ארכיון המסך המפוצל > 2011

והאמת היא שכבר אין בי כוח

האם לגיבורי על יש סיבות להיות שמחים? האם שמחת החיים של גיבורי העל משתנה מארץ לארץ? האם באנגליה באמת הייאוש נעשה יותר נוח?

מאת: אורלי
פורסם בתאריך: 06/05/2011

בשנים האחרונות ישנה מודעות רבה יותר לביטויים שונים של עייפות נפשית, כגון שחיקה בעבודה ודיכאון אחרי לידה. יש אנשים שחוסר היכולת שלהם להתמודד עם החיים כפי שהם אף מוביל אותם להתמכרויות שונות שבלעדיהן לא היה בהם הכוח להעביר את היום. תופעות אלו אינן זרות כמובן לגיבורי המסך הקטן. הצלחתן של סדרות המתמקדות בדמויות עם בעיות התמכרות, כגון "הצילו", או של הסדרה "עקרות בית נואשות", שהמילה "נואשות" מופיעה כבר בשמה, אף נותנת את התחושה שהדיכאון והייאוש הם באופנה.


מה קורה לדמויות בעלות כוח פלא שאין לאחרים? האם אפשר להתייחס אליהן כחזקות יותר גם מבחינה נפשית או שהעייפות הנפשים ותסמינה אינם פוסחים גם עליהם? ברור שהמונח כוחות פלא כולל את כל הכוחות העל-טבעיים, אך לצורך הדיון גם כישרונות יוצאי דופן של דמויות הנחשבות מציאותיות ייחשבו ככאלה, כמו למשל כישרונו יוצא הדופן של שרלוק הולמס.


התגובה הראשונית להופעתו של כוח פלא: האם יש בכוח ייעוד?


 לכאורה מי שזוכה בכוח-על כלשהו באופן פתאומי, אמור להיות מאושר מהעובדה שנבחר להפוך למיוחד, ואם האדם מחפש משמעות, אולי זה אומר גם שיש בכך רמז למשמעות שאליה כדאי שיכוון את חייו. ואולם, לא תמיד הכוח החדש מתקבל בהתלהבות. הסיבות לכך שונות ומגוונות כפי שנראה להלן.

בסדרה "עברייני-על" (Misfits) מתחוללת סערה בוורטהאם (קריה בדיונית בלונדון) ההופכת את האנשים שנקלעו אליה לבעלי כוחות-על. אפשר לראות בכוחות הפלא שבהם זכו סוג של מוטציה המקצינה מאפיין כלשהו של מי שזכה בהם. למשל: בחור שכל חייו התעלמו ממנו ולא ממש ראו אותו, מקבל את הכוח להפוך לרואה ואינו נראה; בחורה שסובלת מהתקרחות ומלעג כתוצאה מכך, מקבלת כוח שגורם למי שהיא כועסת עליו לאבד את שערו. התגובות הראשוניות של הדמויות לכוח שבו זכו נעות בין שמחה על כך שהפכו למיוחדים לבין חוסר שביעות רצון מהעובדה שהם לא תמיד יודעים מה מפעיל את הכוחות שלהם, ואיך לשלוט בהם. לעיתים הם גם מסתבכים בשל הקושי להסביר את הארועים, ולהסגיר את כוחם מחשש שלא יאמינו להם.

 הסדרה "גיבורים" עוקבת אחר קבוצת אנשים המגלים גם הם יום אחד כי הם בעלי כוחות-על מיוחדים ומנסים להבין מדוע זה קרה ואיך הכול מתקשר. מבין כל הדמויות בסדרה שזכו לכוח-על מעניין להשוות את התגובות הראשוניות לכוח של קלייר ושל הירו, שמהווים בעצם את שני הקצוות המרוחקים ביותר.
קלייר היא נערה צעירה, שזכתה בכוחות החלמה פלאיים מכל מכה, פצע וחבורה, אבל משום מה היא רואה בכוח שהתגלה לה משהו שהופך אותה ליצור מוזר ומעוות, ומנסה לקפוץ ממגדלים ולפגוע בעצמה בצורות שונות כדי להבין מה קורה לה, ועד כמה משונה היא. לעומתה, הירו, יפני חובב קומיקס, מקבל את הכוח לעצור את הזמן, וגם לטייל בו, והוא מאושר מכך שהוא סוף-סוף גיבור-על, ושעכשיו הוא יוכל להציל את העולם.

