ארכיון המסך המפוצל > 2011

גבירותיי ורבותיי, שואה

אזכור ראשון לשואת היהודים בפריים-טיים של טלוויזיה האמריקאית התרחש דווקא בתוכנית בידור של רשת NBC; היום היו ודאי קוראים לזה "זילות שואה"

מאת: okok4
פורסם בתאריך: 01/05/2011

מספיק מבט קצר בלוח השידורים של ערוץ 2 בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשביל להבין שמשהו בסיסי חסר שם: ערוץ 2. הנוסחא המנצחת של הפריים-טיים הערוץ שתיימי לא יכולה להכיל בחובה תכני שואה ולכן מבכרת את הפתרון הפשוט, המהיר וההגיוני - תליית שלט "יצאתי לסידורים, אשוב בהקדם" והעברת הלוח למצב שידור "אוטומטי: שואה" שהוא למעשה שידור כל מה שאיננו נתפס כשייך לערוץ 2 (עוד על התופעה המרתקת הזו ניתן לקרא בדו"ח שהוגש לרשות השנייה). 


כתרגיל אינטלקטואלי ניתן לדמיין איך נראה היה יום השואה לו לוח השידורים הרגיל היה ממשיך כסדרו, כשתכני שואה היו ניצקים לתוך הפורמטים המוכרים, או פשוט יותר - אפשר לצפות בפרק "אלה הם חייך: חנה בלוך כהנר" ששודר ברשת NBC במאי 1953:







כמה דברים מדהימים יש בפרק הנ"ל. ראשית, קונוונציית תיעוד השואה הרגילה אותנו לסוג מסויים מאוד של עדות שואה: לרוב היא מסופרת מפיו של אדם מבוגר, בצילום סטטי המלווה בתוגה קודרת. עדותה של חנה בתוכנית אפופת אווירת קרנבל. היא מחוייכת, שוצפת אנדרנלין ומשונה מכל - צעירה. הצפיה באדם צעיר המגולל את סיפור שרידת השואה - שזו מכבר הסתיימה - זרה לנוף התיעוד הוויזואלי וחריגה מאוד.


שנית, חנה אינה מספרת את סיפור השואה כאירוע היסטורי, אלא את הטרגדיה האישית שפקדה אותה, וכל זאת דרך פריזמת סיפור-העל האמריקאי שעיקרו ניצחון הרוח, אופטימיות, הירואיות וגאולה אישית. על פסל החירות חקוקות מילות השיר "הקולוסוס החדש" של המשוררת היהודייה-אמריקנית (שהיגרה מרוסיה) אמה לזרוס: "את פליטת חופייך האומללה, שילחי אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער, את לפידי אשא לצד שער הזהב". הסיפור שמגוללת חנה, אם כן, הוא בו בזמן טרגדיה אישית ומימוש חזון האומה האמריקאית. בשיא החגיגה הפקת התוכנית מפגישה את חנה עם החייל האמריקאי ששיחרר אותה ממחנה הריכוז. העובדה שחנה ביקשה להגר לאמריקה עם אהובה וולטר כבר בשנות ה-30 אך נדחתה מוזכרת ביעף בחצי פה. את הצבא הסובייטי ששחרר את רוב היהודים הס כמובן מלהזכיר (תקפות המלחמה הקרה). 


עדותה של חנה בלוך קוהנר בתוכנית היתה פעם הראשונה שבו סיפור של ניצול שואה שודר בפריים טיים של הטלוויזיה האמריקאית ומכאן חשיבות השידור. כמובן שבמבט לאחור, שימוש ברטוריקה משועשעת כמסגרת בה מגוללים סיפורים קשים מעוררת אי נוחות. ובכל זאת, הפרק מעלה מחשבות על האופן שבו התקבעו תבניות הזיכרון בטלוויזיה הישראלית העכשווית. קיימת הבניה בנוגע לאופן שבו השואה ראויה להיות מסופרת והיא משוכפלת לכל ערוצי הטלוויזיה וחוזרת על אוטומט מידי שנה. העומס יוצר לאות ולעיתים גורם לצופים לחפש תכנים אחרים, שואתיים פחות, או מדרבנם ללחוץ על הכפתור שמכבה את הטלוויזיה (לא דבר רע כשלעצמו בנסיבות רגילות). אז מה עושים? מחד "פסטיבל חנה בלוך כהנר" ומאידך 24 שעות מרוכזות של שואה הארד-קור נונסטופ הן דבר בעייתי. אני מניח שהתשובה נמצאת איפשהו בין שני הקצוות הללו. 

תגובות (4)