ארכיון המסך המפוצל > 2010

הממיר 19/9/10

אחד העם 101 מסתיימת, קאסל מתחילה, קומיוניטי מבריקה, מד מן נפלאה ועוד

מאת: איתן גשם והמערכת
פורסם בתאריך: 19/09/2010

10.  "קומיוניטי", עונה 1, פרק 21. פרק פשוט מבריק! 4 הדקות הראשונות היו חביבות למדי, אבל מהרגע שבו עאבד התחיל עם הקריינות כל העסק קיבל תנופה והפרק היה פשוט קורע מצחוק. המחוות האינסופיות לסרטי המאפיה, ובראשם "החבר'ה הטובים" היו נפלאות, והשימוש בכנפי העוף כמטאפורה למשחקי כוח ושליטה היה גאוני ממש. כפי שציינתי בעבר - היופי של הסדרה הזו הוא בחכמה של הכותבים שדואגים לכך שעלילות מצחיקות כאלה לא נועדו לשעשע אלא גם לומר משהו מעניין על הדמויות, והפעם במרכז הועמדו עאבד וג'ף. הפיכתו של עאבד למקד הכוח החדש יצרה סיטואציה מעניינת עבור שתי הדמויות ולימדה אותנו, מחד, שעאבד לא כל כך קלולס כמו שהוא נראה, ומנגד, שג'ף מתקשה מאד שלא להיות בשליטה. אבל למרות שהיה מניע אנוכי אצל ג'ף, באותה נשימה ברור שהיה גם צדק בדאגה שלו לעאבד – הוא הבין שהעסק יוצא משליטה, ורוצה את השליטה חזרה – בידיים שלו.

היה כיף לראות גם את יתר הדמויות מגיבות לסיטואציה החדשה, ואת כל הבדיחות הקטנות לאורך הפרק. במיוחד אהבתי את הכותרת של העיתון אחרי שאנני מצלמת את התמונה המפלילה – "Stargate", ומתחת רשום משהו כמו: "זה רפרנס ל'ווטרגייט' ולא לסרט המד"ב משנת 1994" - ענק! גם הכיתובים שעאבד ערך על הרצונות והצרכים של כל הדמויות ותלה על הקיר (אפשר לראות אותם בסצינה שלו עם ג'ף) פשוט מעולים (אהבתי במיוחד את בריטה: "אוהבת: פמיניזם... צריכה: מעצב שיער"). עושה רושם שלקראת סיום העונה הסדרה רק הולכת ונהיית חדה מרגע לרגע.


9.5. "מד מן", עונה 4, פרק 8. הפרק הזה הרגיש מעט מוזר בתחילתו, אבל ככל שהדקות נקפו התברר שמדובר בעוד פרק פשוט נפלא.


השימוש בקריינות של דון היה די אמיץ מצד הכותבים. לא זו בלבד שמהלך כזה מאד אינו תואם רוח הסדרה, הוא גם אינו מתאים לאופיו של דון האניגמטי כל כך. ואולם, בדיעבד, דווקא הוא זה שתרם רבות לפרק. דון מציין בקריינות שלו את המלים "כשאדם נכנס לחדר". זהו רפרנס ברור לספרה של ניקול קראוס על אדם שעקב גידול בראשו מאבד את כל זכרונותיו אחרי גיל 12, ולמעשה, כל בגרותו משתכחת ממוחו. האזכור הזה רומז לנו על הרצונות האמיתיים של דון – לשכוח מהמטענים הכבדים שהוא נושא עמו בעקבות האירועים הטראומטיים שעבר ולחזור להיות ילד, אך גם מלמד אותנו שדון מתחיל להסתכל על העולם סביבו ולהבין איפה הוא עומד ומה עליו לעשות כדי לצאת מהמשבר העמוק בו הוא נמצא.


