ארכיון המסך המפוצל > 2011

הממיר 5/7/11

יומני הערפד נושכת, קומיוניטי מלנכולית, מחלקת גנים ונוף בונה פרמידות, וגם על אורות ליל שישי, פולישוק ועוד

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 04/07/2011


10 מחלקת גנים ונוף, עונה 3 פרק 1
פרק פתיחת עונה נוטה לשלמות של "מחלקת גנים ונוף", כזה ששיקף באופן כמעט אופטימלי את הנקודות החזקות של הסדרה. זה משמח אותי במיוחד לאור הרייטינג הגבוה של פתיחת העונה, כי קהל חדש נחשף אל הסדרה בשעה שהיא סיפקה פרק כל כך טוב. עוד לפני הפתיח, הטיזר היה כל כך מדויק עם ה"חזרנו!" השב ונשנה, וסופו עם טום היושב בין דונה לג'רי במושב האחורי ומתלונן שכולם שמעו אותו אומר "שאטגאן" היה באופן מיידי רגע קלאסי של קסם. נראה שאחד העניינים הראשונים שעל הפרק של הפרק היה הפיכת דמותו של כריס למשהו שהוא יותר מקריקטורה, וזה קורה הרבה לפני שהדמות התקרבה למיאוס. כך למדנו מה גרם לחיוביות והנמרצות הבלתי נדלות שלו, וגם ראינו אותו לראשונה מתבאס קמעה אחרי שגילה מדוע התקיים הדייט. מה שמביא אותי לאלמנט שגרע לי מההנאה - טפילת האשמה של לזלי על אן הייתה מאוד לא אופיינית לה. אפשר היה לשמור על אותה עלילה גם בלי זה.

דבר נוסף שפחות אהבתי היה כשטום איבד את זה בשיפוט משחק הכדורסל. זה היה משעשע עד נקודה מסוימת ואז הפך ללא הגיוני ולא מצחיק. גם זו עלילה מעניינת, הקנאה שלו לאשתו לשעבר, שהייתה יכולה להיעשות באופן נורמלי יותר. חוץ מזה, אני חושש ששימוש היתר באהבות לא ממומשות ביקומים של "המשרד" ו"גנים ונוף" עלול למצות את עצמו. פם וג'ים, אנדי וארין, טום ואשתו לשעבר ועכשיו אנדי ואפריל. מבחינתי תמיד יפה לראות את תהליכי ההתקרבות והחיזור, כשם שאכן היה עם אנדי ואפריל בעונה שעברה, וקל להזדהות עם הלב הנחמץ כשם שהיה עם טום, אבל איכשהו יש לי חשש ממנת יתר או סתם חזרה על דברים.

הרתיעות הללו לא פגמו בתוצר השלם. הנאום של לזלי בפני כריס ובן היה סיכום נפלא ומעורר השראה של אותן נקודות חזקות (תרמה כמובן מוזיקת הרקע שהשמיע סוונסון), שיקוף העיירה - כלומר הצופים - בפני הדמויות במחלקת הגנים והנוף. יופי של ספתח. (yaddo מבלוגו החדש http://tvyaddo.com)



וגם:

10 מחלקת גנים ונוף, עונה 3 פרק 1
פרק פתיחת עונה מושלם! כתיבה של פרק כזה היא משימה מאד לא פשוטה – הכותבים צריכים לספק אקספוזיציה על כל מהות הסדרה עבור הצופים החדשים, לקדם את העלילות ה"ישנות" יותר (המשולש הרומנטי בין טום וונדי ורון, היחסים של אנדי ואפריל והפלרטוט של אן וכריס) ולהכין את הקרקע לסיפור המרכזי של העונה.

הכותבים עמדו בכל המשימות הללו בכבוד, ואפילו למעלה מכך. הרעיון שהחבורה מתכנסת יחדיו היה חכם מאד ואפשר לצופים ללמוד הרבה על הדמויות באמצעות הדינאמיקה שנוצרה בסיטואציה הזו: הניגודיות בין ההתלהבות האינסופית של לסלי לעומת האדישות של רון, הסליזיות של טום כלפי חוץ לעומת הנפש הרגישה שלו כלפי פנים, ג'רי כשק החבטות של כולם (הקטע שבו לסלי הרסה לו את הציור היה קורע במיוחד), התמימות של אנדי, הפוזיטיביות הבלתי נגמרת של כריס והדרך שבה הוא מצליח "להפיל את התיק" תמיד על אדם – כל אלה עזרו לאפיין באופן ברור את הדמויות ויצרו סיטואציות קומיות מצחיקות מאד.

