ארכיון המסך המפוצל > 2011

האוס, עונה 7, פרק 20

הפרק "שינויים" שודר בארה"ב ב2.5.11

מאת: אורלי
פורסם בתאריך: 19/05/2011


האוס: "אני מאושר יותר בלעדיה, אני לא מצפה יותר בטיפשות שהיא תהפוך אותי למאושר, אני מאושר עם האומללות שלי."
וילסון:" אתה מקשיב למה שאתה אומר? כי אני חייב "

יש אנשים שהציפייה לעתיד טוב יותר הופכת את ההווה שלהם לנסבל יותר בעיניהם ויש אנשים כמו לסטר פרימן מ"הסמויה" שחושב שהחיים הם "החרא שקורה כשאתה מחכה לדברים שאף פעם לא יקרו",  
על פי הפרק הזה נראה שקאדי, האוס ו13 יסכימו איתו.
קאדי עזבה את האוס כיוון שהיא החליטה שכשקשה לה, היא לא רוצה להצטרך לקוות שמי שהיא אוהבת יהיה איתה, האוס בפרק מתייחס גם הוא לציפיה לעתיד טוב יותר כמשהו שרק יסתיים באכזבה, ו13 חושבת שהגרלות לוטו הן טפשיות, מה שזה לא אומר.


סיירוס הארי, החולה השבועי, הוא זה שמשקף את תמונת המראה לאלו המפחדים להתאכזב ולכן בוחרים לחיות את חייהם ללא תקווה או ציפיות. הוא זכה בלוטו ב42 מליון דולר. והוא לא שייך לברי המזל המעצבנים הללו שמילאו איזה טופס פעם אחת במקרה, ואחר כך שכחו את הטופס במכנסיים עד שיום אחד כשהם הכניסו את היד לכיס כדי להוציא רשימת מכולת, הם גילו את הטופס שהם שלחו פעם ורק אז נזכרו לבדוק אותו וגילו שהם הזוכים היחידים והעלומים. לא סיירוס הוא מאלה שכל שבוע היה שולח ומקווה לזכות. הוא מספר ל-13 במהלך הפרק שאחיזת כרטיסי הלוטו בידיו, המחשבה על שיפור חייו והתקווה למצוא את ג'ניפר - אישה שאיתה הוא בילה איזה סוף שבוע לפני 23 שנה ומשום מה נפרדו דרכיהם- הם הדבר שהחזיק אותו במשך השנים אותן העביר כמתקן מקררים פשוט. וכשהוא מגשים את חלומו הראשון וזוכה במליונים, הוא יוצא למסע חיפושים נרחב אחרי אהובתו כדי להגשים את השני. למרות ש13 מנסה להסביר לו שהעובדה שהוא זכה פעם אחת לא מבטיחה לו זכייה נוספת, הוא ממשיך לקוות שהוא יוכל למצוא אותה, ושכאשר הוא ימצא אותה הוא יוכל לבנות איתה את החיים עליהם הוא חלם. בסוף הפרק אחרי שהוא ניצל גם מהמחלה שלו וגם מבחורה שמתחזה לאהובתו, אומרת עליו 13 שעצם הבחירה שלו בתקווה היא זו שהופכת אותו למאושר.


אם הבחירה בתקווה לעתיד טוב יותר אכן הופכת אותנו למאושרים יותר, אז מה פסול יש בבחירה הזו? ומדוע הסובבים את החולה הזה חושבים שהוא טועה? העניין הוא שהשפעת התקווה על ההווה לא מסתכמת רק בהשפעה על מצב הרוח של הבוחרים בה, היא משפיעה גם על הדרך שבה הם מחליטים ללכת, ותמיד קיימת האפשרות שההחלטה שלהם ללכת בדרך הזו מתוך תקווה לאושר מסוים בעתיד מונעת מהם אושר מוחשי בהווה שהם היו יכולים לזכות בו לו הלכו בדרכים אחרות.
פיל, בן דודו של סיירוס ומי שמשמש גם כנהג הלימוזינה שלו אומר לו בתחילת הפרק שחיפושיו אחר ג'ניפר הן סתם האחזות בפנטזייה מהעבר, והוא מונע מעצמו את כל ההנאות שהכסף שהוא זכה בו יכול להציע לו בהווה.
אך הזמן היחידי שבו סיירוס מוכן לשכוח מתקוותיו לעתיד ולהתמסר לרגע, הוא רק כאשר הוא חושב שהוא עתיד למות, ומייד הוא מציע נישואין לזו שאותה הוא חושב לאהובתו משכבר ואומר לה "לפחות אמות מאושר כאן ועכשיו במקום לחכות לעתיד שלעולם לא יהיה לי".




