ארכיון המסך המפוצל > 2010

הממיר 17/10/10

מעצר בית, חיים אחרים, הורים במשרה מלאה, דקסטר, מד מן ועוד

מאת: איתן גשם והמערכת
פורסם בתאריך: 17/10/2010

10. מד מן, עונה 4, פרק 12. אם הפרק הקודם עסק בסוגיית ההפרדה בין חיי העבודה לחיים הפרטיים, הפרק הזה המשיך את התמה הזו כשעסק שוב ושוב בהשוואות בין יחסי עבודה לבין יחסים בין-אישיים, או במלים אחרות – בוחן את הסיטואציה בעבודה מזווית רומנטית משהו. אבל התמה המרכזית של הפרק היא אקטיביות מול פאסיביות, או במלים אחרות: מי מכתיב את הטון ומי שולח בשיחה.


הבוס של פיי, מר ארטרטון, מדמה את הניסיונות של אנשי החברה להגיע אל ה"תותחים הגדולים" בשוק לבחור/ה שמנסה להשיג את הבחור/ה המוצלח/ת ביותר, ואכן, כשכל השותפים עומדים ומחכים נרגשים ומתוחים לאנשי "פיליפ מוריס" הם ממש נראים כמו בחור/ה שהרגע הבריזו לו/ה מדייט גורלי. מי שמבינה הכי מהר את הסיטואציה היא פגי. כשדון מזמן אותה לחדרו היא אומרת לו שהיא חושבת שצריך לשנות את הטון, ולמעשה, להכתיב את הכיוון ולא להיסחף אחרי הזרם. הוא מתווכח איתה ומסביר לה שאי אפשר להחליף את המותג חודשים ספורים לאחר שהוקם, אבל נראה שהדברים שלה – זו שמבינה אותו יותר מכולם – כן השפיעו עליו בהמשך וסייעו לו להבין שהוא צריך לכתוב את המאמר. המאמר הזה (שנקנה בכסף רב – לא זול לקנות שטח פרסום ב"ניו יורק טיימס") משקף, בעצם, את כל התהליך שדון עבר בעונה הזאת. אם בתחילת העונה הוא לא הצליח להבין את תעלולי היחצ"נות של פגי והתקשה להתאים את עצמו לשינוי בעולם השיווק מכיוון הפרסום לכיוון יחסי הציבור וכן התקשה למצוא את הכוחות להרים את עצמו מהקרקע אחרי כל המכות שספג, הוא לוקח יוזמה, משנה כיוון ולוקח הימור נועז שההשלכות שלו עלולות להפוך את החברה לבדיחה. לא פלא שברגעים האלה אנו רואים אותו שוב שוחה בבריכה (באופן שמתכתב עם הפרק "איש הקיץ" בו הוא החל בשינוי החיובי). איך המאמר מתקשר לתמה של הפרק? ובכן, כמו שמייגן מציינת זה בדיוק כמו אצל בני זוג שנפרדו – "זה אני שזרקתי אותה/ו ולא להפך". אם הצד ה"נזרק" רוצה להישאר פופולארי בשוק הוא צריך לעוות את הסיפור ולהציג את הדברים כאילו הוא היוזם, כי אנשים פאסיביים הם לא מושכים.


מעניין לראות את התגובות של יתר השותפים – הם לא מבינים את החשיבה שמאחורי המהלך, והם עסוקים יותר בעובדה שדון לא שיתף אותם לפני שעשה אותו, ומתעלמים מכך שהוא לפחות ניסה לעשות משהו והבין שאף אחד לא יתקרב אליהם כל עוד הם פאסיביים. ברט קופר אפילו נוקט במהלך קיצוני ומתפטר במפתיע. הוא מייחס את ההתפטרות שלו לדון, אבל בעצם נוקט במהלך זהה לחלוטין (!) – ממילא הוא כבר לא עושה שום דבר מאז שהמשרד החדש נפתח. במקום לחכות ליום שבו יאמרו לו שהוא חסר ערך, הוא נוקט יוזמה ו"משנה את הטון" – זה לא שהוא חסר ערך! הוא פשוט לא מוכן שהשותפים האחרים יעשו מהלכים כאלה! יש לו עמוד שדרה! וככה ברט הפיקח מיישם מיידית את השיעור שדון לימד את כולם.  רוג'ר, לעומתו, ממשיך להיות פאסיבי ולהיות שקוע באומללות שלו ובחיי הקשר שלו, ולכן הוא – בניגוד לדון – לא מתקדם לשום מקום. ליין חושב על עצמו ועל כך שהצליח להביא את המשפחה שלו לארה"ב ושוכח שטובת החברה קודמת לכל, ופיט? הוא רואה את עצמו כיחידי שבאמת אכפת לו בחברה ומתחיל לחשוב על נטישת הספינה הטובעת, ומתרצה רק כשהוא מגלה שדון קנה את חלקו. גם המהלך הזה מלמד אותנו המון על השינוי שחל בדון – אם פעם הוא סירב להכיר בכישוריו של פיט ולא ממש פרגן לו, המהלך הזה משדר עד כמה הוא מאמין בו ומוקיר לו תודה על כך שהקריב את עצמו על מנת לשמור על הסוד שלו.

