הממיר 13/6/11

10 צו האופנה, פרק 1
בדיוק בזמן שטריני וסוזנה דואגות למלבושיהם של הישראלים העכשוויים, בערוץ 1 התחילו לשדר סדרה על תולדות האפנה העברית. כמו תמיד כשמגיעה סדרה כזו הסוקרת באופן מקיף היסטוריה של אגף ישראלי כלשהו, אם זה הרוק הישראלי ("סוף עונת התפוזים") או ההומור העברי ("במדינת היהודים"), אני מרגיש שסוף סוף ערוץ 1 מבצע את מלאכתו. חבל שזה קורה לעתים כל כך רחוקות, אבל המקרה של תולדות האפנה המקומית אינו שונה, לפחות על פי הפרק הראשון המלבב, שהיה מהנה וקולח עד מאוד. התסריט השנון של מויש גולדברג, עם ההגשה של קרן מור המצוינת-תמיד וחומרי הארכיון המעולים, עשו את העבודה היטב.

הגילויים היו רבים: בזמן שבני העלייה הראשונה הבינו שלא יוכלו לעבד את השדות הארצישראליים עם חליפותיהם האירופאיות, מסתבר שתל אביב הייתה כבר אז ובהקשר הזה מעין מדינה בתוך המדינה. שם הקפידו על אפנה קלה כבחמורה, לפחות עד שהומצא בגד הים וכולם התהלכו אל הים וממנו חצי עירומים, מקימים עליהם את חרון אפה של העירייה (דבר שכבר למדנו ב"תל אביב יפו", הסדרה המצוינת של ערוץ 8 על תולדות העיר). עוד למדנו שחמדה בן יהודה, רעיית אליעזר, הייתה כוהנת האפנה הראשונה בארץ ואף המציאה את המילה, וששרה אהרונסון אמנם גיבורת ניל"י, אבל גם הייתה מקפידה מאוד בלבושה. המושגים הראשוניים למה שמוכר לנו היום היו חינניים ביותר: תצוגת אופנה היא 'ראות אפנה' והדוגמניות בה הן 'מודלים חיים', מה שנכון. אחד האלמנטים היפים ביותר בפרק הוא האופן שבו ברור כיצד הבחירות של אותם חלוצים, שהמציאו את הקו השלט של "סתם זרקתי על עצמי משהו", השפיעו עמוקות על האופן שבו העם הזה מתלבש עד היום.

בסדרות מעין אלה, שסוקרות נושא מראשית ימיו ועד ימינו אנו, יש לי נטייה לאהוב יותר את הפרקים הראשונים, שנוגעים בהיסטוריה הרחוקה יותר וברוב המקרים חושפים בפניי דברים מרתקים שלא ידעתי. למרות שאני מניח שלא חסרים דברים מעניינים בנושא האפנה גם בעשורים האחרונים, אני מקווה שהסדרה תמשיך להיות מוצלחת כל כך גם בפרקיה הבאים.
(yaddo, מתוך פורום אג'נדה)|rlm|

10 קומיוניטי, עונה 2 פרק 8
נהניתי עד כה מהעונה של "קומיוניטי". זאת לא ההתאהבות של העונה הראשונה, היו פרקים לא אחידים ברמתם ואחד שאולי היה המעפן ביותר בסדרה (עם עאבד כישו), אבל במבט לאחור נהניתי מהפרקים האלה כשם שנהניתי מהמקבילה שלהם בעונה הראשונה, רק מינוס ההתאהבות. או כך חשבתי. הפכתי קצת בדבר ופתאום הבנתי שהיה חסר לי משהו בפרקים האלה מלבד מבט מצועף בעיניים: הישיבות בספרייה. העונה הראשונה המתה מהם. הדינמיקה הקבוצתית, זו שבה כולם כולל כולם שם, כמעט לא נחזתה העונה עד כה. הפרק הזה, אי לכך, היה בדיוק מה שנדרש כדי להחזיר אותה אל לבי כימי קדם, וזה עבד. גיליתי לפיו שזה לא אני, זה הם. שלמרות שהיו פרקים מעולים (בעיקר הראשון לעונה ופרק הזומבים, שבצפייה שנייה אהבתי אפילו יותר), הרוב סטה מדרכה של הסדרה בניסיון להרחיב את העולם שלה. כל הגיחות האלה אל מחוץ לקמפוס היו יותר מדי מוקדם מדי, במקום להסתפק במנות מדודות. עאבד כינה את הפרק Bottle episode, כינוי לאותם פרקים זולים להפקה שמגיעים אחרי אלה היקרים ובדרך כלל מתרחשים בסט קיים של הסדרה. זאת אומרת שהפרק הזה נשען כולו על שני דברים מהותיים שעומדים בלב הסדרה, ואני לא סתם משתמש במילה 'לב': 1) הכימיה המופלאה בין השחקנים, 2) כתיבה מעולה. זהו. התוצאה היא בעיניי אחד הפרקים המבריקים והטובים של הסדרה, כזה שחיזק את הקשר בין הדמויות ולמעשה אפילו אישש אותו מחדש; וכמובן, לא פחות חשוב – היה מצחיק בטירוף. אני רוצה עוד מזה. הסדרה צריכה עוד מזה.
(yaddo, מתוך פורום אג'נדה)|rlm|