פורמן: "מה לגבי צ'ייס, אתה מאמין לכל השטויות שהוא מדבר על התנזרות?"
טאוב: "אני לא יודע, אבל אני בצד שלו. קרא את כל המחקרים, ככל שיש לך פחות פרטנרים כך הסיכויים שלך להיות מאושר עם הפטרנר האולטימטיבי גדלים."
פורמן: "אם כך, אתה תהיה אומלל"
טאוב: "המחקרים האלה, חשוב שתהיה להם קבוצת ביקורת".


 בניגוד למה שהיה אפשר לנחש ממה שנאמר עד כה על הפרק, שם הפרק אינו תקווה כי אם דווקא שינויים.
לגבי החולה נזרקת השאלה לאוויר האם הוא יוכל לשנות את חייו האומללים, עכשיו כשזכה ב42 מיליון דולר, צ'ייס טוען שהוא שינה את חייו והפסיק לשכב עם בחורות כי הבין שהוא משתעמם מזה, זה גורם לו לשנוא את עצמו וגם שהדרך הזו מונעת ממנו את המוכנות לקשר אמיתי. פורמן  מאותגר על ידי צ'ייס לעשות שינוי בעצמו ולהפסיק להתעצבן מאבחנותיו של האוס, ול"אימא" של קאדי יש תוכניות משלה כדי לשנות את המצב הנוכחי בין האוס לקאדי ולהחזיר את מערכת היחסים ביניהם לקדמותה.

חשבתי על הסיבה לכך שצ'ייס נטפל פתאום לפורמן ורוצה לגרום לו להודות בכך שהוא לא יוכל להשתנות ולהפסיק להתעצבן, עד כדי כך רוצה לגרום לו להודות בכך, שהוא אפילו מוכן לזייף את תוצאות מד לחץ הדם, שאמורות לשקף את שלוות או אי שלוות הנפש של פורמן, כדי להוכיח את זה. האפשרות הראשונה היא כמובן שאין לזה שום סיבה ממשית והכותבים סתם חשבו שזה יהיה משעשע, האפשרות השנייה היא שעכשיו כשצ'ייס לא שוכב עם 4 בחורות בשבוע, או משהו, התפנה לו מן הסתם הרבה זמן, והשעמום הוא זה שגורם לו להפנות את תשומת הלב והעניין שלו לפורמן, אבל מה שאני באמת חושבת הוא שלצ'ייס קשה להאמין שהוא יצליח להתמיד עם השינוי שלו, ובמיוחד קשה לו להאמין שזה מה שיגרום לעתיד שלו להיות טוב יותר, ולכן הוא מחפש להוכיח לעצמו ולפורמן שגם אם הוא ייכשל זה לא באמת כישלון, כי אף אחד לא יכול באמת להשתנות. כמו שאומר האוס לפורמן באחד הקטעים "אתה אידיוט מודחק, הוא אידיוט חרמן, איש מכם לא יכול לעשות כלום כדי לשנות זאת".


הטענה הזו שאנשים לא משתנים היא קלישאה שנשמעת תדיר בסדרה האוס, ויש בזה אפילו משהו מייגע בכך שנראה כאילו הכותבים מנסים להראות לנו בפרקים שמתמקדים בסוגיה הזו ששום ניסיון לשינוי אף פעם לא יצליח לדמויות. אך למרות ההטפה החוזרת ונשנית הזו, הסדרה לא פעם מוכיחה את ההיפך במיוחד בכך שהדמויות כן השתנו במהלך השנים (בדרך כלל לרעה) וצ'ייס של העונות הראשונות למשל הוא לא האידיוט החרמן של העונות האחרונות.