הפרק נפתח כשדון שוחה בבריכה, שגם היא מטאפורה – אדם נכנס לבריכה כדי להתרענן, לשכוח מהחיים ולבצע פעילות גופנית. השחייה היא פעולה סיזיפית שכמו כל פעילות ספורטיבית דורשת אימון אבל גם מניבה תוצאות. ואכן, אם בתחילת הפרק דון מתקשה לסיים בריכה בלי להשתעל, בסיום הפרק הוא כבר משיג בתחרות בחור צעיר ששוחה לידו. זהו רמז נאה לשיפור שחל בחייו של דון ובא לידי ביטוי לאורך הפרק. פתאום אפשר לראות שהקסם האישי שלו שוב פועל, והפעם גם על בת'אני וגם על ד"ר פייי, ובאופן נדיר הוא מוותר על הזדמנויות להשיג סקס ומשדר שהוא מעוניין במשהו עמוק יותר. וישנם סימנים מעודדים נוספים: באחד המקרים הוא מבקש לשתות קפה ומוותר על האלכוהול, הוא לא נגרר לריב עם הנרי למרות שזה ממש מתגרה בו ובסופו של דבר מחליט להופיע ליום ההולדת של ג'ין ולבלות זמן איכות עם בנו. 

התמונה של דון שמשחק עם הילד שוב מחזירה אותנו ל"אדם שנכנס לחדר" – בתוך כל המאורעות, הזיכרונות והמטענים, הרגע שבו דון באמת נראה כנהנה ומרוצה מהחיים הוא הרגע שבו הוא משחק עם הילד, והילד שבו יוצא החוצה (ולא פלא שהוא חש קרבה עזה לילד הזה. הוא הסביר לד"ר פיי שהילד הזה "נולד בעקבות מהלך של ייאוש ונולד לתוך בלאגן". בדיוק סיפור ילדותו). אגב, היה משעשע ומעניין לראות את דון מגיע ליום ההולדת עם מתנה בצורת פיל כשכולם מסתכלים עליו. היו כאן שני רעיונות מעניינים –האחד, שוב יש לנו אדם שנכנס לחדר ומביא עמו את המטענים והזיכרונות שלו. השני, שדון היה "הפיל בחדר", תרתי משמע...


למעשה, סיום הפרק הקודם הביא את דון להבנה שהוא מגיע לצומת מרכזית ביותר בחייו – אחרי הנוקאאוט שספג, הוא יכול להחליט אם להישאר על הקרקע או לנסות לעמוד על רגליו. הפרק הזה – ולא מעט בעזרת הקריינות של דון – לימד אותנו שהוא מוכן לצאת לקרב, ומנסה לשקם את עצמו בלי עזרה מקצועית אלא בזכות מבט פנימה אל הנפש שלו, ועושה רושם שהוא בדרך הנכונה.


אחד הדברים שדון מציין בקריינות שלו מתייחס לדרך שבה אנשים מסתכלים על אנשים אחרים ויוצרים במוחם דימוי מסוים לגביהם שנועד להצדיק את מעשיהם שלהם. כך, למשל, בטי "בונה" לעצמה דימוי שדון הוא בעצם מניאק שבעקבות נישואיהם מתהולל עם כל נשות העיר ובכך היא מצדיקה את נישואיה להנרי והחיים החדשים שבנתה. ג'ואי הצעיר רואה בג'ואן כמעין אמא נודניקית שמנסה להצר את צעדיו, ובפגי הוא רואה כאשה מעצבנת וחסרת הומור וזאת כדי להצדיק את ההתנהגות הילדותית שלו. פגי רואה בג'ואן שהיא מעריצה והיא רוצה "להציל" אותה מטיפוסים כמו ג'ואי כדי להצדיק את פיטוריו של ג'ואי, בעוד שג'ואן רואה בה כאופורטוניסטית שמנסה להאדיר את עצמה על הגב שלה כדי להימנע מלעמת את עצמה עם כל הקשיים בחייה.