במהלך הפרק דון נתקל במידג', המאהבת הבוהמיינית שלו מהעבר וההתנהגות שלו כלפיה מאד מעניינת. הוא באמת נראה כמי ששמח לראות אותה ולא בגלל הקטע המיני אלא מתוך חיבה אמיתית. כשהוא מגלה שהיא מכורה לסמים קשים, ולמעשה, תמרנה אותו כדי להוציא ממנו כסף הוא לא נוטש אותה ולא מתייחס אליה כאל חפץ, אלא נותן לה כסף תמורת הציור ומתייחס אליה באמפטיה. למרות שהיא זאת שניסתה להכתיב את הטון, בסופו של דבר הוא זה שקבע לאן ה"דיאלוג" ביניהם יילך. גם לסמים יש משקל בהמשך – הם עוזרים לו לראות מה ההתמכרות עושה לאנשים ומלמדת אותו על החשיבות שביציאה שלו נגד חברות הטבק.


ברקע, יש גם את הסיפור של סאלי ובטי. דווקא בטי מעניינת יותר בפרק הזה. בתחילת הפרק רואים שלא רק סאלי במגמת שיפור, אלא גם היא. הרבה פחות זעופה ועסוקה בעצמה ויותר פתוחה לבת שלה. בהמשך, מתברר (שוב) שה"שיחות" שלה עם עדנה הפסיכולוגית על "ההתקדמות של סאלי" מהוות כר נוח עבורה לטיפול אישי, וכשעדנה מנסה להעביר אותה לפסיכולוגית למבוגרים בטי נבהלת ולא מוכנה בשום אופן, תוך שהיא שומרת על ה"סיפור" שלה – היא רק באה לדבר על סאלי, היא לא צריכה בכלל פסיכולוגית. היא מכתיבה את הטון של הדיחה ומשיגה מה שהיא רוצה. בינתיים, סאלי ממשיכה להיות קשורה לגלן השכן המקריפ, ומעניין לראות את השיחות ביניהם כשהוא מנסה להכתיב את הטון שוב ושוב, אבל נכשל, ולמרות זאת, היא ממשיכה לחבב אותו ולהיפגש אתו. כשבטי מגלה על המפגש היא מענישה את סאלי בכך שהיא מכתיבה את הטון – היא רוצה לעזוב את הבית למקום אחר. זה ה"סיפור" שהיא מוכרת להנרי, למרות שדווקא היא לא הייתה זו שרצתה לעזוב וסאלי מאד רצתה בעבר. אבל לעמדות האלה כבר אין משמעות, כי מה שקובע זה מי שמכתיב את הטון.


* וגם yaddo כותב על הפרק


9. הורים במשרה מלאה, עונה 1, פרק 13. יופי של סיום עונה!  כל הסיפורים שנבנו במהלך העונה הגיעו לסיום בקליימקס יפה, ולמרות שהפרק היה עמוס במנה גדושה מדי של קיטש, התוצאה הסופית בהחלט ראויה לשבחים.


