ארכיון המסך המפוצל > 2011

הממיר 13/6/11

שובר שורות, קומיוניטי, קוגר טאון, רמזור, פולישוק, פרינג', צו האופנה, העיתונאים ועוד

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 12/06/2011


10 צו האופנה, פרק 1
בדיוק בזמן שטריני וסוזנה דואגות למלבושיהם של הישראלים העכשוויים, בערוץ 1 התחילו לשדר סדרה על תולדות האפנה העברית. כמו תמיד כשמגיעה סדרה כזו הסוקרת באופן מקיף היסטוריה של אגף ישראלי כלשהו, אם זה הרוק הישראלי ("סוף עונת התפוזים") או ההומור העברי ("במדינת היהודים"), אני מרגיש שסוף סוף ערוץ 1 מבצע את מלאכתו. חבל שזה קורה לעתים כל כך רחוקות, אבל המקרה של תולדות האפנה המקומית אינו שונה, לפחות על פי הפרק הראשון המלבב, שהיה מהנה וקולח עד מאוד. התסריט השנון של מויש גולדברג, עם ההגשה של קרן מור המצוינת-תמיד וחומרי הארכיון המעולים, עשו את העבודה היטב.

הגילויים היו רבים: בזמן שבני העלייה הראשונה הבינו שלא יוכלו לעבד את השדות הארצישראליים עם חליפותיהם האירופאיות, מסתבר שתל אביב הייתה כבר אז ובהקשר הזה מעין מדינה בתוך המדינה. שם הקפידו על אפנה קלה כבחמורה, לפחות עד שהומצא בגד הים וכולם התהלכו אל הים וממנו חצי עירומים, מקימים עליהם את חרון אפה של העירייה (דבר שכבר למדנו ב"תל אביב יפו", הסדרה המצוינת של ערוץ 8 על תולדות העיר). עוד למדנו שחמדה בן יהודה, רעיית אליעזר, הייתה כוהנת האפנה הראשונה בארץ ואף המציאה את המילה, וששרה אהרונסון אמנם גיבורת ניל"י, אבל גם הייתה מקפידה מאוד בלבושה. המושגים הראשוניים למה שמוכר לנו היום היו חינניים ביותר: תצוגת אופנה היא 'ראות אפנה' והדוגמניות בה הן 'מודלים חיים', מה שנכון. אחד האלמנטים היפים ביותר בפרק הוא האופן שבו ברור כיצד הבחירות של אותם חלוצים, שהמציאו את הקו השלט של "סתם זרקתי על עצמי משהו", השפיעו עמוקות על האופן שבו העם הזה מתלבש עד היום.

בסדרות מעין אלה, שסוקרות נושא מראשית ימיו ועד ימינו אנו, יש לי נטייה לאהוב יותר את הפרקים הראשונים, שנוגעים בהיסטוריה הרחוקה יותר וברוב המקרים חושפים בפניי דברים מרתקים שלא ידעתי. למרות שאני מניח שלא חסרים דברים מעניינים בנושא האפנה גם בעשורים האחרונים, אני מקווה שהסדרה תמשיך להיות מוצלחת כל כך גם בפרקיה הבאים.
(yaddo, מתוך פורום אג'נדה)

10 קומיוניטי, עונה 2 פרק 8
נהניתי עד כה מהעונה של "קומיוניטי". זאת לא ההתאהבות של העונה הראשונה, היו פרקים לא אחידים ברמתם ואחד שאולי היה המעפן ביותר בסדרה (עם עאבד כישו), אבל במבט לאחור נהניתי מהפרקים האלה כשם שנהניתי מהמקבילה שלהם בעונה הראשונה, רק מינוס ההתאהבות. או כך חשבתי. הפכתי קצת בדבר ופתאום הבנתי שהיה חסר לי משהו בפרקים האלה מלבד מבט מצועף בעיניים: הישיבות בספרייה. העונה הראשונה המתה מהם. הדינמיקה הקבוצתית, זו שבה כולם כולל כולם שם, כמעט לא נחזתה העונה עד כה. הפרק הזה, אי לכך, היה בדיוק מה שנדרש כדי להחזיר אותה אל לבי כימי קדם, וזה עבד. גיליתי לפיו שזה לא אני, זה הם. שלמרות שהיו פרקים מעולים (בעיקר הראשון לעונה ופרק הזומבים, שבצפייה שנייה אהבתי אפילו יותר), הרוב סטה מדרכה של הסדרה בניסיון להרחיב את העולם שלה. כל הגיחות האלה אל מחוץ לקמפוס היו יותר מדי מוקדם מדי, במקום להסתפק במנות מדודות. עאבד כינה את הפרק Bottle episode, כינוי לאותם פרקים זולים להפקה שמגיעים אחרי אלה היקרים ובדרך כלל מתרחשים בסט קיים של הסדרה. זאת אומרת שהפרק הזה נשען כולו על שני דברים מהותיים שעומדים בלב הסדרה, ואני לא סתם משתמש במילה 'לב': 1) הכימיה המופלאה בין השחקנים, 2) כתיבה מעולה. זהו. התוצאה היא בעיניי אחד הפרקים המבריקים והטובים של הסדרה, כזה שחיזק את הקשר בין הדמויות ולמעשה אפילו אישש אותו מחדש; וכמובן, לא פחות חשוב – היה מצחיק בטירוף. אני רוצה עוד מזה. הסדרה צריכה עוד מזה.
(yaddo, מתוך פורום אג'נדה)