אבל באותה נשימה שבה הדמויות שופטות את האחרות באמצעות הדימוי שהן יוצרות כלפיהן, חשוב להן גם ליצור דימוי כלפי הזולת. כולן רוצות להראות שיש להן הכל, בעוד שבעצם אין להן כלום, והן רוצות עוד ועוד. בטי מנסה לשכנע את העולם (ואת עצמה) שעכשיו שהיא זרקה את דון והתחתנה עם אדם כמו הנרי יש לה כל מה שהיא צריכה, אבל לאורך הפרק היא מתקשה להסתיר עד כמה היא רוצה שדון יסבול. ג'ואן יצרה דימוי של מי ששולטת במשרד ללא מיצרים וחיה חיים מושלמים עם הרופא המצליח, אבל בפועל החדר שלה הפך לאזור מעבר נוח לכל מי שרוצה לעבור ובחורים צעירים כמו ג'ואי כבר לא סופרים אותה ואפילו לא נמשכים אליה, ואילו בעלה עומד לצאת למלחמה ולהשאיר אותה בודדה, כשהוא עצמו טיפוס נאלח שאנס אותה בברוטאליות, והוא הדבר הקרוב היחיד שנשאר לה. אין זה פלא שהיא בוכה כשהוא מציע לה "לבלות יותר זמן עם החברים במשרד". הוא באמת לא מכיר אותה בכלל.


פגי משדרת לעולם שהיא "אחת מהחבר'ה" והיא אסרטיבית וחזקה, אבל כשג'ואי מתחיל לעבור את הגבול היא לא באמת יודעת מה לעשות וישר רצה אל דון כדי שהוא "ינחית" עליה הוראה, אבל הוא מסרב לעזור לה ושולח אותה לעשות את הפעולה שהיא לא באמת רצתה לעשות. ועכשיו, כולם שונאים אותה – אפילו ג'ואן – ומתברר שהיא לא באמת שווה בין שווים. היה מעניין מאד לראות שבטי – באופן נדיר - הפסיקה לחשוב על עצמה, הקשיבה עצה החכמה של פרנסין (איזה כיף לראות אותה שוב!) ואפשרה לדון לבלות עם בנו, אבל סצינת הסיום (שבה היא מסתכלת על דון ארוכות) רמזה לנו שבמקום להסתפק במה שיש לה היא שוב מסתכלת עליו. כי זהו טבעו של הגזע האנושי...


וביקורת נוספת של yaddo, המעניק לפרק ציון 10:


אם הפרק "סיפורי וולדורף", שעסק בזכייתו של דון בפרס קליאו, שודר בארה"ב בדיוק מול טקס האמי, הרי שהפעם שוב מגיע פרק שמתאים למועד שידורו, בין כסה לעשור, זמן של חשבון נפש ושל דפים חדשים. בכתב יד, לא במכונת כתיבה. מוחשי, שורשי, עני. להמשך הביקורת.


8.5. "דמג'ס", עונה 3, פרק 2. אחרי עונה שניה מאכזבת משהו, בינתיים העונה השלישית נראית כמו חזרה לפורמה. סיפור המסגרת עם משפחת טובין בנוי היטב, הדמויות של בני משפחת טובין והסובבים אותם מעניינות מאד, העלילה נראית מהודקת להפליא, המשחק של השחקנים החדשים, ובעיקר סקוט קמפבל ומרטין שורט מעולה והגילוי בסיום הפרק הראשון על כך שטום ימות בעתיד לא רק הפתיע וזעזע אלא גם נתן תחושה שלסיפור יש משמעות חזקה כי הוא עוד יגבה קורבנות.


מעניין מאד לראות את ההקבלה בין טום לג'ו טובין – שני בחורים טובים ומהוגנים שמוצאים את עצמם נשאבים למקום אפל מאד בגלל נסיבות שלא תלויות בהן ומתוך רצון להגן על בני משפחתם. בכלל, ג'ו טובין מצטייר בינתיים כדמות המעניינת ביותר בעונה החדשה – הגילוי על כך שהבחור השקט ונעים ההליכות הזה הוא אלכוהוליסט לשעבר הוסיף נופך מאד מעניין לסיפור שלו : אחרי שגילה שלאביו הייתה מאהבת ג'ו מוצא את עצמו נשאב שוב פנימה למשקה ועושה מעשה מטופש ומסוכן כשהוא דורס את המאהבת. יהיה מעניין לראות לאן תלך הדמות מכאן. 