הסיפור של הדי ואמבר היה הדומיננטי בפרק, וטוב שכך. הוא היה עשוי מצוין לכל אורכו, ונגע ברגשות של שתי המעורבות תוך שפרט על כל המתחים אצל בני המשפחה ה"מורחבת". המתיחות הגיעה לשיא בדיאלוג בין שרה וכריסטינה שנותנת לשרה להבין שהיא לא רצויה בביתה. אבל יפה לראות שכאשר היא שומעת שאמבר נעדרת פתאום הכל נשכח והיא מצליחה לזכור שזו עדיין האחיינית שלה. כאשר המאמצים של שרה ואדם לא מניבים פרי אך אמבר עצמה מדווחת שהיא לא נמצאת במקום רחוק מדי מהבית, כריסטינה והדי מוצאות את הכוחות לצאת לאסוף אותה, מה שמוביל לסצינה היפה בין אמבר והדי שבחכמה רבה בוימה ללא מלים ובצילום מרחוק על רקע הגשם (שבעצמו מסמל "גאולה") באופן שמשאיר לנו הצופים לנחש לבד מה נאמר שם (והאמת? לא כל כך קשה).


אהבתי לראות גם את הדרך שהובילה לבריחה של אמבר ולמציאתה – העימות החריף בינה לבין שרה והמלים הקשות שזו מטיחה בה בחוסר טאקט, ניסיון ההתנצלות הכן והיפה של שרה מול הדלת שמתגלה כמסתירה חדר ריק, הפניה של שרה למורה של אמבר כדי לעזור לה למרות שזה בטח עולה לה בבריאות, שרה שוברת את הפנס האחורי של אדם רק כדי לגלות בהמשך שהשטות הזו תעלה לה ביוקר כשהשוטר עוצר אותם בשל כך, אמבר הבוכיה והבודדה בתחנת הדלק ועוד. זו ההזדמנות לציין שמיי וויטמן צדה את עיני במהלך העונה במשחק המשובח שלה, והפעם היא הצטיינה במיוחד.



אשר לקרוסבי – למרות שלא היה קשה לנחש לאן הסיפור שלו הולך, הוא בהחלט היה עשוי בצורה יפה. הרצון שלו להיות אבא אמיתי לג'באר, החששות שלו שג'באר יחשוב שהוא שוב נוטש אותו, השיחות שלו עם אבא שלו שמייעץ לו ליטול יוזמה כשהוא עצמו לא פועל כך והנכונות של קרוסבי להתעמת אתו על כך ולומר לו את האמת בפנים – כל אלה לימדו על ההתקדמות היפה שעשתה הדמות שהפכה מבחור שטותניק קצת מעצבן לאדם בוגר ורציני. הנכונות שלו לנסוע לניו יורק לימדה אותנו גם על הניגודיות שבאופי שלו – מחד, על כך שהוא מוכן לקחת אחריות על החיים שלו והנכונות להקים משפחה של ממש. מנגד, יש כאן משהו אימפולסיבי שהולך בניגוד להיגיון הבסיסי, כמו הילד שבו. אפשר לנחש שהעונה החדשה תיפתח כשהוא מנסה להסתגל לחיים בניו יורק, ויהיה מעניין לראות כיצד זה יתפתח.

ויש, כמובן, את הסיפור של זיק וקאמיל. לאורך הפרק שניהם נותנים עצות לילדים אותם הם לא מיישמים בעצמם, וזיק אף מפליא לעשות כשבטמטום רב הוא מתנפל על הידיד של ג'וליה (לשמחתו של ג'ואל) ומסרב לקבל עזרה, כשבעצם הוא מנסה לשמור על כבודו. רק לקראת סיום הפרק הוא מבין שבחיים צריך לפעמים למחול על הכבוד, להפסיק לדבר ולתת עצות לאחרים ולהת

חיל לעשות, ונראה שהוא מצליח לקנות מחדש את ליבה של קאמיל (גם אם לא בו ברגע) עם השיר שהוא שר לה. המחזה של כל הילדים שמסתכלים עליו ברגע הזה בהחלט היה מלבב ושיקף את רוח הסדרה. האמת היא שהרגע הזה היה מתקתק מדי עבורי, אבל אני מוכן לחיות אתו. בסה"כ זו הייתה עונה מוצלחת, שהתחילה קצת חלש והלכה והשתפרה מרגע לרגע. אני בהחלט מחכה בציפיה לעונה השניה. 