 תגובה נוספת לקבלת הכוח, אפשר למצוא בסדרה "באפי קוטלת הערפדים", הסדרה שבעונתה הראשונה מסופר לנו כי "בכל דור יש אחת נבחרת, והיא לבדה תילחם בערפדים, בשדים ובכוחות האופל. היא הקוטלת". באפי, הנערה שנבחרה להיות הקוטלת, זוכה בחוזק פיזי רב, ביכולת החלמה מהירה ובצופה פרטי שידריך אותה בדרכה החדשה. מה שמפריע לבאפי חוץ מהעובדה שהכוח שלה הופך אותה לשונה מהשאר וממי שהיא הייתה, הוא עול האחריות שהמהפך כופה עליה והיא אינה חפצה בו: באפי של הפרקים הראשונים רוצה להיות תלמידה רגילה, שמתעסקת בקניות ובבנים, ולא לבלות את ימיה באימונים ואת לילותיה בקטילת ערפדים.


 חוץ מדמותו של הירו, אין דמויות שממש מאמצות את הכוח החיצוני שמתגלה בהן בשמחה מהרגע הראשון, ועוד פחות מכך מוצאות בו משמעות מיידית לחייהם. לוקח להן זמן להסתגל ולשמוח בו אם בכלל. אבל הירו תמיד רצה להיות גיבור-על בעקבות קריאה מרובה של חוברות קומיקס. האם ייתכן שההתלהבות המיידית שלו נעוצה בעובדה שהוא היה מוכן לשינוי ורצה בו, לעומת אלה שהשינוי נכפה עליהם? האם ייתכן שחוסר ההתלהבות מהכוח נובע מהשינוי הפתאומי ולא מהכוח עצמו? 

חיזוק לרעיון הזה אפשר אולי ללמוד מדמותו של אדון הזמן הידוע בכינויו "הדוקטור", גיבור הסדרה "דוקטור הו", שהכוח שלו הוא מולד, וכשהוא הוא עצמו, הוא שמח על כוחו ומעוניין בו. בפרקים השמיני והתשיעי של העונה השלישית הדוקטור בוחר להפוך את עצמו לאדם אנושי, כשהוא משאיר הוראות למרתה, העוזרת שלו, להפוך אותו חזרה למי שהוא, במקרה הצורך. כלומר כאשר הוא בעל כוחות העל, הוא מכיר בצורך שלו בהם ומעוניין בהם לטווח הארוך, אפילו אם הוא לוקח מהם חופשה זמנית. לעומת זאת, הצורך בכוח-על הרבה פחות רצוי לו כשהוא חי כאדם אנושי ללא הידע על כך שהוא מישהו אחר. הרעיון להפוך חזרה להיות אותה דמות-על לא מצא חן בעיניו האנושיות כלל וכלל, אפילו לא במצב של סכנה ברורה ומיידית. 



הדוקטור ומרתה באדיבות
Grant Gould


ראינו כאן כמה דוגמאות לכוחות פלא, שהופיעו כשינוי חד ופתאומי, וייתכן שזו הסיבה שלא ממש התקבלו בברכה. אבל מה קורה כשכוח הפלא אינו נובע משינוי חד ופתאומי, מה קורה אם זהו המשך של תהליך של התפתחות טבעית? אחת הבעיות העומדות בפנינו בבואנו לברר סוגיה זו היא שברוב הסדרות המתמקדות בגיבורי-על של מציאות ריאליסטית ומקורן בארצות הברית, אנו מקבלים את גיבורי העל כבר כמו שהם, ולא רואים את התהליך שהביא אותם לשם. 


 ובכל זאת נביט לרגע בסדרה "האוס", על הרופא גרגורי האוס שמצליח לפענח תעלומות רפואיות שאחרים נכשלים בהם, או על הסדרה "המנטליסט", שבה ג'ין פטריק עוזר למשטרה לפענח פשעים בשל היכולת המופלאה שלו לקרוא בני אדם, ונראה שאפילו שגיבורי הסדרות הללו, טרחו מן הסתם לשכלל את כישרונם ולהתמחות בו, הם לא עשו זאת בשל המשמעות שיכולה להיות לכוח הפלא שלהם כייעוד בחיים, אלא מסיבות אישיות. ג'ין פטריק, לפני שהגיע למשטרה בנסיבות טראגיות, היה שרלטן שהשתמש בכישוריו להרוויח כסף. ואילו האוס מונע בעיקר על ידי האתגר האינטלקטואלי, והרצון להוכיח את צדקתו.