סיפור אחר שעניין אותי בפרק הוא הגירושין של פאטי ופיל. מרתק לראות את הגישה של פאטי כלפי הבגידה שלו. היא שולחת לו מסר ברור שהיא לא כועסת עליו על עצם הבגידה, אלא על כך שהיה טיפש מספיק בכדי שהעניין ייחשף ויגרום לה נזק תדמיתי כבד. האם היא עד כדי כך צינית או שזו הדרך שלה להצניע את העובדה שהיא באמת נפגעה ונעלבה עד עמקי נשמתה? בהמשך היא מטיחה בו: "אני לא צריכה אותך יותר". כאילו שהוא פרס האמי ששוכב אצלה על השולחן בבית ולא בן זוג אמיתי.מעניין לראות שפיל החליט להסיר את הכפפות ולצאת לקרב מאסף. דווקא הוא שמכיר אותה כל כך טוב לא מבין שהוא הולך להפסיד? מכל מקום, העונה הזו בהחלט מושכת אותי בכל המובנים, ואני מצפה בכיליון עיניים לראות לאן הם יילכו מכאן.


7. עוד פרק נהדר ל"עבודה ערבית" השבוע, כשהפעם הסאטירה (השקופה למדי על סף בוטה, אחת מהמגרעות הדי בודדות של הסדרה) הופנתה כלפי המילטריזם הישראלי ושכרון הכח שאליו הוא מוביל. ההגחכה של המצב הקיים הוצגה מצד אחד מכיוון אמג'ד שמקבל כח איזוטרי בדמות רובה במשמר האזרחי שעולה לו מיידית לראש, ומהצד השני מכיוון שכניו שמגיבים אף הם באופן מוקצן לתופעה לא בשל אופייה האבסורדי אלא בשל מוצאו המחשיד של השיכור. הפרק הגיע כמובן לשיאו כשאמג'ד הזהיר את שכניו מעצמו ובכך השתלבו הפרנויות גם יחד במלוא גיחוכן.


אז למה רק שבע? קודם כל, עלילת המשנה עם אמל, בושרה והדירה הייתה די חלשה ומעבר לקידום עלילתי (בושרה מקימה קליניקה ואמל עוברת לגור עם מאיר) לא תרמה הרבה. אבל בעיקר הציון הנמוך יחסית הוא בשל הקידום המציק של קשת. עצם זה שסיטקום יחסית קצר נקטע ע"י הפסקת פרסומות ממושכת זה מעצבן אך מובן, אבל כשלאורך כל השבוע משודרים פרומואים לפרק, ושתי דקות לסיום הפרק ישנה הפסקת פרסומות הכוללת פרומו לשתי הדקות הנותרות(!), ישנה תחושה שהפרק עצמו הוא רק גרסה ערוכה של סצנות שרובן כבר ראית בצורה כזו או אחרת. בסדרה שיש בה מעין שאיפה לזעזע זה בהחלט פוגם בצפייה. (doron g‏)




7.  "האישה הטובה", עונה 1, פרק 11. אם הפרק הקודם היה חלש מהרגיל, הפרק הזה החזיר קצר עטרה ליושנה, אם כי הוא רחוק מלהיות אחד הפרקים הטובים של העונה.


