמרות שאני יודעת שעד שלא תצפו לפחות בשניים שלושה ארבעה שישה פרקים שלה, לא תוכלו באמת לדעת אם אתם מסכימים איתי או לא, אני בכל זאת אנסה להסביר זאת לכל אותם חמישה קוראים שלא הפסיקו לקרוא את דבריי כשהם הגיעו למילים "ויוה פלטינה".

אז מאיפה להתחיל? אני אספר לכם מאיפה אני התחלתי. זה היה לפני כמעט שנתיים, חזרתי מטיול של כשבוע וחצי בחו"ל, ובהיותי האדם האחראי שאני לא, דאגתי להשאיר לי יום שלם לפני שאני חוזרת לעבודה להשלמת כל הסדרות שהקלטתי בזמן שלא הייתי. זה היה יום רביעי, ועוד בטרם מילאתי כרסי בסדרות שחיכו לי, גיליתי דרך קריאה בפורום טלנובלות באג'נדה שבאותו השבוע התחילה בערוץ ויוה סדרה קוריאנית חדשה בשידור יומי - "היהלום שבכתר". לראות או לראות? מצד אחד זה כבר פרק רביעי, מצד שני התגובות בפורום נלהבות. מצד אחד, לא השתגעתי על "בין כלב לזאב" שעליה המלצתי לפני שראיתי אותה וגם עליה היו תגובות נלהבות, מצד שני, סדרה קוריאנית, סאם סון, כיף.
כמובן שהצד השני ניצח - ולא הצטערתי על כך ולו לרגע.

הסדרה כפי שכבר אמרתי נקראת "היהלום שבכתר", או Jewel in the Palace, אוDae Gang Geum  (ג'אנג גום הגדולה), ומספרת את סיפורה של ג'אנג גום, האישה היחידה בהיסטוריה הקוריאנית שהייתה לרופאת המלך. ולפני שאני אתחיל לספר לכם למה הסדרה הזו היא יצירת מופת בעיניי, אני אתחיל דווקא בכמה מילים שאולי ירתיעו עוד כמה מבין הקוראים הנותרים, וזה בגלל שהשיטה שלי ליצירת הייפ מטורף היא קודם כל הנמכת ציפיות (מעניין אם יש קשר בין השיטה הזו שלי לעובדה שאף פעם לא באמת הצלחתי ליצור הייפ מטורף...).

ובכן, כיצד מנמיכים ציפיות? אחרי שאנשים חכמים ממני (פרסומאים, HBO) בדקו ומצאו שסקס תמיד מוכר, אני אתחיל בכך שאומר שאין בסדרה הזו סקס, אין סצינות מין, אין אפילו התנשקויות. המקסימום שתקבלו זה גירודים בגב. עוד נשארו לי קוראים? ובכן, קוראים יקרים (כן, כן זה הזמן להתחנף אני יודעת), הגיע הזמן לספק את סקרנותכם ולהסביר מה בכל זאת יש בסדרה ובגלל מה שווה לראות אותה.

בגלל השחזור ההיסטורי. הסדרה מתארת את קוריאה של סוף המאה החמש עשרה / תחילת המאה השש עשרה, ובמיוחד את חצר ארמון המלוכה. השחזור של אותה חצר על חוקיה המשונים והיריבויות מרתק ביותר. צריך הרבה ריכוז כדי להבין את החוקים הנהוגים בחצר המלוכה, הדרגות והמעמדות, וזה מרגיש קצת כמו לפענח את החוקיות של יצירות מדע בדיוני. ככל שמתקדמת העלילה, אנחנו נחשפים לעוד נדבך המסביר מה זה אומר להיות מלך, רופא, חייל, אשת חצר, מלכה, פילגש, מתלמדות רפואיות, מתלמדות במטבח המלכותי, סריסים ועוד באותה התקופה.