 מסתבר שעניין הבחירה בשכלול כישרון כלשהו לאו דווקא בשל הפוטנציאל של משמעות הכישרון, אלא בשל סיבות אישיות, אינו שונה הרבה גם בסדרות קוריאניות שבהן דווקא אפשר להתוודע לתהליך ההתפתחות של הדמות והאגדה. במקרה של ג'אנג גום, גיבורת הסדרה הקוריאנית התקופתית "היהלום שבכתר"  (Jewel in the palace) , מסתבר שהיא בחרה במקצוע הרפואה והצטיינה בו לא פחות מהאוס בתקופתה, רק בשל הנסיבות הטראגיות שאליהן נקלעה, שגרמו לכך שהבחירה בלימודי הרפואה הייתה הדרך היחידה בה היא יכלה לקדם את מטרותיה האישיות.


 יוצא איפוא שהכוח אינו רצוי בדרך כלל, בייחוד כשהוא מופיע באופן פתאומי וחיצוני, ובכל מקרה רוב הדמויות שחפצות בכוח-פלא אינן חפצות במשמעות הייעודית שלו אם יש לו כזו; נדיר למצוא דמויות שרוצות שיהיה להם כוח כדי שיוכלו להציל את העולם.



אז מה מביא אתו הכוח?
"עם כוח גדול באה אחריות גדולה" אומר הפתגם המיוחס לדודו של ספיידרמן, אבל לא רק אחריות גדולה מגיעה עם הכוח; לפעמים מגיעות עם הכוח בעיות רבות אחרות.


 כוח מושך אש. לעיתים בעל הכוח מותקף כי מעוניינים בכוחו ולעיתים הוא מותקף על ידי מי שרואה בו איום עתידי או מכשול בדרך להשגת מטרותיו. בסדרה "גיבורים" תמיד חיפשו את בעלי הכוח, היה מי שרצה לחקור אותם, היה מי שרצה להרוג אותם והתחושה הייתה שהדמויות נמצאות תמיד במנוסה כדי לברוח ממשהו או ברדיפה כדי למנוע אסון כלשהו. כמובן שבמצבים כאלה קשה מאוד להישאר מאושרים, ואפילו הדמות של הירו מאבדת את שמחת החיים שהייתה בה עד סוף העונה הראשונה.

 כוח חריג מביא עמו סוג של בדידות, ולאו דווקא בכך שהוא גורם לאנשים להתרחק מהשונה. בסדרה "חשיפה לצפון" שעסקה בקורות העיירה סיסלי שבאלסקה, אליה נשלח רופא ניו-יורקי צעיר ששמו ג'ואל פליישמן לפתוח מרפאה, כיוון שלא היו בה רופאים אחרים, ישנה סצינה מקסימה ובה מגי, טייסת העיירה, טסה להביא לביקור בעיירה רופא מעיר אחרת, ולהפגיש אותו עם ג'ואל. ג'ואל לא כל כך מבין בהתחלה למה היא עושה זאת, עד שהיא אומרת לו שהיא חשבה על זה שהוא בטח רואה בעבודתו כל מיני דברים שאין לו עם מי לדבר עליהם כי אין עוד רופאים בעיירה שיכולים להבין את המשמעות של הדברים בשבילו, ואנשים צריכים לדבר עם מישהו על הדברים המשמעותיים. אם הדבר נכון סתם לגבי מקצוע שונה, הוא נכון אף יותר כאשר המדובר במשהו יסודי יותר באישיות. בסדרה "באפי" למשל מדברים הרבה לאורך העונות על הבדידות של באפי אפילו כשהיא כל הזמן מוקפת חברים, שהרי "היא לבדה...". גם דוקטור הו סובל מבדידות שכן הוא היחיד שנותר מכל בני מינו ביקום. אף על פי שהוא תמיד דואג לעצמו למלווים אנושיים, אין הדבר דומה לכך שיש עמך מישהו כמוך. בעונה השלישית, כשהוא נתקל באדון זמן מטורף לחלוטין המהווה סכנה ליקום בכלל ולאנושות בפרט, הדוקטור מחליט לדון אותו למאסר עולם במחיצתו, ואף על פי שהדוקטור אף פעם לא מתלהב מהרג, נראה שהוא בחר את העונש המסוים הזה, כי משהו בו מעדיף להיות עם פסיכופט רצחני מאשר להיות לבד בעולם. בכל מקרה, אשתו האנושית של אדון הזמן השני יורה בו ושוב הדוקטור נידון להסתובב לבדו ברחבי החלל והזמן...