חוץ מזה, הכותבים – בשכל רב – יצרו עבור הדמות של כריס סיפור רקע שמסביר את הגישה שלו, ובכך הם הצליחו להרוג שני חזירים עם ציפור אחת (הלו, אנחנו חיים בעידן ה"אנגרי בירדס"!): גם יצרו רגע קומי ודרמטי עבור הפרק וגם "הרוויחו" לטווח הארוך כיוון שעכשיו כריס כבר לא מצטייר כסתם איש מוזר אלא כאדם אותנטי עם רגשות ותסביכים שמשפיעים על דפוס ההתנהגות שלו.

אבל את ההצגה גנב – מי אם לא - רון סוונסון המלך. הקטע של משחק הכדורסל על רקע ההתחרפנות המוחלטת של טום היה היסטרי וקורע. כל העניין הזה היה מחווה למאמן הכדורסל האגדי של מכללת אינדיאנה, בובי נייט, שהיה ידוע כמוטרף אמיתי, ורון עשה, למעשה, חיקוי שלו (והקטע שבו הוא זרק כסאות למגרש היה חיקוי מדויק – אחד לאחד – של המקור, הפסיכי בהרבה...).

וזה אפילו לא היה הרגע הגדול של רון ושל הפרק. לא, הרגע הגדול באמת היה זה שבו רון הציג את "פירמידת הגדולה" שלו. מי שלא קרא/ה את מה שכתוב שם ומי שראה אבל לא התעמק/ה – פשוט הפסיד. זה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי, וכל הקטע שבו רון "מעביר את הפילוסופיה שלו" לקהל היה אחד הרגעים הגדולים עבורי בטלוויזיה בשנה האחרונה. ניק אופרמן פשוט גאון, והדמות הזו הופכת אט אט לדמות קאלט של ממש. (איתן גשם)

9.5 האישה הטובה, עונה 2 פרק 2
פרק טוב מאד. בינתיים אני אוהב את מה שאני רואה מהעונה השניה, ונראה שהיוצרים החליטו לקחת יותר סיכונים. אמנם העלילה הראשית הביאה לתוצאה הצפויה, אבל יש עלילות משנה מעניינות, ואני אוהב במיוחד את המתיחות בין דיאן לבין וויל על רקע המיזוג, ואת הגילוי בסיום על כך שקלינדה השיגה מידע על הקשר בין וויל לבין בונד (יכול להיות שהם עשו ביחד "בונדינג"?...).

סיפור הקמפיין של פיטר מול צ'יילדס מאד מעניין, ואהבתי את ה"מערכון" באתר "קולג' הומור" שלעג לפיטר, כנראה במימונו ותמיכתו של צ'יילדס כחלק מהקמפיין המלוכלך ואת התגובה של איליי לכך. מעניין גם לראות לאן יילך הסיפור של בקה והבן של צ'יילדס. היריבות המקצועית החדשה של קלינדה נראית גם היא בעלת פוטנציאל טוב.

העלילה המרכזית עם המשפט הצבאי הייתה מוצלחת למדיי, גם אם קצת צפויה. מאד מצא חן בעיניי המהלך של וויל ש"הקריב" את עצמו וישב במעצר הצבאי כדי להרוויח זמן עבור הלקוח. גם המהלך של אלישיה שהעמידה את קרי על הדוכן באופן שהביא לבירור האמת היה חכם מאד, והציל את הלקוח בסופו של דבר. ועדיין, מצא חן בעיניי הגילוי מפיו של קרי על כך שהלקוח יישלח עכשיו לאפגניסטן (משהו שהלקוח שלהם ניסה להתחמק ממנו והוביל מלכתחילה לכל תסבוכת הרצח) – העניין הזה מגמד לחלוטין את ההישג העצום של אלישיה ווויל ומראה עד כמה החיים יכולים להיות אכזריים לפעמים. (איתן גשם)


CBS

9 קומיוניטי, עונה 2 פרק 11
וואו. "קומיוניטי" הפכה להיות ממש מדכדכת לאחרונה. גם בפרק הקודם, שבו ראינו את החברים יוצאים לבר ביחד לכבוד יום ההולדת ה-21 של טרוי ורובם ככולם מצאו את עצמם במעין מאבק עצמי, וגם הפעם, בפרק הסטופ-מושן המדובר לכבוד כריסמס. בסופו של דבר הוא היה בעיקר מעציב.