הסיפור עם שדרן הטלוויזיה בעל הפה הגדול והתביעה סביב "חופש הביטוי" היה חביב, אם כי קצת צפוי. הדמות של השדרן בהחלט הוסיפה צבע, והרכילות העסיסית שסיפק לאורך הפרק על מעלליהם של עובדי "סטרן, לוקהרט וגרדנר" הפכה את העסק למעניין הרבה יותר. ה"גילוי" על ה"הלילה המשותף" של וויל ואלישיה אמנם לא הוליד סקנדל כפי שהשדרן רצה, אבל בהחלט נגע בנקודה רגישה שאף אחד לא דיבר עליה, אבל דומה שכולם הבחינו בה – המתח המיני ביניהם (מצד שני, הפלרטוט של וויל עם הפרקליטה היריבה אולי לימד אותנו שהוא לא כל כך נעול על אלישיה כפי שחשבנו). אבל הגילוי המעניין ביותר היה דווקא זה שלא נחשף קבל עם ועדה אבל נרמז לצופים באופן עבה ביותר – הלסבית בארון היא לא דיאן לוקהרט אלא, ככל הנראה (לפי הקלוז אפ רב המשמעות), קלינדה. אפשר לתהות לאן ייקחו התסריטאים את העניין הזה בעתיד.  אגב, הדמות של השופט (אותו מגלם דניס או'הייר, שהפליא לככב בעונה האחרונה של "דם אמיתי") ממש מעצבנת אותי, ואני מקווה שלא נראה ממנו יותר מדי בעתיד.


הסיפור של אשתו של גלן צ'יילדס נראה תחילה קצת מאולץ, אבל בהמשך התברר ההיגיון שמאחוריו, והוא נראה כעת הרבה יותר מתקבל על הדעת. מעניין לראות שאשתו של צ'יילדס לא בוחלת גם באמצעים לא שגרתיים, כמו השימוש הציני באלישיה ובמידע שיש לה על פיטר, בכדי להשיג את מטרתה, אך מעניין יותר היה לראות את התגובה של אלישיה ושיתוף הפעולה שלה שמצביעים על כך שהיא מאמינה לחלוטין בחפותו של פיטר. הסצינה של צ'יידלס ופיטר בכלא היה טעונה במיוחד, ויפה היה לראות שפיטר לא התרגש מהעובדה שהוא הועבר לאוכלוסיה הכללית והבהיר לצ'יילדס שמי שייצא בסוף מפסיד זה הוא. ואכן, הקטע שבו אשתו סיפרה לאלישיה את הסוד האחרון שניה לפני שחתמה על הסכם הסודיות הוכיח שצ'יילדס הפסיד מכל הכיוונים.


הפרק הותיר טעם טוב במיוחד בזכות סצינת הסיום הנפלאה שלו – דאיין שומעת על "הסקופ הגדול" של השדר שהיא "לסבית בארון" ופשוט פוצחת בצחוק מתגלגל. רגע נהדר, ומשחק מושלם (כרגיל) של כריסטין ברנסקי.




6. "קאסל", עונה 1, פרק 1. פרק הפתיחה של הסדרה החדשה לא הותיר עליי איזשהו רושם דרמטי, אבל גם לא נראה כמו מוצר רע במיוחד. הרעיון הבסיסי של הסדרה נשמע כמו שילוב של כל הקלישאות המודרניות – טיפוס לא שגרתי, בעל קסם אישי רב שפותר תעלומות ומפליא, כשברקע מתח מיני בלתי נמנע. ואכן, זה בדיוק כמו שזה נשמע, ולמעשה, עלילת הפרק הייתה צפויה למדי, למעט מספר רגעים. ועדיין, קשה להתעלם מהקסם האישי והכריזמה הממגנטים של ניית'ן פיליון, מה גם שהסדרה לא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי, והקטעים שבהם הוא עושה את השטיקים שלו מהנים למדי.  הבעיה המסתמנת, מבחינתי, היא סטאנה קיטיץ', שמגלמת את הבלשית בקט. היא פשוט לא שחקנית ברמה גבוהה מספיק בכדי להשתוות לפיליון, ולא הצלחתי להשתכנע מהמשחק שלה שמדובר באמת בבלשית מתוחכמת ומעניינת, כפי שהדמות שלה אמורה להיות. אני מקווה שהמשחק שלה ישתפר בהמשך. מכל מקום, הסדרה הזו לא נראית כמו איזה מאסטרפיס, אבל היא בהחלט יכולה לספק בידור לא רע.