 הכוח חושף את הדמויות לסיטואציות לא רצויות, שבהן הן עדות לדברים שאולי לא צריך לראות. דוקטור הו אדון הזמן חי לנצח, מה שאומר שהוא רואה את כולם מתים, לא משנה כמה פעמים הוא יציל את העולם. גם באפי הצילה את העולם הרבה, ועדיין תמיד קיימים האנשים שאי אפשר להציל, מה שמעיד על כך שכל גיבור המאמין שעם כוח גדול באה אחריות גדולה, צריך להתמודד עם תחושת אשמה או כישלון כל פעם שמשהו משתבש.


הכוח פוגע בחיי המשפחה: לפעמים השונות שבכוח יוצרת קשיים בהקמת משפחה, לעיתים המשפחה הקיימת נפגעת כתוצאה מהכוח ומהדברים שהוא מביא איתו. כשהכוח מושך אש, לא פעם מי שנפגע מהאש הם בני המשפחה הקרובה. הרצון לגונן עליהם גורם להרחקה ולבדידות, נוסף על הבדידות שקיימת ממילא. לפעמים הכוח מביא את הדמויות לעמדות שבהן הן אינן יכולות לנהל את חייהן האישיים כרצונן. בסדרה "היהלום שבכתר" ג'אנג גום מקבלת את תפקיד רופאת המלך, אך נאלצת לוותר לשם כך על האיש שאיתו היא רוצה להקים משפחה. משפחתו של המנטליסט נרצחה כיוון שמישהו לא אהב את העובדה שהוא מתיימר להיות בעל כוחות, ורצה להוכיח לו שהוא לא יכול לדעת הכול. בסדרה "גיבורים" משפחות שלמות נאלצו לחיות את חייהן במנוסה, בני משפחה הלכו לאיבוד, והיוו לא פעם כלי מיקוח.


הבעיות שנוצרות ע"י האישיות של הדמות:
 גיבור הסדרה "החיים על פי נד" (Pushing Daisies) יכול להעיר את המתים במגע ידו, אולם נגיעה נוספת שלו בהם תהרוג אותם לתמיד. ברוב המקרים העובדה שהוא יכול להרוג אותם שוב היא יעילה מאוד, כי אם הוא לא ייגע בהם תוך דקה אחת מישהו אחר ימות במקומם, והוא בדרך כלל מעיר את המתים רק כדי לעזור לפענח את נסיבות מותם. אולם כשהוא מגלה שאהובת לבו מילדות שרלוט "צ'אק" צ'ארלס נרצחה, הוא שמח מאוד על העובדה שהוא יכול להחזיר אותה לחיים, אבל אותו הכוח שאפשר את החזרתה לחיים מונע ממנו כל אפשרות של יצירת עתיד ממשי כלשהו איתה, שכן כל נגיעה שלו בה תסתיים במותה בשנית. כלומר הכוח המיוחד של נד הוא גם ההצלה שלו וגם הבעיה שלו, בעיה שנובעת גם ממגבלות הכוח שלו, אבל גם מהאופי שלו, מהעובדה שהוא עצמו עדיין מאוהב. נד אסיר התודה על כך שבזכות כוחו אהובתו עדיין בחיים, משלים עם המגבלות של אהבתו ולכן יכול לחיות בשלווה יחסית.


 אבל יש כאלה שקשה להם יותר להתמודד עם הבעיות שהכוח מביא עמו, ואחרי שראינו עד כמה הכוח יכול להביא צרות, נשאר אולי רק להתפלא כיצד זה הגיבורים אינם מסתובבים בתחושת דיכאון תמידית שהרי הצרות תמיד רודפות אחריהם.


עיון בדמויות מראה ששמחת החיים אכן אובדת לא פעם אצל מי שקיבלו על עצמם גם את האחריות שהכוח מביא עמו, ולכן לוקחים אחריות למצבים שבהם לא היה בכוחם די כדי למנוע כישלון. אבל מסתבר שתופעות של עייפות נפשית והרס עצמי, יותר משהן מגיעות מהצרות הקשות שרודפות אחרי בעל הכוח, מופיעות בשל התחושה של חוסר היכולת של הדמויות להתמודד עם ציפיות העולם מהם, ועם הציפיות שלהם מעצמם, מהקושי להודות בחולשה.