9.5 קוגר טאון, עונה 2, פרק 20
פרק מוצלח מאד! אהבתי את השילוב בין שלוש העלילות של הפרק – ששילבו היטב בין צחוק ורצינות. נתחיל עם העלילה של טראוויס וג'ולס –תמיד משעשע ומקריפ לראות את מערכת היחסים של ג'ולס וטראוויס והפעם קיבלנו שתי דוגמאות בוטות ומצחיקות במיוחד: ג'ולס שמנשקת את גרייסון צרפתית אחרי שהוא מחקה את טראוויס (וואו, חיקוי קורע לגמרי!) והאנלוגיה של הבחור/ה שעוזב/ת בבוקר אחרי לילה משותף במיטה... אבל דווקא הקטעים האלה עזרו להמחיש באופן חזק יותר שעם כל האהבה שלה לטראוויס ג'ולס לא תסכים לכך שהוא לא יעשה כלום עם החיים שלו, והגילוי בסיום שטראוויס לא פועל לפי השאיפות שלה, ולמעשה עזב את הבית ולא חוזר לקולג' היה צפוי מאד אבל גם אפקטיבי.

חוץ מזה, נהניתי מהסיפור של אלי, גרייסון, טום והילדים הבלונדיניים הקריפיים (זה רק אני או שהם היו מתוקים מדי מכדי להראות באמת מפחידים?) – כמובן שהמטרה שלו הייתה לחבר את טום לחבורה, והשימוש בדמויות שנראות אפילו יותר קריפיות ממנו היה נבון ובוצע בצורה משעשעת ומאד Over The Top, ובצדק.

והיה, כמובן, את הסיפור של בובי, אנדי ולורי שהיה האהוב עליי מכולם, כצפוי - הוא שילב בין שלוש הדמויות היותר אהובות עליי בסדרה לקטע הפייבוריט שלי: ה- Penny Can. היה יפה לראות את בובי לוקח קשה את סיפור המכירה כיוון שהוא באמת אוהב את המשחק וחושש מהתמסחרות שלו (האם הייתה פה אירה של ביל לורנס וחבריו על מה שרשת ABC תעשה עם המשחק הזה בקרוב? הממ...), אבל באותה מידה מצאה חן בעיני העובדה שהוא השלים בסוף עם העובדה שלא תמיד משיגים הכל בחיים ושמהכסף שהוא יקבל הוא יוכל לקנות לעצמו סוף כל סוף דירה (ואהבתי איך שהעניין הזה השתלב בסוף עם הסיפור של טראויס). בובי ולורי היו, כהרגלם, נפלאים. במיוחד אהבתי את הדרך שבה לורי "מטריפה" את אבא של סמית' ומוציאה ממנו חבטות מוצלחות. בקיצור, אפשר לסכם ולומר ב- 4 מלים: פרק נהדר ו- Pennnnnnyyyy Caaaaaaaannnnnn!!!!
(איתן גשם)

9 רמזור, עונה 3, פרק 3
אחד הפרקים היותר מוצלחים שלהם, לטעמי. השילוב בין שלוש העלילות היה מוצלח במיוחד הפעם. שוב נוכחנו לראות שהסדרה הזו לא ממש מצטיינת אמנם בכתיבה מבריקה או מפתיעה (למעשה, רוב העלילות צפויות מקילומטר), אבל יש לה את היכולת למצוא נקודות משעשעות בחיי היומיום ולשים עליהם את האצבע בצורה מצחיקה. לא סיינפלד, אבל בהחלט גרסה מקומית יעילה.

הסיפור של אמיר וטלי והקניות לתינוק/ת שעוד לא בא/ה לעולם שימש כסאטירה לא רעה בכלל על תרבות הצריכה של ההורים והדרכים בהם המשווקים משכנעים אותם לקנות מוצרים מטופשים. אהבתי מאד את ה"פתרון" של אמיר – לקחת את טלי לחנות מוצרים משומשים, ולקרוא לה "וינטג'". המראה של החיתולים המשומשים מול הפרצופים המבועתים של טלי היה שווה הכל...

העלילה של איצקו הייתה אפילו מצחיקה יותר. היא שילבה באופן מוצלח מאד בין האופי המניפולטיבי של דניאל לבין הקמצנות החולנית של איצקו. היה כיף לראות את הפרצוף האומלל של איצקו כשהוא שומע את המחיר של הבובה שדניאל רוצה, והרעיון ללכת לחנות של ערבים ולקנות ברבע מחיר היה משעשע מאד. נכון, הקטע בסוף עם הבובה שמדברת בערבית היה צפוי מקילומטר, אבל עדיין זה הצחיק אותי.