העלילה אומנם דמיונית ומבוססת באופן חופשי על דמותה של ג'אנג גום (שיש גם הטוענים שעובדת היותה היא אגדה) אבל התלבושות, התסרוקות והכלים תואמים היטב את מה שניתן לראות במוזיאונים בדרום קוריאה, ולמרות שאין לי שום דרך לבדוק את זה אני מאמינה שהשחזור היה נאמן גם לנושא החוקים הנהוגים באותה תקופה, וגם אם הוא לא היה נאמן - אותי הוא שכנע לחלוטין שכך היה (יש לי תחושה שאני עוד אחזור למשפט הזה בהמשך).



בגלל הצילומים המרהיבים. לעיתים נדירות ביותר אני שמה לב לצילום יפה של סדרה. בדרך כלל העלילה חשובה לי הרבה יותר מהתמונה, ואני חושבת שיש כמה אנשים באתר שיכולים להעיד על כך שאם העלילה מוצאת חן בעיניי, לא איכפת לי גם אם אני רואה אותה דרך נקודות שלג על המסך. הפעם היחידה שבה שמתי לב ליופיים של צילומים בסדרה כלשהי בעבר הייתה ב"קרניבל", בה אהבתי איך שכל פריים כל כך יפה, למרות שאצל הדמויות עצמן היופילא היה הצד החזק. הצילומים ב"יהלום שבכתר" גרמו לי לאותה מידת הערכה, ולמרות שכאן המדובר בדרך כלל בשחקנים שהם יפים בעיניי, עדיין עצם העובדה שהצלחתי בכלל לשים לב לנופים ולצילומים ולהתלהב אומרת לדעתי משהו על איכותם.      

בגלל היצירתיות במטבח. חלק מעלילת הסדרה מתרחש במטבחי הארמון, ולקרוא להם מטבחי הגיהינום זה לא יהיה רחוק מהמציאות יותר משתוכניות ריאליטי רחוקות מהמציאות. המאבקים על השליטה במטבח היו אכזריים וקשים, יותר ממה שמי שלא ראה יכול לתאר לעצמו. בעיניי בכל אופן יש תמיד משהו מושך בלראות את תהליך הכנת האוכל, אבל לראות את הדמויות נענות לכל מיני אתגרים של המצאת מאכלים מחומרי יסוד או הכנת תבשילים בלי טעימה, חוקרות ומגלות השפעות שונות על שינויים בטעמי התבשילים, ואיזו הקפדה יש על כל הפריטים שנכנסים לתבשיליו של המלך עצמו - כל זה היה פשוט עשוי בהמון טוב טעם, שכמי שכבר יצא לה לבהות באי אלה תוכניות בישול אני יכולה להעיד שזה לא אותו הדבר.



בגלל החשיפה לרפואת המזרח. אנחנו נוהגים לקרוא לזה רפואה סינית, ומקסימום לנסות דיקור כשאנחנו מצוננים, ולפקפק בזה ברוב ימות השנה. ושוב, אין לי מושג אמיתי לגבי הרפואה הסינית, אבל הסדרה הייתה מאוד משכנעת בכל ההסברים שלה בנושא (הבנתי שההפקה ערכה מחקר של שנה בתחום לפני שהם יצרו את הסדרה). אני חושבת שאם מישהו מבין קצת ברפואה, הסדרה יכולה להיות אפילו עוד יותר מעניינת עבורו, אבל גם בלי להבין זה פשוט מרתק.

ורק כדי להדגים עד כמה עניין הרפואה יכול להיות מגניב, ישנה סצינה
שהיא די לא חשובה מבחינה עלילתית, אבל אני מאוד אהבתי אותה, בה מישהו מגיע לרופאה ומתלונן על כאב שיניים. מסתבר שהוא צריך לעבור עקירת שן, והוא די מפחד מהכאב הכרוך בכך. הרופאה בלי להתבלבל מוציאה מחט דיקור, ודוקרת אותו בלחי באיזור השן הבעייתית כדי לאלחש את המקום. וכך, אחרי ההרדמה המקומית, היא מוציאה את השן שלו בצבת בלי כאבים ובלי צעקות. מספיק רק לדמיין מה היה קורה בסצינה דומה המתרחשת באותה התקופה באירופה...