 בסדרות המתארות עולם ריאליסטי, הדמויות הנופלות להתמכרויות ולהתנהגות של הרס עצמי הן אלה שלא מוכנות להודות בקשיים שלהן. לינט מהסדרה "עקרות בית נואשות" התמכרה לריטלין אחרי שלא הצליחה להיות סופר-אימא בשביל הילדים שלה והתביישה לבקש עזרה. ברי חברתה לסדרה התמכרה לאלכוהול, אחרי שהתעקשה להפגין חזית חיצונית מושלמת, והפער בין החזות לבין משפחתה המתפוררת הלך וגדל.


מסתבר שגם דמויות בעלות כוחות פלא פונות להרס עצמי בשל בעיות דימוי עצמי וקושי להודות בקשיים. ואצלן הבעיה עוד יותר קשה, כי הן באמת סוג של גיבורי-על. וכמו שההבנה שאתה בעל כוחות-על אינה פשוטה לקבלה, כך גם קשה לקבל את ההיפך.


 האוס מתמודד עם כאבי העולם דרך התמכרות לוויקודין; באפי בעונתה השישית מתמודדת עם הדיכאון שלה דרך התמכרות למערכת יחסים הרסנית עם ערפד חסר נשמה. לשתי הדמויות יש סיבות "מוצדקות" כביכול לקושי שלהן. האוס סובל באמת מכאבים פיזיים, ולכן הוא צריך משככי כאבים. באפי חזרה עכשיו מהמוות, אחרי שהגיעה למנוחה ולנחלה, והיא לא ממש רצתה לחזור. העולם, שלא משנה כמה פעמים תציל אותו עדיין יצטרך הצלה, אינו מקור לאושר גדול וגם העתיד שלה לא נראה משהו בגלל מחויבויותיה לתפקיד הקוטלת. 


העניין הוא שמה שהכי קשה לבאפי הוא העובדה שמצפים ממנה להיות בדיוק מי שהיא הייתה לפני מותה, אותה דמות חזקה ולוחמת, ולא רואים עד כמה שהיא עייפה מבפנים. היא מרגישה שהיא לא יכולה לספר לאף אחד שהיא לא חזקה כמו שהם חושבים. השמירה על החזות החיצונית גובה מחיר פנימי גבוה מאוד עד כדי כך שלפעמים מטלות היום יום הופכות קשות לה יותר מהתמודדות עם אויבים מבחוץ.


ומה הכי קשה להאוס? המעניין בהאוס, שנראה כביכול כמו האדם האחרון שמתעקש לשמור על חזות מושלמת, ורגיל לעשות ככל העולה על רוחו ולא אכפת לו מה יגידו האחרים, הוא שמאוד איכפת לו מה יצפו ממנו האחרים. בפרק השלישי בעונה השנייה הוא לא מגלה לחולים דוברי ספרדית שהוא דובר את השפה, כי אז הם ירצו לדבר איתו. בפרק 11 בעונה השניה הוא מרחיק מעליו את סטייסי אהובתו בטענה שיום אחד היא תתאכזב ממנו. האכזבה העתידית של האנשים ממנו כל כך ברורה לו שהוא מעדיף לאכזב אותם כבר מעכשיו לפני שיהיו להם ציפיות ממנו. בפרק 11 בעונה הראשונה אפשר לראות שהאוס מעדיף לפגוע בעצמו פיזית לפני שהוא יודה שהוא זקוק למשהו מבחינה רגשית. אבל אנשים עדיין מצפים ממנו להביא תוצאות בתחום ההתמחות שלו, התחום שבמובן מסוים מהווה מבחינתו הצדקה לקיומו, וכל כישלון שם, בייחוד בזמנים שבהם הוא דווקא מנסה להתקדם מבחינה אישית, מוכיח לו איכשהו בקשר שקיים בעיקר במוחו שהוא לא יכול לקבל את הכול, הוא צריך לבחור בין האושר והבריאות לבין הכישרון המופלא שלו.