גם הסיפור של חפר וה"חבר שלו מלבנון" היה אפקטיבי מאד. נהניתי לראות את החבר הזה מזכיר לו שוב ושוב בלי בושה איך הוא הציל את חייו, והרעיון לנסות לביים "הצלת חיים" שהייתה מביאה ל"תיקו 1" היה משעשע, למרות שהיה ברור שהוא ייכשל ושזה יוביל ל- 2:0. גם הגילוי על כך שהחבר לא באמת הציל את חייו אחרי שחפר מחליט לתרום לו כליה כדי לגמור את הסיפור אחת ולתמיד לא הפיל אותי מהכסא, אבל הפרצוף של חפר כשהוא שמע את זה היה שווה הכל...
(איתן גשם)


קרדיט: יח"צ קשת

9 העיתונאים
בתזמון נאה הגיעה הסדרה התיעודית החדשה "העיתונאים" אל יס דוקו בימים שבערוץ השכן, יס אקשן, משודרת העונה החמישית של "הסמויה", המתארת בין היתר את גוויעתה של העיתונות המודפסת ואת ירידת קרנן של המקצועיות והמקצוענות בתחום. "העיתונאים" כבר מתארת שלב מתקדם יותר בגסיסה, ארבע שנים אחרי שסדרת המופת של דיוויד סיימון הגיעה אל קצה. הפרק הראשון עוקב אחר שני כתבים משני תחומים שונים בשני עיתונים נפרדים: ערן סוויסה, כתב התרבות של מעריב, וניר גונטז', כתב הפלילים של ידיעות עד לאחרונה. שניהם בתחומים שונים בתכלית, אבל שניהם שואפים באותה מידה לכך שהידיעות והכתבות שלהם יקבלו הפניה מהעמוד הראשון של עיתוניהם. ואכן שניהם מצליחים לעשות זאת באותו יום, למחרת הגמר של "האח הגדול", יום חגה של עיתונות הבידור. הפרק נקשר יפה כאשר גונטז' עמל על הכתבה שלו על אודות חבורת תיכוניסטים שאנסה והתעללה לכאורה בבת כיתתם, בזמן שברקע בנו צופה בגמר של סדרת הריאליטי. הדיסוננס הזה קקופוני כמעט כמו מוזיקת הפתיחה הבלתי נסבלת, אבל בניגוד לה הוא דווקא מלבב ומדגיש את השורה התחתונה של שני הכתבים, את כמיהתם לאותו גביע קדוש. הבידור השטחי וההמוני דר בכפיפה אחת עם אסונה של נערה, היש טוב מזה לגלם את מצבה של העיתונות העכשווית?
(yaddo, לביקורת בפורום אג'נדה)



8.5 סטארגייט יוניברס, פרק 10: צדק
מאז הפרק האחרון אני מנהלת עם הסדרה יחסי אהבה-תסכול שנגרמו משום שהרגשתי שהיא זלזלה בי כצופה (בגלל שלא התייחסו בכלל לעובדה שכל כך הרבה אנשים מתו בפרק שלפני כן. זה כאילו: "בני זונות, הם הרגו את קרטמן!", ואז קרטמן מפציע לו שוב בפרק הבא [רק כדי למות שוב בדרך יצירתית כלשהי]. נכון שאנחנו יכולים לדמיין שכן, האזהרה הגיעה ליעדה וכולם ניצלו, איזה כיף, ~בלונים~, אבל לי זה השאיר טעם רע בפה).

השבוע היא הפתיעה אותי. כמישהי שמוחה אולף על ידי יותר מדי סדרות אמריקאיות, אני רגילה למתח עד הסוף הטוב ולמנהיגים מוסריים ואצילי נפש שתמיד יקריבו את טובת עצמם למען אחרים. אי אפשר להגיד שקולונל יאנג, מפקד "הדסטיני", אינו לגמרי כזה. בפרק שבו יד ימינו, סגן סקוט, נפל אל תוך בור קרח צר, למשל, הוא סירב לחזור אל הספינה לפני שהוא יחלץ אותו. הספינה או-טו-טו עמדה לעזוב והצופים כססו ציפורניים עד לסוף הבלתי נמנע שבו משך יאנג את סקוט החוצה בכוחותיו האחרונים ושניהם צלעו ביחד אל השקיעה. או הספינה.

יאנג הוא בדרך כלל מפקד כריזמטי ובעל כושר מנהיגות ניכר לעין. הוא לא צריך (ולא רוצה) להנהיג בכוח הזרוע, כפי שאמר לסקוט בפרק הנוכחי. הוא דמות שנותנת השראה וקל לסמוך עליה, לא רק לפקודיו, אלא גם לנו, הצופים (וקשה שלא להשוות את השחקן הקנדי בסדרה אחרת שבה הוא גילם רוצח פסיכופת שעורר בכולם תיעוב, פחד וסלידה, מה שמראה על הוורסטיליות של לואיס פררייה).