בגלל הכוח הנשי. דמותה של ג'אנג גום היא דמות של סופר הירו, אז אפשר להגיד שהיא לא נחשבת, אבל הסדרה מלאה בדמויות נשיות חזקות על אף מעמדן הלא הכי סימפטי בחברה. בדרך כלל בטלוויזיה האמריקאית, דמויות של נשים חזקות נוטות להיות מניפולטיביות או ביצ'יות. אך החוזק של כמה מהדמויות בסדרה כאן, שהוא חוזק של נאמנות לעצמן ולמה שנכון, בלי להיות טובות מדי או קורבניות מדי, הוא פשוט מעורר השראה בעיניי. ויש כאן גם שרטוט מופלא של כמה חברויות אמיצות בין נשים, שקשה עוד יותר למצוא בטלוויזיה האמריקאית.



בגלל העלילה. אני לא רוצה לפרוש כאן את העלילה, מקומה על המסך, אבל השאלה העיקרית שהעלילה מתעסקת בה בעיניי היא שאלת האמצעים מול מטרה. האם מטרה לא ראויה גורמת לכך שגם האמצעים לא יהיו ראויים, האם אפשר להשיג באמצעים ראויים מטרה לא ראויה? מה קובע את התוצאה - הדרך או המטרה? האם כוח הוא אמצעי או מטרה? ונקמה? ומתי מאבדים את הדרך? והאם תמיד ישנה בחירה? כל השאלות הללו מטופלות בסיפור עלילתי רחב היקף שמרגיש ממש כאילו אנחנו באמצע ספר טוב, ספר שכיף לחזור אליו גם אחרי שמסיימים אותו.

בגלל הדמויות. על הדמויות הנשיות החזקות בסדרה כבר דיברתי קצת, אבל צריך להזכיר גם את דמותו של הטבח שמאמץ את ג'אנג גום בתקופה מסוימת, את הקצין מין, את הסריס הראשי, והרופאים, של אלה שהם אתנחתא קומית, ושל אלה שהצופים אוהבים לשנוא. לכל הדמויות יש איזשהו אפיון קטן שהופך אותן למאוד אמינות, גם אם התפקיד שלהן הוא באמת לא יותר מאתנחתא קומית. דרך אגב, את דמותה של ג'אנג גום אנחנו מלווים בפרקי הסדרה עוד מלפני לידתה, כך שמהשחקנית הראשית המקסימה אפשר להתרשם רק החל מהפרק השישי.

בגלל הנשמה. אני חושבת שיותר מכל הדברים שתיארתי, או אולי בגללם, הסדרה הזו שבתה אותי בגלל שיש לה לב ונשמה. כן, הרגשתי רגשות של התעלות בצפייה בסדרות אחרות מפעם לפעם, אבל פה הרגשות הללו היו כמעט כל פרק. נקשרתי לדמויות, דאגתי להן כשלא ידעתי מה טומן להן העתיד, ודאגתי להן אפילו כשידעתי שמצפה להן עתיד טוב, לפעמים הרבה יותר ממה שדאגתי לדמויות שלא ידעתי כלל מה יעלה בגורלן בסדרות אחרות. אחד הפרקים גרם לי למרר בבכי שעה שלמה מול המסך, ולמרות זאת, ולמרות שאני בחורה של קומדיות רומנטיות, אני חושבת שזה היה פרק מופלא שהייתי שמחה לראות אותו שוב.

ואני אסיים, קוראים יקרים, בכך שאומר שאני יודעת ששעות השידור לא נוחות (בשביל זה יש וידאו, מקס ומג'יק), הזמן קצר והסדרות מרובות, אבל בגלל שלדעתי זו סדרה שאפילו אם יש לך רק שעתיים בשבוע לראות טלוויזיה, לצפות בה זה לקבל תמורה מלאה לשעתיים האלו, חבל שתפספסו אותה כעת, כשהיא משודרת אצלנו שוב עם תרגום לעברית.
מה, בכל זאת לא מתאים? נו טוב, ידעתי שאי אפשר להסביר כשאוהבים.

* החל משבת הקרובה, 10/7/2010 ב-14:00 בערוץ ויוה פלטינה, ש"ח בשישי שלאחר מכן ב-10:00. שני פרקים בכל פעם. סה"כ 54 פרקים.

תגובות (180)