האוס והויקודין באדיבות
Adrien Noterdaem


ארצות הברית ומחוצה לה
בסדרות אמריקאיות בולט המוטיב של "כוח המביא עמו אחריות גדולה" הרבה יותר מאשר בסדרות המגיעות מארצות אחרות דוגמת בריטניה או דרום קוריאה (נתמקד בארצות אלה כי לא הגיעו אלינו מספיק סדרות העוסקות בגיבורי-על מארצות אחרות).


דפוס ההשלמה הנכונה של הדמויות עם כוחן הפלאי בסדרות אמריקאיות יכלול הסכמה לקבל את האחריות הקשורה לכוח ואי ניצולו לרעה. כשעול האחריות הזה קשור כמובן לעניינים של חיים ומוות, ועתיד העולם כולו תלוי לעיתים קרובות במעשי הגיבור הספציפי. כך למשל, מול סדרות כמו "גיבורים" ו"על טבעי" (Supernatural) שיוצאות מארה"ב, אשר עול הצלת העולם נופל על כתפי גיבוריהן, אפשר למצוא בבריטניה סדרה דוגמת "עברייני-על" שבה אין בקבלת הכוח דרישה להצלת העולם, וגיבורי הסדרה ממשיכים לעסוק בעולמם הצר, כשכוח הפלא מוצג כפן נוסף של חייהם שלפעמים הוא מועיל להם ולפעמים הוא רק מסבך אותם יותר. ייתכן שהדבר מקרי ביותר, אבל ייתכן גם שזה נובע מכך שבארצות הברית אכן מרגישים יותר את עול האחריות לעולם כולו.


גם כאשר עול הצלת העולם הוא העיסוק בסדרה, גיבורי-העל שיוצאים מבריטניה נראים בעלי שמחת חיים גדולה יותר מאלה שמגיעים מסדרות בארצות הברית. למשל הדוקטור, גיבור הסדרה הבריטית "דוקטור הו", אינו משרה על סביבותיו אווירת דיכאון וכבדות - אף על פי שיש לו לא מעט סיבות לכך - כמו שמשרה הערפד גיבור הסדרה "אנג'ל" על הסובבים אותו.

הדבר הבולט ביותר בסדרות מדרום קוריאה לעומת סדרות מארצות הברית הוא שכאשר דמויות דוגמת ג'אנג גום רוכשות לעצמן כוחות-על כדי לקדם מטרות אישיות (בדרך כלל נקמה), הכוח אולי יירכש בסבל, ומסיבות שאף אחד לא יתקנא בהן, אבל התסריטאים ירשו לגיבורים גם להצליח לבסוף בהשגת מטרתם האישית בלי להציג אותם כחוטאים לכוחם, בעוד שהגיבורים מארצות הברית ישלמו מחיר על מעשים כאלה, אם בכלל יינתן להם להגיע למטרה הנכספת הפרטית שלהם. ייתכן כמובן שהדבר נובע מהבדלי התרבות, אך ייתכן שהדבר נובע גם מהעובדה שסדרות בארצות הברית אינן מתוכננות להיות בעלות סוף סיפורי, ואילו סדרות מדרום קוריאה עניינן לספר סיפור שיש בו התחלה, אמצע וסוף.


 סיכום
מקובל לטעון שז'אנר אופרות הסבון מציג את חיי האנשים העשירים על מנת להראות לצופים קשיי היום שהעושר אינו ערובה לאושר. באופן דומה אפשר אולי להסיק שהסדרות שנעשות בימינו על גיבורי-על באות לומר לצופים שכוח-על אין בו הגנה מפני חוסר אונים, דיכאון וצרות אחרות, לפעמים אפילו ההפך הוא הנכון - אם הכוח עוזר לבעליו הרי שכדי לזכות בו היה עליהם לסבול סבל רב שאין להתקנא בו, ואם הוא בא בקלות הרי שהוא מסבך ומוסיף צרות חדשות, ולפעמים לחסרי המזל ביותר הרי שהוא גם נקנה בסבל וגם מסבך את חייהם. אם כוח העל היה נתון לבחירתם של בעלי הכוח כנראה שהיה כדאי לגיבורים לבקש שהוא יגיע יחד עם מנה כפולה של שמחת החיים, כדי שיוכלו להתמודד טוב יותר עם כל הצרות שעוד יפגשו בדרכם. 



הכתבה פורסמה לראשונה בעמוד הפייסבוק של עובר מסך

תגובות (40)