הפעם יאנג ו"המדען הראשי" שלו, ראש (רוברט קרלייל הבריטי שגם הוא אינו קוטל קנים מבחינת כישורים משחקיים וגורם לי לתחושות מדודות ומדויקות של שאט נפש והערכה כלפי הדמות שהוא עושה), נותרים אחרונים על כוכב שומם. לדסטיני נשארו עשרים שניות עד שהשער נסגר והיא חוזרת לעל-חלל, ואני חושבת בלבי: 'טוב, הם יגיעו רצוצים לספינה בשנייה האחרונה'. אבל לא, יאנג משאיר את ראש חסר ההכרה במדבר, חוזר לבדו אל הספינה שלו ועוד משקר על כך, והכול בגלל שראש ניסה להפליל אותו ברצח. טי.ג'יי, אם כבר עשית הערכה פסיכולוגית ליאנג, אולי כדאי לערוך אותה שוב...
(קיטי)

8.5 פולישוק, עונה 2, פרק 4
עוד פרק מוצלח של הסדרה הנהדרת הזאת. אהבתי מאד את השילוב בין שתי העלילות – זו שנגעה לפינוי הילדים מביתם שהובילה להפגנה מול לשכת השר (ולתקרית הנעל המתבקשת) וזו שנגעה לקומבינות של חומי שליט. אשר לעלילה הראשונה – קודם כל היא גרמה לבלגאן משעשע ומבורך בלשכה. מעבר לכך, מאד מצא חן בעיניי הגילוי של קוזו לפולישוק על כך שהסיבה שהעניין המעוות הזה נותר על כנו היא שהשיטה הזו מסדרת ג'ובים למקורבים ולכן אי אפשר לשנות אותה – שוב, אמירה אותנטית ואמיצה של הסדרה על מה שמתרחש פה. עוד יותר מכך, אהבתי את ה"פתרון" שנתפר לפולישוק – ה"כמעט פינוי" של הילדים שלו מהבית שהובילה לראיון אצל דנה וייס ועוד הוציאה אותו די גדול, בלי לעשות בעצם כלום. אבל את הסיפור של חומי שליט אהבתי אפילו יותר – כמובן שכל עניין ה"עיתון" שלו הוא רפרנס שקוף ל"ישראל היום" (שאפילו אוזכר ברקע, כבדרך אגב, כאחד העיתונים המתחרים), אבל עדיין יפה לראות כיצד הסדרה לועגת לשערורייה הזו באופן אפקטיבי למדי. מצאה חן בעיני הדרך חסרת הבושה שבה חומי איים על פולישוק (וחייבים להודות שהאיום נשמע רציני מאד) בזמן שסולי לא מוכנה לשמוע על כך. התגובה של חומי כלפי סולי ("היא מוצאת חן בעיניי") נראתה בתחילה כמו סתם הנאה שלו לראות אישה חזקה שלא מוותרת לו, אבל בסוף התברר שסולי נפלה בדיוק למלכודת הדבש שלו. בכלל, הגילוי על כך שלחומי בכלל לא היה אכפת מהשופט הדסי והוא השתמש בו כדי להשיג מינוי של שמאי ממשלתי היווה את רגע השיא של פרק ונגע בכל המהות של הסדרה - כל סיפור הועדה וה"איומים" חשף את הדרך הרקובה שבה עובדת המערכת הזאת שבה כולם מתמרנים את כולם ולאף אחד לא אכפת מהדבר החשוב ביותר: הכישורים של השופט הפוטנציאלי, ומה שמעניין אותם זה איך לתפור ג'ובים למקורבים. במיוחד אהבתי את השיחה בין סולי לבין פולישוק שבה הוא מנסה לברר למה חומי כל כך רוצה את השופט הדסי לתפקיד, וסולי מפתיעה כשהיא אומרת שהוא דווקא שופט מקצועי ומוערך והם פשוט לא מצליחים להבין מה ה"קאץ'" פה. כאמור, הגילוי על כך שחומי עבד עליהם ותמרן אותם למקום שרצה מלכתחילה היה אפקטיבי מאד והראה עד כמה העסק הזה מסריח מהראש. מצחיק, אבל בעיקר עצוב.
(איתן גשם)