8.5. דקסטר, עונה 5, פרק 3. פרק טוב מאד. אהבתי במיוחד את הפתיחה כאשר דב נראית "חוקרת" מישהי עד שמתברר זו בכלל מטפלת פוטנציאלית – משעשע למדי. והמטפלת שנבחרה בכלל נראית "מושלמת מדי", לא? בטח נגלה עליה משהו בהמשך. 

מכל מקום, הסיפור של הרוצח הסדרתי התורן היה מעניין מאד, ובמיוחד אהבתי את הטוויסט עם ה"דקירה הכפולה" שלקח את הסיפור למקום בלתי צפוי לחלוטין. למרות זאת, נדמה לי שהיה אפשר לעשות את זה באופן מעניין הרבה יותר – מרגע שהם הגיעו לבית החולים והכותבים העדיפו להתמקד דווקא ברוצח ולא בדקסטר כל העסק איבד המון מהאינטנסיביות שלו, כי היה די ברור מה דקסטר יעשה, מה גם שלא אמור להיות אכפת לנו מהרוצח. בכל מקרה, הקטע בסיום הפרק, כשמתברר שסודו של דקסטר התגלה ע"י מישהי (בגילומה של ג'וליה סטיילס) היה עשוי היטב, ויהיה מאד מעניין לאן הכותבים יילכו עם זה. 

גם הסיפור של קווין שאט אט מתחיל לחבר את הנקודות לא מאכזב בינתיים, אם כי עדיין לא ברור בדיוק מה הולך לקרות עם זה. כל עוד זה לא יהיה דומה לסיפור של דוקס – אני שומר על אופטימיות זהירה. הסיפור עם ה"הסתבכות" של אנג'ל ש"שמר על כבודה של מריה" נראה מאולץ, ולא ממש מעניין. אני מאד מקווה שהם ימצאו משהו חיובי שם, כי זה לא נראה מלהיב. אבל ממילא הדמויות שלהם שוליות ולא מעניינות, אז זה לא מפריע לסה"כ החיובי.

8. חיים אחרים, פרק 1. מעט איטי היה הפרק הראשון של "חיים אחרים", אבל חיבבתי אותו. המשחק היה מצוין מצד כל המעורבים. מנגד התסריט, הגם שעשה עבודה טובה בהעברת ההתלבטויות דנן, נמרח לעתים שלא לצורך. בשביל מה למשל היה הקטע עם "גברת אמונה" והבחור ההוא? זה לא יכול היה לחכות לפרק השני? סצינה ממש תלושה בתווך של השאר. אפילו לא קיבלנו הסבר מיהי בשביל יקיר. אני מנחש שאחותו אבל זה לא באמת מעניין כרגע. למרות זאת ועל אף כמה גליצ'ים נוספים, הפרק הציג היטב את ההתלבטויות של יקיר, בן דמותו של עוז זהבי, כשכל אדם בחייו מנסה למשוך אותו לכיוון אחר - רב הישיבה שמאפשר לו חבל ארוך, אביו החוזר בתשובה שעבורו הלימוד הוא התרופה, החברה שרוצה שיוכלו לגעת אחד בשני אבל מזועזעת לבסוף כשהוא מנשק אותה במפתיע, וכמובן הוא עצמו, שתוהה אם הכל שקר ונמשך אל עולם אחר באמצעות הריקוד.

אני חייב לציין שכל הקונספט של הריקוד נראה כמו העצמת דרמה לא מאוד הכרחית. בסופו של דבר אפשר בקלות למצוא פתרונות צנועים עבור דתי שרוצה לרקוד, כמו למשל לקבל הדרכה מגבר וחוג ללא בנות. זה קיים במגזר הדתי אצל נשים, אין סיבה לא לעשות זאת גם במגזר הגברי (ואולי אפילו יש ואני לא יודע). אבל נו, זו סדרת דרמה

. בכל זאת, בידיהם הרגישות של חברים כמו צפריר קוחנובסקי ("מרחק נגיעה") ויוסי מדמוני ("בת ים ניו יורק") הופכת "חיים אחרים" ליצירה מעניינת ואמינה. (yaddo, tv.agenda.co.il)