9.5 קוגר טאון, עונה 2, פרק 20
פרק מוצלח מאד! אהבתי את השילוב בין שלוש העלילות של הפרק – ששילבו היטב בין צחוק ורצינות. נתחיל עם העלילה של טראוויס וג'ולס –תמיד משעשע ומקריפ לראות את מערכת היחסים של ג'ולס וטראוויס והפעם קיבלנו שתי דוגמאות בוטות ומצחיקות במיוחד: ג'ולס שמנשקת את גרייסון צרפתית אחרי שהוא מחקה את טראוויס (וואו, חיקוי קורע לגמרי!) והאנלוגיה של הבחור/ה שעוזב/ת בבוקר אחרי לילה משותף במיטה... אבל דווקא הקטעים האלה עזרו להמחיש באופן חזק יותר שעם כל האהבה שלה לטראוויס ג'ולס לא תסכים לכך שהוא לא יעשה כלום עם החיים שלו, והגילוי בסיום שטראוויס לא פועל לפי השאיפות שלה, ולמעשה עזב את הבית ולא חוזר לקולג' היה צפוי מאד אבל גם אפקטיבי.

חוץ מזה, נהניתי מהסיפור של אלי, גרייסון, טום והילדים הבלונדיניים הקריפיים (זה רק אני או שהם היו מתוקים מדי מכדי להראות באמת מפחידים?) – כמובן שהמטרה שלו הייתה לחבר את טום לחבורה, והשימוש בדמויות שנראות אפילו יותר קריפיות ממנו היה נבון ובוצע בצורה משעשעת ומאד Over The Top, ובצדק.

והיה, כמובן, את הסיפור של בובי, אנדי ולורי שהיה האהוב עליי מכולם, כצפוי - הוא שילב בין שלוש הדמויות היותר אהובות עליי בסדרה לקטע הפייבוריט שלי: ה- Penny Can. היה יפה לראות את בובי לוקח קשה את סיפור המכירה כיוון שהוא באמת אוהב את המשחק וחושש מהתמסחרות שלו (האם הייתה פה אירה של ביל לורנס וחבריו על מה שרשת ABC תעשה עם המשחק הזה בקרוב? הממ...), אבל באותה מידה מצאה חן בעיני העובדה שהוא השלים בסוף עם העובדה שלא תמיד משיגים הכל בחיים ושמהכסף שהוא יקבל הוא יוכל לקנות לעצמו סוף כל סוף דירה (ואהבתי איך שהעניין הזה השתלב בסוף עם הסיפור של טראויס). בובי ולורי היו, כהרגלם, נפלאים. במיוחד אהבתי את הדרך שבה לורי "מטריפה" את אבא של סמית' ומוציאה ממנו חבטות מוצלחות. בקיצור, אפשר לסכם ולומר ב- 4 מלים: פרק נהדר ו- Pennnnnnyyyy Caaaaaaaannnnnn!!!!
(איתן גשם)

9 רמזור, עונה 3, פרק 3
אחד הפרקים היותר מוצלחים שלהם, לטעמי. השילוב בין שלוש העלילות היה מוצלח במיוחד הפעם. שוב נוכחנו לראות שהסדרה הזו לא ממש מצטיינת אמנם בכתיבה מבריקה או מפתיעה (למעשה, רוב העלילות צפויות מקילומטר), אבל יש לה את היכולת למצוא נקודות משעשעות בחיי היומיום ולשים עליהם את האצבע בצורה מצחיקה. לא סיינפלד, אבל בהחלט גרסה מקומית יעילה.