8 פרינג', עונה 2 פרק 19
הפרק הזה נוצר לשבוע המחזמרים של הרשת. ככה זה כשרשת מנסה לקדם תכנית אחת באמצעות תכניות אחרות - מקבלים פרקים מאוד... מוזרים.
סיפור המסגרת למחזמר הוא פשוט - וולטר השבור מעזיבתו של פיטר מחליט להירגע בעזרת סמים כשאוליביה מבקשת מאסטריד וממנו לשמור על אלה, אחייניתה. וולטר מספר לאלה סיפור - סיפור פילם-נואר על לבבות גנובים ורשע אחד (וולטר עצמו כמובן) שניזון מחלומות גנובים. לא ממש סיפור שמתאים לילדה, אבל אלה כמובן מבינה הכול ואפילו דואגת לתקן את הסוף ומעניקה לוולטר סליחה מפיטר (לפחות בסיפור).
אין בפרק הזה הפתעות גדולות - קריצות קטנות לפרקים הרגילים של הסדרה (למשל המדען שמשחק הפעם פקיד פטנטים שהיה רוצה לעבוד בחברה גדולה), אהבת אמת וקטעי שירים קצרצרים. השחקנים מקבלים הזדמנות לצאת מהדמות אבל לא באמת. אנחנו מקבלים אגדה מתקתקה אך חביבה, עם פרק שלא מסתיים בסוף טוב מדי. במסגרת האילוץ מגבוה שאיים לייצר פרקים תלושים ומגוחכים, אני חושבת שבסך הכול קיבלנו פרק לא רע בכלל.
(מורן)

8 המפץ הגדול, עונה 4, פרק 10
לא פרק מתוחכם או בעל התפתחויות עלילתיות חשובות במיוחד, אבל בהחלט אפקטיבי בכל מה שנוגע לעניין החשוב ביותר בקומדיה – הצחוק. ובסה"כ הוא היה די מצחיק ועבד רוב הזמן. וחוץ מזה, הוא פיתח קצת את דמותה של איימי שבאמת הייתה זקוקה לכך.

הסיפור של ראג' והאוורד היה מטופש להחריד, ולכן גם היה מצחיק. כיף לראות איך ויכוח סתמי על גיבורי על הופך ל"יריבות" של ממש, ולסדרה של אתגרים ששני האידיוטים האלה מציבים אחד לשני ובעיקר מצליחים להראות פתטיים. כמובן שהחלק המצחיק ביותר היה התגובות המיואשות של לאונרד שפשוט לא מאמין שזה קורה לו. תאמין לאונרד, תאמין...

העלילה המרכזית יותר הייתה זו של איימי שהולכת ותופסת יותר ויותר נפח בעלילה. מוצאת חן בעיניי העובדה שלמרות הדימיון הרב בינה לבין שלדון הם עדיין שונים במספר מובנים. הפעם התברר שבניגוד לשלדון – היצור הא-מיני שהוא – לאיימי דווקא יש צרכים מיניים אבל היא פשוט לא מבינה את המשמעות שלהם... לכן, היה משעשע מאד לראות את ההתייחסות שלה לתגובות הפיסיות שלה כלפי האקס של פני ואת הקושי שלה להתמודד עם העניין. כמובן שהנוכחות של שלדון לא ממש הקלה עליה. מכל מקום, היה יפה מצדו לקחת אותה לפאב ההוא כדי להתעמת עם הבחור, ולמרות שהיה ברור שה"יחסים" האלה נדונו לכישלון עוד לפני שהיא תאמר לו "שלום", היה חשוב שהיא תבדוק את העניין ותקבל את העובדה שיש גברים שהיא נמשכת אליהם מינית אבל לא אינטלקטואלית. התקדמות לא רעה של הדמות.
(איתן גשם)

ועוד על "המפץ הגדול":
7.5 המפץ הגדול, עונה 4 פרק 10
דקות ספורות לאחר הצפייה בפרק כבר התקשיתי לזכור את האירועים בו. הפרק נפתח בבחורים אוכלים ודנים ב"צ'אק נוריס של המספרים". זה מעניין קצת יותר ממה שזה נשמע, אבל לא בהרבה. הבחורות, שהיו חכמות מספיק כדי לא להצטרף אליהם, פוגשות בזאק, החבר לשעבר של פני, בעל השרירים והאייקיו החד-ספרתי. בשאר הפרק איימי מנסה להבין איך, לעזאזל, קרה שהיא נמשכת לזאק הנ"ל ושלדון עושה פרצופים ברקע, מבועת מן המחשבה על איימי כאדם בעל דחפים מיניים. בעלילה ב', ראג' מאוכזב לשמוע שטכנאי מעבדה שננשך על ידי עכברוש רדיואקטיבי לא זכה בכוחות על-טבעיים. הווארד וראג', במקום להכיר בכך ששניהם יהיו לעד סייד-קיקים, מנסים לקבוע מי מביניהם הוא הסייד-קיק ומי הגיבור. בין לבין מופיעות פרוסות מוח חתוכות והפילוסופיה של סטאר טרק, בסדר זה. בסה"כ פרק זניח להפליא.
(הדס שמע)


מי כאן הסיידקיק ומי הסיידקיק של הסיידקיק?
™ & © Warner Bros. Entertainment Inc.