הפרק הזה הצליח להבהיר לי נקודה אחרת בקשר לעניין השינוי ולמה אנשים לא מצליחים להשתנות גם כשהם רוצים בכך, ומה שהוא הצליח להבהיר לי זה עד כמה שינוי תלוי גם באמון בכך שהדרך שנבחרה היא הטובה ביותר להגיע אל היעד המבוקש, ועד כמה מאמינים שהיעד המבוקש שווה את זה. לבחור בתקווה – זה לבחור להאמין שיש אור בקצה המנהרה, שיש יעד מבוקש שהוא מספיק שווה את כל הסבל של הדרך, אבל אנשים מאושרים לא רק בגלל שהם בוחרים לחיות את חייהם עם תקווה, הם מאושרים אם הם באמת מאמינים שאין דרך אחרת, חוץ מזו שבה הם הולכים, להשיג את מה שהם רוצים להשיג.  
 וכך לדעתי החולה השבועי אינו מאושר רק בגלל שהוא תמיד חי עם התקווה כמו שאומרת 13, אלא בגלל שהוא תמיד בטוח שהדרך הוא בוחר בה היא זו שתביא אותו לעתיד הטוב יותר שהוא מאמין בו, ולכן לא מעניין אותו כל מה שהוא כביכול מפסיד בדרך. הפעם היחידה שבה הוא היה מדוכא הייתה כשהוא גילה ששותפיו לדרך רימו אותו, אבל לא לקח לו הרבה זמן להתייצב שוב באותה הדרך, עם שותפים אחרים.
אנשי הצוות של האוס והאוס עצמו לעומת זאת תמיד מפקפקים גם בעובדה שיש עתיד טוב יותר, וגם בעובדה שהם יצליחו למצוא את הדרך אליו. ובהעדר אמונה בעתיד טוב יותר הטריגר שלהם לשינויים אישיים הוא בדרך כלל או תחושת אומללות שכנראה אומרת להם שכל דבר יהיה עדיף. או מניפולציות שהאחרים מפעילים עליהם, והפרק סיפק לנו לא מעט כאלה, חלקן אף הצליחו לעיתים לגרור חלק מהדמויות לחרוג ממנהגם, כמו למשל המניפולציה שהפעילה קאדי על האוס  כדי שלא יגיע לדיון שאימא שלה ביקשה, אבל כמובן שהצלחתן של מניפולציות כאלה היא תמיד זמנית.


השאלה שנשארה פתוחה בעיניי גם בסוף הפרק היא עד כמה היכולת להאמין במשהו, יכולת שיכולה להשפיע על כל תחומי החיים היא דבר נרכש שיכול להשתנות או דבר מולד שאינו משתנה.



טאוב ל13: "יש לך מזל שאת יפה וחכמה כי..., ובכן יש לך פשוט מזל שאת יפה וחכמה"


יש הרבה סיבות שבשלן אהבתי את הפרק הזה, אהבתי אותו בגלל השנינות שלו, בגלל כל מיני קטעים קטנים שהזכירו לי את העבר המפואר של הסדרה כמו הקטע במרפאה, והקטע שבו האוס נראה צופה באופרת הסבון החביבה עליו, (התגעגעתי לזה, הרגיש כאילו שנים עברו מאז הפעם הקודמת שבה הוא עשה זאת).  אהבתי גם את הנוכחות של מייגן פולוס הזכורה לטוב מסרטי האסופית בתפקיד ג'ניפר המתחזה, (שנים באמת עברו...). אבל אני חושבת שאהבתי אותו בעיקר כי למרות שהוא לא היה חף מבעיות, בעיניי הוא היה פשוט יפה וחכם.
ציון: 8


תגובות (1)