זה כמובן התגלם באופן הכי משמעותי על הרכבת, כאשר עאבד סיפר לאנני וטרוי על המסורת השנתית שלו עם אמו, ושכנע את עצמו שכנראה היום ה-8 בחודש ולא 9. ולא רק עאבד, גם דאנקן בהבלחתו אל ילדותו עם מסורת ספרי הדוב פדינגטון מדי שנה והאב הנעדר - גם זה היה עצוב. צחקתי רק פעמיים במהלך כל הפרק, פעם אחת עם תגובתו הסרקסטית של ג'ף בקופסה למותו מנחיל החרקים, ופעם שנייה כאשר דאנקן צעק "אתם לא חושבים שזה מעט..." ואז התפוצץ בהוראת ההשמדה העצמית של אנני. שאר הפרק כאמור היה שנון מאוד, אבל לא ברמה של חה חה אלא יותר ברובד מדכדך א-לה ווס אנדרסון, למשל.

למרות ההתרה המאוד יפה והמסקנה המבריקה שעאבד מגיע אליה ("המשמעות של חג המולד היא הרעיון שלחג המולד יש משמעות"), למרות שהפרק היה שנון מאוד, למרות הסוף החמוד והצפוי שבו החברים מתאגדים לעזור לו, למרות הסצינה האחרונה הכובשת שבה יושבים כולם מול הטלוויזיה, אני אישית נותרתי עם תחושת מחנק קלה בגרון.

באשר למאקרו: מעולם לא ראיתי "רודולף", שהפרק היה מחווה ישירה לו, כך שאני לא יודע אם הפרק משחזר איזושהי מלנכוליה השזורה בו, וכמו כן פספסתי מן הסתם רפרנסים רבים, אבל הפרק הצליח להיות מושלם גם בפני עצמו. אני לא יודע אם הוא יהפוך לקלאסיקת חג מולד כמו שהרמון חזה ורצה, אבל ללא ספק מדובר באחת היציאות המקוריות ביותר בטלוויזיה בשנים האחרונות. עם זאת, לא נראה לי שהוא יהפוך לפרק שאחזור אליו שוב ושוב בהנאה בעתיד, כשם שאני עושה עם פרקים רבים אחרים של "קומיוניטי". (yaddo, http://tvyaddo.com)



9 פולישוק, עונה 2 פרק 8
עוד פרק מוצלח של הסדרה הנהדרת הזו. מעניין לראות איך מדי שבוע הסדרה מוצאת היבטים חדשים שנוגעים לפוליטיקה ולקמפיינים ויודעת ללעוג להם באופן אפקטיבי. אם בשבוע שעבר עיקר החיצים הופנו כלפי "יועצי התדמית והאסטרטגיה" האמריקאיים שיודעים לבנות קמפיינים שקריים ומגוחכים אבל ברגע של צרה מתעופפים מכאן בשניה, הפעם שמוליק הספרי וחבריו "התלבשו" על "אנשי מקצוע" אחרים: מנהלי/ות המשברים.

הליהוק של אסי לוי בתור מנהלת המשברים של פולישוק, ריבי חתוכה ("מדיה מניפוליישנז". ענק!) היה מבריק באמת. כהרגלה, לוי כבשה את המסך עם נוכחות חזקה וכריזמטית ולא דפקה חשבון לאף אחד, גם – ובעצם, במיוחד – לא לקוזו (שבדיעבד התברר שהיה נשוי לה במשך 5 דקות...). היה כיף לראות אותה מכוונת את הקמפיין לסוגיית הפגיעה בגבריות של פולישוק ואת כולם רוקדים לפי החליל שלה, ובדומה לפרק הקודם, גם במקרה הזה התברר שהכל שטויות והיא מיהרה להתאדות מהשטח לא לפני שהודתה בגילוי לב מרשים שהיא סתם מניפולטורית ושהאינסטינקטים של פולישוק היו הרבה יותר חכמים ממנה.