7 מזל סרטן, עונה 1 פרק 8
את הפרק הזה ראיתי בזמן המרתון לכבוד שבועות ולא בשעת השידור הרגילה. בזמן ששודרו הפרקים הקודמים לא ממש צפיתי. למרות זאת, איכשהו בכל פעם שהרמתי את הראש וראיתי קטע קצר מפרק שכבר ראיתי, שמתי לב למשהו שפחות שמתי לב אליו בצפיה הראשונה. הידע על מה שעומד לקרות הלאה גרם לי לחשוב קצת אחרת על מה שקרה, או לשים לב לדברים שלא שמתי לב אליהם קודם. זה בדיוק מה שהולך לקרות למשפחה של קאת'י - לאורך הפרקים היא מפזרת רמזים לכך שבקרוב היא לא תהיה כאן, רמזים שרק היא ואנחנו הצופים מבינים.

כמה חבל שאחרי ההבנה המשמחת שהסדרה הזו יותר טובה ממה שחשבתי מגיע פרק צפוי לחלוטין.

הרומן של קאת'י התחיל כקו עלילה מעניין, אבל הם הפכו את השרת לגבר המושלם וזה די מקלקל את כל הסיפור, בעיני. הוא זוכר את יום ההולדת שלה, קונה לה מתנה מושלמת, מציע לקחת אותה לסופ"ש באיי הבהאמה ומצטרף בשמחה למסיבת ההפתעה שלה - כולל שיחה מביכה להחריד עם בעלה. נוכחותו במסיבת ההפתעה גורמת, באופן צפוי להחריד, לכמעט סיומו של הרומן. במקום דמות מעניינת וסיפור שיתרום לעלילה בחרו לתת לנו פלקט פרסומי. אני מקווה שהם ינצלו את ההזדמנות השנייה שהם בחרו לתת לרומן הזה להפיכתו למעניין יותר.

החברה של קאת'י מהעבר מובאת, כמובן, כדי להראות לנו מה קאת'י הייתה רוצה להיות. עם כל הרצון שלה לחיות את חייה בספונטניות, קאת'י לא באמת עושה את זה. החברה שלה בחרה לצאת לקמפינג עם בחור שהיא לא מכירה מאשר להגיע לחתונה של קאת'י (והיא אפילו לא מרגישה טיפת חרטה - היא שכחה את זה וכשקאת'י הזכירה לה אמרה רק "אני ובחורים, נכון?"). גם בבגרותה היא מתנהגת באותה צורה, ובאופן צפוי לחלוטין מוצאת את עצמה במרתף עם שון. קאת'י טוענת שבמכללה היא לא דאגה מההשלכות, אבל בסופו של דבר - היא לא עשתה את הקעקוע המביך. היא מנסה לטעון שהיא לא מאושרת בנאום במסיבה, אבל כשפול נפגע היא מנסה לעדן את מה שאמרה.

יש יותר מדי אזכורים "מסביב" לסרטן בפרק (וגם לניתוחים פלסטיים) - מזל סרטן, כמובן, אבל גם החברה של קאת'י שעובדת בתעשיית התרופות וגם תורמת כסף לצדקה ומציינת שאולי הכסף שלה יהיה זה שיעזור למצוא תרופה לסרטן. בעיני התכנית הזו טובה מדי, ובאמת מצליחה להעביר אמירות שהן מעבר לבידור. חבל שבפרק הזה הם הרשו לעצמם לזרוק את כל זה לטובת קריצות דלוחות כאלו.

כמעט כל אקדח במערכה הראשונה בפרק הזה יורה בשלישית. היחיד שלא הוא זהות מארגן המסיבה - ואני מקווה שלא נגלה בפרק הבא שמרלין היא זו שארגנה אותה. פול הוא דמות חשובה בסדרה גם אם הוא וקאת'י לעולם לא יחזרו להיות זוג והפיכה שלו לדמות שטחית וסטראוטיפית תפגע בסדרה מאוד. לזכותו של פול ייאמר שהוא באמת הקשיב למה שקאת'י אמרה בנאום שלה. אמנם הוא שם לב רק להשלכות של האמירה הזו לגביו, אבל אני כן חושבת שהקשבה היא צעד ראשון הכרחי בדרך להבנה.

הרגע המוצלח בפרק היה הרגע שבו אדם מפסיק שיחה טלפונית עם חברו הטוב על המתיחה המוצלחת שביצעו כדי לעזור למרלין המבולבלת לחזור הביתה. נכון, הם "זיווג" צפוי לחלוטין, אבל אני חושבת שזה נעשה יפה ובעדינות מספיקה כדי להיות מעניין.
(מורן)

6 סמולוויל, עונה 10 פרק 17
שני הקלארקים, לות'ור וקנט, שוב מחליפים מקומות, וכל אחד מהם יוצא למסע בעקבות אבא שלו - לות'ור מחפש באובססיביות את ליונל כדי להרוג אותו, וקנט זוכה לעוד כמה רגעים עם ג'ונתן בעולם המקביל. החלקים של קנט וג'ונתן היו נחמדים, אבל הם רצו מהר מדי, וזה היה לא אמין שג'ונתן קורא לו "בן" אחרי שיחה של 5 דקות. היו עוד דברים שלא אהבתי: פתאום יש המון קריפטונייט בעולם המקביל אחרי שאמרו בפרק קודם שליונל השמיד את הרוב, אפילו קלארק המרושע מהעולם המקביל כנראה בדרך חזרה להיות טוב, צצה משום מקום טכנולוגיה שמאפשרת לתקן מכשיר קריפטוני, ומדברים על קריפטונייט זהב שמסוגל לקחת לקלארק את הכוחות באופן קבוע (הכמות המגוחכת של קריפטונייט היא לדעתי אחת החולשות הגדולות של סיפורי סופרמן). לא פרק מוצלח במיוחד בעיני.
(דורון ז)