4. לא הופתעתי לגלות שפרק הסיום של "אחד העם 101" היה גם הפרק הנצפה פחות מבין פרקי העונה (לאחר התאוששות קלה בנתוני הצפייה בחציה השני של העונה). מעבר להיותו סיום ביזארי מידי ולא מתאים לקהל הרחב שמחפש קצת איכות (באמת? ארנב?!), היה זה בעיקר סיום עלוב לסדרה שבאמת הצליחה להשתפר לא מעט ב-3-4 הפרקים האחרונים ולהפוך לטראש מהנה במיוחד, כמו שהייתה לעיתים בעונותיה הקודמות. החוסר הנוראי בדמויות המשנה המעולות של הסדרה צרם לי לאורך הפרק האחרון והמקושקש הזה. המחמאה הטובה ביותר שאני יכול להוסיף היא שסוף סוף ראו קצת מהתקציב הגדול של הסדרה, עם צילום לא רע של סצינות המדבר.


לסיכום, מעולם לא הייתי חובב גדול של הסדרה "אחד העם 1", ותמיד ידעתי שהסדרה הזו יודעת במיומנות רבה לנוע מכמה הברקות (חתולה שחורה, פרק הגייז) להומור נמוך ומביך, ואני אפילו לא מדבר על בדיחות הגזים למיניהן. העונה האחרונה לא שינתה בעצם כמעט כלום מבחינתי, עם מבחר פרקים משעשעים (פרקים 6-8 כשבאמצע היה לדעתי השיא הבלתי מעורער של העונה: פרק 7, שהצליח להוציא ממני כמה פרצי צחוק לא קטנים) לצד כמה פרקים מזעזעים. אני ממש לא מאלה שחושבים שהעונה של "אחד העם 101" הרסה את ה"מיתולוגיה" של הסדרה הקודמת "אחד העם 1", כי בעצם מעולם לא היה מלכתחילה הרבה מה להרוס ולדעתי בסופו של דבר העונה האחרונה עומדת באותה שורה עם העונות הקודמות. מדובר בסדרה טראשית נטו, מהנה לעיתים ומוזרה מאוד בנוף הטלוויזיה הישראלית ועל כן מגיע לה קצת קודוס על שהיא לפחות לא מפחדת להיות מקורית יותר משאר סדרות מיותרות לגמרי (כמו "כאן גרים בכיף" של ערוץ 10). לעונה כולה אני מעניק את הציון 6. (אנונימי).



וגם אלונה בידר ומורן שריר מסכמים.


שולי הממיר


* ב"פלאש פורוורד" הופיע ג'יימס קאליס (גאיוס באלטר מ"בטלסטאר גלקטיקה").


* ב"אנשי המסיבות" התארחה לורטה דיוויין ("בוסטון פאבליק", "איליי סטון").


* ב"האישה הטובה" התארחה קאט פוסטר ("עד המוות"). גם דניס או'הייר (ראסל מ"דם אמיתי" עונה 3) חזר להתארח.


* בברלי ד'אנג'לו (ברברה מ"הפמליה") התארחה ב"קוגר טאון".


* ב"הורים במשרה מלאה" התארחה סנדרה אוקלי מהעונה ה- 13 של "הישרדות".


* ב"שקר לי" התארחו ג'יימס פריין ("שושלת טיודור"), לני ג'יימס (רוברט מ"יריחו") וג'יי אר. פרגוסון ("ממעמקים"").


* לורה פריפון, דונה פינסיוטי מ"מופע שנות ה-70", גילמה את החולה השבועית של "האוס", מה שמשמעו איחוד מרגש עם אריק פורמן! אחר אמנם, אבל עדיין (yaddo). וגם אדם רות'נברג ("בטיפול") התארח בפרק.