בכלל, אהבתי מאד את הנאום של פולישוק במעון, שהתחיל מביך מאד (כשהוא בלבל כל פעם בין "מכים" ל"מוכים") והסתיים כשכולם מסתכלים עליו בהערכה. כי עם כל הכבוד (ואין כבוד!) לכל היועצים, הלוחשים והקשקשנים – בסופו של דבר הדיבור הישיר והכן ישר מהלב הוא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם משברים כאלה. אהבתי מאד לראות את פולישוק שוב מצטייר באור אנושי וחיובי, למרות כל מגרעותיו.

חוץ מזה, מצאה חן בעיניי כל הדרך שבה התגלגל הסיפור האבסורדי עם המעון לגברים המכים ששימש כהמחשה יפה לדרך המעוותת והצינית שבה מתנהלים הקמפיינים הפוליטיים במדינה. בהחלט כתיבה חדה מצד הספרי ויתר המעורבים. (איתן גשם)

9 יומני הערפד, עונה 2 פרק 1
יופי של פתיחת עונה! העונה הקודמת הסתיימה בבאנג גדול עם הטוויסט המבריק של קת'רין שמתחזה לאליינה, וקווין וויליאמסון וג'ולי פלק לא לחצו על הברקסים אלא להפך – העלילה הייתה דחוסה ומרתקת ולא היה רגע דל אחד.

מצאה חן בעיניי ההחלטה התסריטאית שלא לסחוב את עניין הסוד של קת'רין זמן רב מדי ויפה היה לראות את החבורה פותרת את הפאזל הזה בצורה יפה. קצת פחות אהבתי לראות את הפתרון ה"נוח" שקרוליין וג'ון ניצלים בזכות הדם של סטפן, למרות שכן אהבתי את האיום על ג'ונתן – שיהפוך לסיוט הגדול ביותר שלו (ערפד) אם לא יעזוב את אליינה במנוחה. באמת צריך קצת שקט ממנו.

חוץ מזה מאד אהבתי את דיימון בפרק הזה. היה עצוב לראות אותו שומע גם מקת'רין וגם מאליינה שהן לא אוהבות אותו אלא רק את סטפן, אבל הרגע שבו הוא שבר לג'רמי את המפרקת היה חזק במיוחד, ואין ספק שיהיה לאליינה קשה עד בלתי אפשרי לסלוח לו על כך. נכון, הוא לא שלט ברגשות שלו – וזו התכונה שמבדילה אותו מסטפן – ועדיין, הוא עבר את הגבול וצריך לשלם על כך.

חוץ מזה, הגעתו הפתאומית של הדוד מייסון לחייו של טיילר מסמנת צעד נוסף לקראת הפיכתו הצפויה של טיילר לאיש-זאב, ולמרות שכל העניין צפוי מאד אני עדיין מסוקרן לראות את טיילר במצב החדש.

ואם מדברים על "מצב חדש" – ההיילייט של הפרק, מבחינתי, היה הסיום שלו, כשקת'רין מחליטה לערפד את קרוליין. אני חייב לומר שמבחינתי זו החלטה תסריטאית מבריקה במיוחד. הדמות של קרוליין זקוקה לשינוי, לקצת "דם חדש" (כן, זה היה מכוון...) וקנדיס אקולה שמגלמת אותה נראית לי הטובה שבין השחקניות הצעירות בסדרה ואני לא יכול לחכות לראות את ההתמודדות של קרוליין עם הסיטואציה החדשה. אם הייתי צריך לבחור דמות אחת מבין הדמויות ה"רגילות" שתתערפד – זו הייתה היא.

אם העונה הזו תמשיך כך אני צופה שהיא תתעלה גם על העונה הראשונה (במיוחד החלק השני שלה) והסדרה הזו תהפוך מסתם סדרה חביבה לסדרה שמאד מומלץ לצפות בה. (איתן גשם)



8.5 פרינג', עונה 2 פרק 22
שני היקומים הם כמו מראה אחד לשני. לא כי הם זהים, אלא כי בכל יקום, נוכחות היקום השני גורמת לתושבים לראות את הבעיות ביקום שלהם. וולטרנייט חושב שדווקא תגליות בעולם שלנו יכולות לעזור לו, בזמן שוולטר ובל השתמשו בטכנולוגיה מהעולם המקביל כדי להתעשר בעולם שלנו. כדי שלא נחשוב שהמצב פשוט ובעצם וולטרנייט הוא הגאון היחיד בעסק, אנחנו מגלים שהוא נכשל בנסיון להשיג את מה שוולטר הצליח לעשות - לעבור בין היקומים. בעיני כל אחד, תושבי היקום המקביל הם מפלצות.