7. בריק סיטי, פרק 1. הציפיות שלי מ"בריק סיטי" היו גבוהות למדי בהיותה סדרת תעודה שעל הנייר מזכירה מאוד את "הסמויה". אחרי צפייה בפרק הראשון מסתבר שדווקא העובדה שהיא מגיעה האחרי "הסמויה" היא בעוכריה. אולי הייתי מתרשם יותר, מתרגש יותר ומשתאה יותר אילולא הייתי נחשף כבר לדברים האלה בצורה הרבה יותר קרובה ואפקטיבית בסדרת המופת ההיא. "בריק סיטי" מתמקדת בעיקר בפוליטיקאים ובמשטרה, אבל מטבע הדברים פחות באנשי הגטו שאחראים לכל האלימות. מצד אחד ברור שקשה למצלמות להתקרב למוקדים כאלה, מצד שני היו מספיק סרטי תעודה שכן עשו זאת.אבל זה לא רק זה. העריכה של "בריק סיטי" בעייתית מאוד ולא מאפשרת הזדהות אמיתית. היא קופצת באופן קצבי למדי מסיפור לסיפור באופן שמקשה לפעמים להבין איפה אנחנו עומדים על ציר הזמן. אני עדיין לא יודע כמה זמן עבר מאירועי תחילת הפרק לאירועי סופו. אם לכך אוסיף את העובדה שאני מוצא את ראש העיר ניוארק קורי בוקר, הדמות הראשית, טיפוס מעצבן משהו, יש לי כאן בעיה.

בהתאם להשוואה ל"הסמויה", הדברים שהיו מעניינים בפרק הראשון הם כאלה שלא טופלו בה, כמו ארגונים קהילתיים שמנסים לעזור לילדי הגטו. מדריך שלוקח את הילדים, רובם ככולם נטולי אב בחייהם כתמיד בשכונות האלה, לטיול של כיף ביום האב, דומע מהתרגשות כשהוא יושב בתחילת האוטובוס ומדבר עם המצלמות, ואז בא ילד קטן וכורך את זרועו על כתפיו כדי לנחם אותו. סצינה רבת עוצמה שממחישה היבטים שחבל שלא היו עוד כמותם בפרק הפותח. הנה משהו מאוד סמלי שממחיש את הבעיה שלי עם הפרק הראשון: השם "בריק סיטי" שניתן לניוארק הוא על שם לבנות הקראק, אבל ההתייחסות אל הכינוי בפרק הייתה רק כפי שהציג אותה ראש העיר: "אנחנו חזקים כמו לבנים". חלק מהותי חסר בסיפור. (yaddo, tv.agenda.co.il)





7. מעצר בית, פרקים 1-3. הסדרה החדשה בכיכובם של קיציס ופרידמן נראית בינתיים כמו רעיון מצוין שהביצוע שלו הוא... בסדר גמור, אבל לא מבריק. הרעיון שסביבו נבנתה הסדרה – תאונת רכבת הרים בפארק שעשועים שנושאת את שמם של שני הגיבורים שלנו בעטייה נהרגים 21 סלבריטאים, ובשל כך מוצאים השניים את עצמם במעצר בית – בהחלט מצוין. הדקות הראשונות של הפרק הראשון היו קורעות מצחוק ונוקבות מאד. ההסתלבטויות על חשבון כוכבי הריאליטי המתים ("טוב, הם לא בדיוק עמדו להוציא ספר חדש" ממלמל פרידמן מול העיתונאים) היו בוטות ומשעשעות, והביקורת על תרבות הסלבס הייתה מוצלחת מאד. אמנם הרעיון של סדרה עם דמויות אמיתיות שמוצגות באופן שלילי והרבה הופעות אורח של סלבריטאים שצוחקים על עצמם ממש לא מקורי ודי מתחיל למצות את עצמו (שלא לדבר על הסגנון המוקומנטרי שמתחיל ממש לעצבן כבר), אבל כל עוד זה עשוי טוב – אני לא מתלונן.





הבעיה היא שהמשך הפרק הראשון היה פחות מלהיב – הסיפורים היו די משעממים (אז קיציס רוצה חניה ופרידמן רוצה לעשות "על האש". למה זה מעניין בדיוק?) ובעיקר לא מצחיקים. אם נסתכל על שלושת הפרקים ששודרו – הפרק השני היה המוצלח מביניהם: הסיפור של קיציס ואגם רודברג היה עשוי היטב והרעיון שלו שיקף יפה את הדרך שבה עובדים הדברים מבחינת יחסי הציבור. חוץ מזה, אגם הפתיעה לטובה במשחק מוצלח ואמין והרבה מודעות עצמית. גם העלילה של פרידמן והבן הלא מוצלח שלו הייתה לא רעה בכלל (אם כי עבדה פחות עבורי). 