* אן דודק (אמבר מ"האוס") חזרה ל"מד מן".
 
מה יהיה לנו השבוע?
19-25 בספטמבר


ביום שלישי: "משפחת סימפסון" 19 (ערוץ 1), "סוכן מחוק" 3 (yes Action)


ביום רביעי: חלק ראשון של המיני סדרה "XIII- הקונספירציה" (yes Action)


ביום חמישי: "זירת הפשע: מיאמי" מסיימת עונה 8 (Hot Zone)


ביום שישי: "אי אפשר בלי טד" מסיימת עונה 2 (yes קומדיה), ש"ח ל"פרויקט מסלול" 5 (HOT3)


יומיות א'-ה':
"משמר המפרץ" עונה 1 (Hot Family/yes Base)


נו באמת

 השבוע ב-Hot VOD :

הריאליטי "מסוררת לגברת (US)", "האנטומיה של גריי" 4, "מלרוז פלייס" המקורית עונה 1.
סרטים: "הנסיך הפרסי", " על הזוג מורגן שמעתם?", "קיק-אס", המחזמר "תשע", " ארתור- נקמתו של מלתזר", " שאטר איילנד".


השבוע ב-yes VOD :
המיני סדרה " XIII- הקונספירציה".
סרטים: "הנסיך הפרסי - חולות הזמן", "12".


מסביב למסך המפוצל


* הבלוגר D1D1 סוקר את סדרות הסתיו האמריקאיות ואת הסיכוי שלהן לשרוד בלוח השידורים.


* אודי הירש מתלהב מ"עבודה ערבית" ו"המשרד".

* שי גולדן שונא את ליאור שליין.



* בעקבות ירידתו של ביפ מהאוויר בינואר הקרוב, בקשת בוחנים אפשרות לשבץ חלק מתוכניות הערוץ ברצועת ימי שישי אחר הצהריים בערוץ 2.

* חובבי הספורט שימו לב: אתר ONE וחברת הכבלים HOT הגיעו להסכמה עקרונית על העלאת ערוץ ספורט חינמי חדש כבר באמצע אוקטובר.


* ערוץ 10 ישדר את עונת 2010/11 של משחקי מכבי תל אביב במסגרת היורוליג.


* מועצת הכבלים והלווין פרסמה מדריך מיוחד שיסייע לצרכנים להתמודד מול HOT ו-yes.


* רותה קופפר על רגעים יהודיים בלתי נשכחים בטלוויזיה האמריקאית.


הראגרטס נשארו בחוץ

* רשתות הטלוויזיה הבריטיות הכריזו על ממיר הטלוויזיה החדש שלהם: YouView, שיתחרה באפל טי.וי ובבוקסי (הוא משלנו!). אם הלכתם לאיבוד בקרבות המזרימדיה, עפר לאור עושה סדר.

בשעתו כאשר קמה הטלוויזיה, ניבאו רבים, ובעיקר כול השלוחות שהיו קשורות לתעשיית הקולנוע, את קץ הסרט, כפי שהכרנו אותו באולמות, בבואנו לסרט כמו רבים אחרים, במפגשים לפני הסרט, בהדים לאחריו בשתיית קפה בחברותא. היו סוציולוגים שהרחיקו לכם וראו בטלוויזיה נסיגה חברתית ופגיעה ביסוד הדמוקרטי - ההתכנסות הציבורית והסיג והשיח. כוכבי הקולנוע עזרו להם בכך, שכן הם חששו שמטה לחם הולך ונשבר. הם התבדו. הסרט חיי וקיים מאוד. להמשך הפוסט (צבי גיל מסכם את יום העיון בנושא "השידור הציבורי במרחב המקוון")

***

רוצים לכתוב לממיר הבא?
כתבו לנו
(editor@tve.co.il)

המסך המפוצל בטוויטר
המסך המפוצל בפייסבוק

תגובות (9)