אוליביה שלנו אומרת לאוליביה המקבילה "את חייבת לבטוח בי, את אני" - אבל הן לא. ההבדל ביניהן נראה יותר עמוק מאשר העובדה שלאחת יש אחות ואין אמא ולשניה יש אמא ואין אחות. ברגע שאוליביה אחת העמידה פנים שהיא השניה, סוף הפרק היה די צפוי. שמעתי מחמאות על משחקה של אנה טורב, אבל אני חייבת להודות שבעיני ההבדל בין האוליביות אחרי שגם צבע השיער הפך לזהה הוא רק בכתיבה ולא במשחק (בניגוד להבדל בין הוולטרים). המפגש בין וולטר ובל היה נהדר - וכאן זה היה לדעתי בזכות ג'ון נובל ולאונרד נימוי הרבה יותר מאשר בזכות הכתיבה. רגעי הפרידה היו מצויינים מהבחינה הזו גם הם. חבל שסגרו בפנינו את ההזדמנות למפגש נוסף ביניהם. (מורן)


זהו את היקום

8 מזל סרטן, עונה 1 פרק 11

את מה שלקח לקאת'י כמעט עונה שלמה לעשות, פול עושה בפרק אחד. הוא מסתפר, מספר לכל מי שרק אפשר ומלהיב את קאת'י מהאפשרות של ריפוי בעזרת חוקני קפה ותרופת הפלא של ג'אנג גום - עקיצות דבורים. הרופא של קאת'י מחזיר אותה למציאות במילה וחצי. העמיתה לעבודה של פול נדרשת ליותר מילים ויותר כאב כדי להבהיר לו מה עומד לקרות. בפרק הזה כולם גם מגלים שהנורא שלהם אולי פחות גרוע משל אחרים. אחרי שקאת'י גילתה את הסוד שלה (אם כי לא לאדם), מרלין מודה בפניה שיש לה אלצהיימר. אדם פוגש צעירה בגילו עם הורים מזניחים ולומד שלמרות כל מה שקורה, אמא שלו עדין שמה לב מה מקושקש לו על הזרוע.

נראה שהפרק הזה מוביל את קאת'י לנקודת האיזון ההכרחית בין ויתור על הכל וגישת "אני ממילא מתה אז אעשה מה שבא לי" ובין האמונה היוקדת בכוחות הריפוי של משמשים (למרות שהיא כן בוחרת בג'אנג גום על פני האוס והולכת עם עקיצות הדבורים ולא עם טיפולים קונבנציונליים יותר). אני גם מקווה שזה לא אומר שנפסיק לראות את הרופא. אני מקווה שמתישהו כן יבחרו להכניס את הסרטן לסדרה בצורה קצת יותר משמעותית כי למרות שמדובר בקומדיה, לדעתי הרגעים הרציניים הם אלו שהופכים אותה לטובה באמת (ואולי זה נכון לכל קומדיה). בכל מקרה, אני חושבת שהאיזון החדש של קאת'י טומן בחובו רק טוב לסדרה. (מורן)


טיק... טוק... לא, רגע. איך עושה שעון חול?

7.5 אורות ליל שישי, עונה 5 פרק 5
השאלה מה יותר חשוב, התוצאה או הדרך, היא שאלה פילוסופית שמן הסתם הרבו לעסוק בה. הפרק החמישי של העונה הנוכחית הוא כולו מאבק בין הדרך לתוצאה, בין קוצר הרוח של התלמידים שרוצים לדעת אם כבר הגענו לבין המאמן שאומר להם לא, אבל אנחנו בדרך. אבל הדרך, שהיא מאוד משמעותית למאמן כמו שהוא אמר לוולאס לפני פרקים מספר שהחשוב הוא לא להיות הכי טוב, אלא לשאוף להיות הכי טוב, הדרך הזו נראה שהם הולכים בה קצת לאיבוד הפרק. המאמן מאבד שליטה על המשחק ובסוף נגרר לסוג של משחק לא ספורטיבי שמניב תוצאות ("אבל למה אתה לא מרוצה, הרי ניצחנו ..."),
האוטובוס שנתקע בדרך למשחק, התלמידים שמחליטים שזה הגיוני לחרוך את בשרם בברזל מלובן כאות לאחדות, ואפילו תמי ועוזר ההוראה בעלילה המקבילה שמאבדים יחדיו את הדרך כי בזה עוזר ההוראה הכי מתמחה.