הופתעתי לטובה מקיציס וקצת התאכזבתי מפרידמן בפרקים האלה. הסיפורים שלו קיציס, בעיקר עם אדם אבל גם עם הקניון בגבעתיים היו מעניינים יותר ועשה רושם שהוא נכנס היטב לדמות של ה"מניאק", לעומת פרידמן שנראה קצת אבוד בתור הדמות ש"נתפרה" לו שלא ממש תואמת את הסגנון הפרוע וחסר המעצורים שלו ("אתה צריך לחייך יותר" הוא אומר לעורך הדין שלו, ועל זה נבנתה עלילה שלמה. למה?). נקודת האור מבחינתי היא הדמות של סיגי שלא הפסיקה לשעשע אותי עם התזמון האומלל שלה. נועה פניני (שגם כתבה את הפרק השני) עשתה עבודה מצוינת. נראה שיש פוטנציאל לסדרה הזו, ובהחלט כדאי לתת לה צ'אנס. אני מקווה שהם ימצאו שימוש טוב יותר בכוכבים המוכשרים של הסדרה ושהעלילות יהיו קצת יותר מצחיקות.
 
* וסמדר שילוני על "מעצר בית"


3. היו ימים בהם ארז טל ואברי גלעד עשו יחד תכנים יצירתיים, מקוריים, שנונים ופורצי דרך הן ברדיו ("מה יש") והן בטלוויזיה ("העולם הערב"). והיום, כשאני פותח טלוויזיה אני רואה את שניהם "מתחרים" אחד בשני, כל אחד עם שעשועון הטריוויה חסר החשיבות שלו, ופשוט נעצב אל לבי. נכון, זכותו של כל אחד מהם לבחור את מקום העבודה, את אורח החיים והדרך שבה יפרנס את עצמו ואת משפחתו. ועדיין, כשאני נזכר בדברים הנפלאים שהם עשו פעם לעומת הדמויות הזחוחות (טל) והנרגנות (גלעד), ובעיקר – הבלתי מצחיקות בעליל שמשתקפות מהטלוויזיה שלי אני לא יכול שלא להזיל דמעה של צער. אולי בכל זאת תחזרו להיות מצחיקים? ואם אני אשלם לכם? 



מה אין


2. זה יפה מאד שקשת מעלה תכנית עם יומרות איכותיות (ופחות מסחריות, לפחות על הנייר) כמו "מעצר בית", אבל לא יזיק אם הזכיינית גם תאמין יותר בתכנים שהיא מעלה. השיבוץ של לא פחות מ- 3 פרקים בין ימי רביעי ושישי משדר בעיקר רצון של הזכיינית להיפטר מהפרקים כמה שיותר מהר כדי שיוכלו להגיד שם שאיכות זו לא מילה גסה, ותוך כדי כך לצמצם למינימום את כמות ימי השידור בהם הסדרה משודרת. בינתיים נתוני הרייטינג מלמדים שלא היה בסיס לפאניקה הזו של אבי ניר ואנשיו. משונה שהאנשים הפקחים האלה שכחו את השיעור שקיבלו עם "פולישוק" – כשאתה משבץ תכנים איכותיים מאחורי תכניות סופר-פופולאריות, גם הן יכולות להביא מספרים נאים. לא חבל? 


בשולי הממיר



* בפרק של "הפמליה" הופיעו מארק וולברג, לני קרביץ (עם טלית), פי דידי, והכדורסלן כריס בוש - בתפקיד עצמם.




* בפרק האחרון לעונה 10 של "זירת הפשע" (בערוץ 1) התארח מאט רוס מ"אהבה גדולה".


* ג'ק בלאק תרם את קולו לפרק "משפחת סימפסון" מיום שלישי, בתפקיד מיילו. בפרק ששודר ביום חמישי שמענו שוב את קלסי גרמר ("פרייז'ר") בתפקידו כ- Sideshow בוב, ואליו הצטרפו גם קולותיהם של דייוויד הייד פירס וג'ון מהוני מ"פרייז'ר".