6 סמולוויל, עונה 10 פרק 18
נראה שכל הגיבורים הבלתי מוכרים של DC ילבשו בסדרה טייטס לפני שקלארק יחליט שהגיע הזמן שלו. הפעם אלה בוסטר גולד, שיוצא לציבור עם חיוך מלוקק וחליפה עם ספונסרים, והחיפושית הכחולה, בתור נער מאוד ביישן שמקבל חליפת מתכת. קלארק מתחיל לקנא, ובכלל מתנהג בפרק הזה בצורה קצת שחצנית, כשלויס לוחצת עליו להיכנס לדמות העיתונאי הממושקף והמגושם. אמנם הוא מתגבר על זה בסוף, אבל זה די הרס את הפרק בעיני.
(דורון ז)

6 איך פגשתי את אימא, עונה 6 פרק 19
העונה ממשיכה להתקדם בקו שהם מתמידים בערכיו המוסריים, כששוב בארני נושא בנטל הכבד של להיות מתוקן. כמעט שכחתי שמדובר בקומדיה, מלבד אולי רגע קל של הנאה מאזכורי הוגוורטס ולחשים. סוף סוף אבא של בארני מקבל גילום מלא פיקסלים (דרך ג'ון לית'גו החביב) ומתמודד על ליבו של בנו. בהמשכיות מטרידה, הדמות הכי מצחיקה בחוסר הרצינות שלה ובראיית העולם הקלילה שלה, חווה מפגש עוצמתי עם אהבה (נורה, בפרק הקודם) ומשפחתיות פגומה. אתם רציניים? בלי הכלים של ארבעים וחמש דקות לפרק זה נראה שמנסים ליצור כאן מלודרמה כבדה שאפשר אפילו היה לטעות ולחשוב שהם מנסים לסחוט רגשנות ודמעות מהצופים. הפעם אפילו כל הדמויות האחרות התקפלו בפינה לטובת העניין, והשאירו אותי עם עיניים יבשות ומאוד לא מרוצה.
(Little cloud)


5 שובר שורות, עונה 3 פרק 10
פרק מיוחד ששבר מהתבנית הרגילה של הסדרה, ואף בוים על ידי במאי הקולנוע ראיין ג'ונסון ("בריק"), והתמקד כולו ביחסי וולטר וג'סי ובזבוב סמלי שעצם קיומו מעטר את שם הפרק, "הזבוב", והוא רודף את וולט. הרעיון יפה ללא ספק: הזבוב הוא בעליל המצפון של וולטר, שטורד את מנוחתו, את שלוותו וביומיים כמו אלה - גם את שפיות דעתו. וולט אמר את זה בבירור כשתיאר את אירועי הלילה שבו הניח לג'יין למות, מה שבוודאי מהווה את עיקר הנקיפות, ואת הזמן והמקום המושלמים שבהם יכול היה למות ולהימנע מכל מה שבא אחר כך וזיהם את חייו ואת חיי משפחתו. אבל הוא לא יכול היה למות כי עדיין לא הרוויח את הכסף שהיה צריך - שכבה נוספת של מצפון מעיק. אין כמו זבוב - חיה מסריחה ומייסרת - כדי להמחיש את החמקמקות וחוסר הנלאות של המצפון, אבל כמו תמיד בסדרה הזו, זה ננננננננננממממממממממררררררררררחחחחחחחחח. רבאק, שני שליש מהפרק הוקדשו למאמציו של וולט ולאחר מכן של ג'סי להרוג את הזבוב. אוקיי, אלגוריה, בסדר, אבל פאקינג תגיעו לפואנטה. מריחות הזמן בסדרה הזו הן רעה חולה מבחינתי. ממש. הן מייגעות ומרחיקות אותי מהסדרה כבר מהפרק הראשון שלה, וזו הסיבה שצפיתי בפרק שבוע וחצי אחרי ששודר, ובסופו של דבר קיבלתי כמעט חצי שעה של סבל.