כשעוזר ההוראה קרא לג'ולי להבריז מהשיעור זה הזכיר לי קצת את החבר של טארה מהרודיאו מהעונות הקודמות, זה שלא באמת חושב על טובת בת זוגו כל עוד הוא עושה חיים. והאנטי שלי כלפיו כבר היה מוגמר, כך שלא הייתי צריכה לראות את אשתו מתפרצת על ג'ולי לפני כולם כדי לדעת שג'ולי לא באמת מיוחדת בעיניו. בינתיים התברר לנו שאחת הסיבות שג'ולי בחרה בשלה באותו קולג' היא הרצון להיות כמה שיותר רחוק ממאט, והחזרה שלה הביתה בסוף הפרק נראתה לי כהמשך של אותה דרך התמודדות שהיא נקטה בה קודם - בריחה. למרות שהרעיון עבר יפה הפרק, ואהבתי את המאבק בין דרך למטרה, אהבתי את סוף הפרק יותר מאשר את הדרך אליו. אני לא ממש נהנית מלצפות באנשים מאבדים את דרכם. (אורלי)

7 איך פגשתי את אימא, עונה 6 פרק 22
הארקדיאן הזה היה ממש צריך לקבל קרדיט של קבוע בסדרה, הפעם כבר ממש חדרנו לנפשו ואפילו זכינו לפגוש בו ב"Cockamouse", ההכלאה בין ג'וק לעכבר שהופיעה בין כותלי הסדרה כבר בעונה הראשונה. זואי וטד ממשיכים להציג את יחסיהם דרך הניגוד התמידי הזה ובינתיים המריבה מחלקת לצדדים גם את מארשל ובארני. המבנה של הפרק סביב הכלאות - עכשיו בין סוגי האלכוהול השונים והתרחישים הצפויים בעקבותיו - היה לא רע, אפילו כמעט מרשים מבחינת תכנון. עדיין, הייתי מקווה שיהיה יותר מבחינת התוכן, במיוחד כי מתקרבים לסוף העונה ודי, מגיע הזמן לפתור את התסביכים המורכבים ולחזור להצחיק עם שטויות. אני, דרך אגב, לחלוטין בצד של הארקדיאן. (Little cloud)

7 האנטומיה של גריי, עונה 7 פרק 22 (פרק סיום העונה)
מה לא עברנו העונה הזאת? כריסטינה יצאה מדעתה (וחזרה אליה), קאלי חטפה את הג'ננה, עשתה ילד עם מארק והתחתנה עם אריזונה, גריי מנסה למצוא תרופה למחלה של אימא שלה (ושלה?), שפרד רוצה לאמץ ילדה מאפריקה וקרב מביא לא פחות ולא יותר ילדים מאפריקה לעבור ניתוח פרו בונו בבית החולים!

והסיום? מופרע באותה מידה. שפרד עוזב את גריי בזעם הצדקני שלו כי היא חושבת שהחיים זה יותר משחור ולבן, כריסטינה הפורייה להחריד (הפלה שנייה בשבע עונות זה לא רע בכלל למישהי שלא רוצה ילדים) מתכננת שוב הפלה ונזרקת לכלבים וקפנר מקבלת את תפקיד המתמחה הראשית. אם חשבנו בסוף העונה שעברה שהכול נהיה נורא אבסורדי והמצב של הדמויות מתדרדר מרגע לרגע, מסתבר שתמיד יש לאן לצלול. הציון הגבוה יחסית של הפרק הוא רק בזכות העובדה שהזוג המושלם נפרד סוף סוף (וגם כנראה כי אני מכורה...). (taly)


בשחור לבן הסדרה איכותית יותר?

4 דם אמיתי, עונה 4 פרק 1
האמת היא שדי התייאשתי מהעונה השלישית והייתי בספק רב אם יהיה לי חשק לצפות בפרק הפתיחה של העונה הרביעית. בסופו של דבר החלטתי לתת לסדרה צ'אנס ו... התאכזבתי לגלות שהוא היה די מיותר.