הסיפור של אמיר וטלי והקניות לתינוק/ת שעוד לא בא/ה לעולם שימש כסאטירה לא רעה בכלל על תרבות הצריכה של ההורים והדרכים בהם המשווקים משכנעים אותם לקנות מוצרים מטופשים. אהבתי מאד את ה"פתרון" של אמיר – לקחת את טלי לחנות מוצרים משומשים, ולקרוא לה "וינטג'". המראה של החיתולים המשומשים מול הפרצופים המבועתים של טלי היה שווה הכל...

העלילה של איצקו הייתה אפילו מצחיקה יותר. היא שילבה באופן מוצלח מאד בין האופי המניפולטיבי של דניאל לבין הקמצנות החולנית של איצקו. היה כיף לראות את הפרצוף האומלל של איצקו כשהוא שומע את המחיר של הבובה שדניאל רוצה, והרעיון ללכת לחנות של ערבים ולקנות ברבע מחיר היה משעשע מאד. נכון, הקטע בסוף עם הבובה שמדברת בערבית היה צפוי מקילומטר, אבל עדיין זה הצחיק אותי.

גם הסיפור של חפר וה"חבר שלו מלבנון" היה אפקטיבי מאד. נהניתי לראות את החבר הזה מזכיר לו שוב ושוב בלי בושה איך הוא הציל את חייו, והרעיון לנסות לביים "הצלת חיים" שהייתה מביאה ל"תיקו 1" היה משעשע, למרות שהיה ברור שהוא ייכשל ושזה יוביל ל- 2:0. גם הגילוי על כך שהחבר לא באמת הציל את חייו אחרי שחפר מחליט לתרום לו כליה כדי לגמור את הסיפור אחת ולתמיד לא הפיל אותי מהכסא, אבל הפרצוף של חפר כשהוא שמע את זה היה שווה הכל...
(איתן גשם)


קרדיט: יח"צ קשת

9 העיתונאים
בתזמון נאה הגיעה הסדרה התיעודית החדשה "העיתונאים" אל יס דוקו בימים שבערוץ השכן, יס אקשן, משודרת העונה החמישית של "הסמויה", המתארת בין היתר את גוויעתה של העיתונות המודפסת ואת ירידת קרנן של המקצועיות והמקצוענות בתחום. "העיתונאים" כבר מתארת שלב מתקדם יותר בגסיסה, ארבע שנים אחרי שסדרת המופת של דיוויד סיימון הגיעה אל קצה. הפרק הראשון עוקב אחר שני כתבים משני תחומים שונים בשני עיתונים נפרדים: ערן סוויסה, כתב התרבות של מעריב, וניר גונטז', כתב הפלילים של ידיעות עד לאחרונה. שניהם בתחומים שונים בתכלית, אבל שניהם שואפים באותה מידה לכך שהידיעות והכתבות שלהם יקבלו הפניה מהעמוד הראשון של עיתוניהם. ואכן שניהם מצליחים לעשות זאת באותו יום, למחרת הגמר של "האח הגדול", יום חגה של עיתונות הבידור. הפרק נקשר יפה כאשר גונטז' עמל על הכתבה שלו על אודות חבורת תיכוניסטים שאנסה והתעללה לכאורה בבת כיתתם, בזמן שברקע בנו צופה בגמר של סדרת הריאליטי. הדיסוננס הזה קקופוני כמעט כמו מוזיקת הפתיחה הבלתי נסבלת, אבל בניגוד לה הוא דווקא מלבב ומדגיש את השורה התחתונה של שני הכתבים, את כמיהתם לאותו גביע קדוש. הבידור השטחי וההמוני דר בכפיפה אחת עם אסונה של נערה, היש טוב מזה לגלם את מצבה של העיתונות העכשווית?
(yaddo, לביקורת בפורום אג'נדה)



8.5 סטארגייט יוניברס, פרק 10: צדק
מאז הפרק האחרון אני מנהלת עם הסדרה יחסי אהבה-תסכול שנגרמו משום שהרגשתי שהיא זלזלה בי כצופה (בגלל שלא התייחסו בכלל לעובדה שכל כך הרבה אנשים מתו בפרק שלפני כן. זה כאילו: "בני זונות, הם הרגו את קרטמן!", ואז קרטמן מפציע לו שוב בפרק הבא [רק כדי למות שוב בדרך יצירתית כלשהי]. נכון שאנחנו יכולים לדמיין שכן, האזהרה הגיעה ליעדה וכולם ניצלו, איזה כיף,



רוצים לכתוב לממיר הבא? כתבו לנו
(editor@tve.co.il)

המסך המפוצל בטוויטר ובפייסבוק