ולא סתם סבל, אלא סבל צפוי. עצם המרדף הסמלי, הנעל שנתקעה בתקרה, הנפילה מהמרפסת העילית, הנעילה של ג'סי בחוץ. כן, היו כמה קטעים משעשעים בינות לרגעי הסקרובול הטפשיים האלה, והאפקטים היו מאוד נחמדים (כשוולט נפל מלמעלה על המיכל ואז על הרצפה, ריחמתי על הכפיל המסכן כי זה נראה ממש כואב. אבל אז המצלמה התקרבה במהירות והתמקדה בבראיין קרנסטון עצמו - WTF?) ואני מסכים שהגיע הזמן לאינטראקציה משמעותית בין וולט לג'סי כמו בעונות הראשונות, משהו שחסר מאוד בעונה הזו, אבל לא לפרק הזה פיללתי. הדקות האחרונות של הפרק גאלו את קו העלילה, אבל עדיין לא הצדיקו את המצג המוגזם לחלוטין שהיה לפניהן. במהלכן חששתי שוולט אכן יספר לג'סי שהניח לג'יין למות, אבל שכלית ידעתי שזה לא יקרה כי יותר חשוב מה שוולט מרגיש מאשר מה שקורה בחוץ. ואכן, הוא לא סיפר ובהתאם הזבוב לא מגביל את עצמו אל מקום העבודה (שבו ג'סי נמצא), אלא רודף אותו גם בביתו, בחדרו, על יצועו. וכמו תמיד בסדרה הזו, ואני חושב שיש לזה חלק ענקי בסיבה שאני ממשיך לצפות בה - בראיין קרנסטון פשוט מדהים מדהים מדהים. באמת מזל.
(yaddo, מתוך פורום אג'נדה)


© 2010 Sony Pictures Television Inc. All Rights Reserved



בשולי הממיר

* השבוע בפרק של "הבלתי רגילים" היו המון הופעות אורח נהדרות: טרישה הלפר (6/קפריקה המדהימה מ"בטלסטאר גלקטיקה") התארחה בתפקיד המאוד הולם כבעלת הכוח לפזר פורומונים ולגרום לגברים שלא לעמוד בפניה. אריק בלפור (ג'סי מהפרקים הראשונים של "באפי" - בהם שיחקה גם ג'ולי בנץ [סטפני], מיילו מ"24", גייב מ"עמוק באדמה") הופיע כאיש זאב (כך מסתבר בשניות האחרונות בפרק), ואחרונה ומאוד חביבה - לוסי לולס, לנצח "זינה", וגם דיאנה מ"בטלסטאר גלקטיקה" (כנראה הגיעה בעסקת חבילה עם טרישה הלפר) בתפקיד מסתורי.
בפרק הקודם ב"הבלתי רגילים" גילם אנתוני מייקל הול ("החצי האפל", "מועדון ארוחת הבוקר") את אביו הנכה של כריס. באופן אירוני, בפרק שלפני כן התארח ג'ון קפלוס, שהיה השרת ב"מועדון ארוחת הבוקר", שהפרק הקודם לו היווה מחווה אליו. איזה פספוס לא להביא את שני השחקנים הללו ביחד לאותו הפרק.

* ב"90210" הופיע ג'ו ג'ונאס, סולן להקת "האחים ג'ונאס", בתפקיד עצמו.

* "בניחוש חוקר": את תפקיד חוקרת הכרישים הנאה שכובשת את לבו של אבא-ספנסר שיחקה ג'רי ריאן (ג'סיקה דבלין ב"שארק", שבע מתשע ב"וויאג'ר"). את תפקיד הדייג השתקן שיחק מייקל הוגאן (קולונל טיי ב"בטלסטאר גלקטיקה"). (אסף רזון)

* את דמיאן מורו המסוכן ב"העוקץ" שיחק גוראן ויז'ניץ', לשעבר ד"ר לוקה קובאץ' ב-ER. (אסף רזון)

* את המיליונרית המעשנת והמגעילה ב"האנטומיה של גריי" שיחקה דוריס רוברטס, לשעבר מארי בארון ב"כולם אוהבים את ריימונד". (אסף רזון)

***
מה יהיה לנו השבוע?
14-20 ביוני

ביום רביעי: "דטרויט 1-8-7" מסתיימת (yes אקשן)

ביום חמישי: "הלוחשת לרוחות" 5 מסתיימת (yes Sci Fi)

ביום שבת: "שוות בקליבלנד" (yes קומדיה), "הבורג'ס" מסיימת עונה (HOT3)
‏ "V" 2 (Hot Zone)

ביום ראשון: "צווארון לבן" 2, "בניחוש חוקר" 5 (yes אקשן)

ביום שני: "הבטן הרכה" 3 מסתיימת (yes אקשן) וכמו כן "קוגר טאון" 2 (yes דרמה)

יומיות:
ש"ח: "מד מן" 3-4 החל מיום שני ו "האו.סי" כל העונות החל מיום שלישי (HOT3)


שוות בקליבלנד
© 2010 VIACOM INTERNATIONAL, INC. ALL RIGHTS RESERVED


***
מסביב למסך המפוצל

* ג'ון האם טוען ש"מד מן" צריכה להסתיים

* התובע הכללי האמריקאי דורש עונה נוספת ל"הסמויה"


***

רוצים לכתוב לממיר הבא? כתבו לנו
(editor@tve.co.il)

המסך המפוצל בטוויטר
ובפייסבוק

תגובות (6)