* אנדרה רויו ("הסמויה") התארח ב"אנשי המסיבות".


* ב"קאסל" התארחו קיי קאלן (מרתה קנט מ"לויס וקלארק"), פיטר ג'ייסון ("דדווד") וביל סמיתרוביץ' ("משפחה אוהבת").


* קיטי פינרן (שרון מ"וונדרפולס") התארחה ב"מרסי".


* ב"סוכן מחוק" התארחו אריק פלדינו (ד"ר מלוצ'י מ"ER") וניקולס טורטורו ("NYPD").

* בפרק הפותח את העונה השלישית של "דם אמיתי" הופיע דון סוויזי, אחיו הצעיר של פטריק סווייזי.



מה יהיה השבוע
17 עד 23 באוקטובר

ביום ראשון: עונה שביעית ל"קומנדו חתונה" (yes next).

ביום שני: עונה שישית של "המשרד" (HOT3); עונה שישית ל"העשב של השכן" (yes דרמה), ועונה שניה לגרסה האמריקאית של "בעזרת השף" (yes next).

ביום שבת: העונה הרביעית של "מד מן" מסתיימת (HOT3).


שביעית כבר הוזמנה

הוט VOD
"מכושפות" 4, "האחות ג'קי" 1, "מלרוז פלייס" המקורית עונה 2,
סרטים: "צעצוע של סיפור 3", "פרסי ג'קסון וגנב הברק" עם אומה תורמן ורוזאריו דוסון, "רוחות חג המולד" - אנימציה של רוברט זמקיס. ספיישל לינקין פארק.

יס VOD
"בלו נטלי" - סדרה חדשה עם צביקה הדר על תעשיית הסחר בנשים.
סרטים: "צעצוע של סיפור 3".

לוח אסור לפספס שבועי נמצא פה.

מסביב למסך המפוצל

* שר התקשורת כחלון: "אפיקים 10 ו-22 יחזרו לחברות הכבלים והלווין ויתקיים מכרז על מספרי הערוצים".

* חגית כהן לא סובלת את "1,000 דרכים למות" בערוץ 8.

* כתבה באולפן שישי השמיצה את עמותת יוגה של אהבה וחברי קהילת הרא קרישנה בחריש, טוען הבלוגר ראם שטרן ומנתח את הכתבה פריים אחר פריים.

* מורן שריר חושב שמצב האומה דווקא סבבה, כל עוד שליין לא בעסק.

* אור ברנע על סטיבן ג'יי קאנל, יוצר "צוות לעניין", "איש משטרה" ו"רחוב ג'אמפ 21", שמת לפני כשבועיים בגיל 69.

כתבות מעניינות מעכבר העיר:
גילי איזיקוביץ בראיון עם אייל קיציס וטל פרידמן; רותה קופפר משוחחת עם בי-ג'י נובאק (ריאן) לכבוד עליית העונה השישית של המשרד בישראל (ספוילרים לעונה 6 בפסקה 8); מתן אברמוביץ' על ההצלחה של רמזור; ואם עדיין לא חטפתם אובד-דוז מעוז זהבי, אז הנה עוד ראיון איתו, לכבוד עליית "חיים אחרים".



חם קר

* שימו לב לסטארט-אפ המדהים הבא: מהיום אפשר להתחבר ל-HOT או ל-yes ואם נמאס - מותר לנו להתנתק. איך לא חשבו על זה קודם?

* דורה קישינבסקי בטור פרשנות לדבריו של מנכ”ל HOT, הרצל עוזר.

* הדרכים היצירתיות של הוט לגביית כסף מלקוחות.  

* מנכ"ל yes רון אילון יקבל 1.3 מיליון שקל אם יישאר בתפקידו עד סוף 2010. אבל לקנות את העונה ה-20 של הישרדות לא היה כסף.

* חברת yes התנהגה לא יפה ללקוח ועכשיו היא תפצה אותו באלף שקל.


***


וכמובן, מזל טוב לגיא ואיריס.

***

רוצים לכתוב לממיר הבא?
כתבו לנו
(editor@tve.co.il)

המסך המפוצל בטוויטר
המסך המפוצל בפייסבוק

תגובות (22)