כל הסיפור עם סוקי שחוזרת לעולם ה"אמיתי" כשבעצם חלפה שנה שלמה (ועוד קצת) למרות שהיא חוותה את זה כעניין של שעות נראה כמו דרך שקופה לנער את הסדר הקיים ולהנחית עלינו גילויים "מפתיעים" על הדמויות. זה יכול היה להיות רעיון מעניין, אלמלא בעיה אחת - לא ממש אכפת לי מרוב הדמויות. ניקח, למשל, את טארה כדוגמא מצוינת. במהלך הפרק מתברר שבתקופה שהיא נעדרה היא הפכה להיות לוחמת בקרבות היאבקות אלימים ו"עברה צד" מבחינת נטיותיה המיניות. זה בהחלט יכול היה להיות גילוי מפתיע שמעורר עניין בצופים, אם הדמות הזאת לא הייתה מאוסה כל כך.

אבל זו לא רק טארה. ג'ייסון בתור שריף? סתם נראה מאולץ (ואנדי הפך לדמות בלתי נסבלת בעצמו). התינוק של ארלין וטרי? שוב אותו ניגון של ארלין שמפחדת שזה ילד שטני וטרי מרגיע אותה... וזהו. אח של סאם "חזר בתשובה"? למי אכפת. ומה נסגר עם סאם והעצבים שלו? באמת הגיע הזמן שיילך לאיזו סדנה לעצבים ויעזוב אותנו במנוחה, כרגע לא נראה כאילו הוא מוסיף משהו לסדרה. הסיפור של לאפאייט והכוחות החדשים שלו נראה קצת יותר מעניין, ועדיין – לא עד כדי כך מעניין.

בקיצור, הסדרה לא מצליחה להשתחרר בינתיים מהבעיה שאפיינה אותה בעבר, ובמיוחד את העונה השלישית – יותר מדי סיפורים על מעט מדי דמויות מעניינות. אז מי כן מעניין? כמו תמיד, אותן שלוש דמווית: אריק, פאם וג'סיקה. מעניין היה לראות שאריק לא הרים ידיים לגבי סוקי ועושה רושם שמבין חבורת הגברים המאוהבים בה, משום מה, הוא זה שבאמת אוהב אותה יותר מכולם. הגילוי שהוא זה שרכש את הבית ויכול עכשיו להיכנס אליו כאוות נפשו די מעודד, כי אולי זה אומר שנראה עוד יותר מהדמות שלו בעונה הקרובה, וזה סימן טוב. ג'סיקה תמיד מעניינת אותי והאינטראקציה שלה עם פאם שמנסה להרחיק אותה מהויט הייתה מאד מוצלחת, למרות שהותירה אותי קצת חצוי כי אני אוהב את ג'סיקה והויט ביחד ולא לגמרי משוכנע שאני אוהב את הכיוון הזה.

ובמי עוד לא נגענו? אה, כן – כמעט שכחתי. ביל קומפטון. הגילוי על כך שהוא כרגע המלך אמור היה להותיר אותי עם פה פתוח, אבל זה לא ממש קרה. זה נראה כמו תרגיל תסריטאי שנועד לייצר דרמה ועניין יותר מאשר משהו אותנטי. קשה להאמין שאחד כמו ביל יכול להיות המלך כשיש ערפדים יותר ותיקים וחזקים ממנו, ואלן בול וחבריו יצטרכו למצוא הסבר מאד משכנע כדי שזה ייראה אמין, ואני בספק אם זה יקרה (אפשר לנחש שזה חלק מאיזושהי עסקה שאריק נאלץ לקבל בעל כורחו ו"לבלוע את הצפרדע" או משהו כזה). למרות זאת, ועד כמה שזה נראה מאולץ לפחות יש כאן אולי איזשהו פתח לעשות משהו קצת יותר מעניין עם הדמות של ביל ולהרחיק אותו קצת מהרומן המשמים עם סוקי (ולקרב בין סוקי לאריק. יאללה, הגיע הזמן!), אז אולי יבוא היום ונברך על כך. הבעיה היא שאני בספק אם אוכל להחזיק מעמד עד אז. בעצם, אני בספק אם אחזיק מעמד כדי לצפות בפרק השני... (איתן גשם)


© 2011 Home Box Office, Inc. All rights reserved

3 המשרד, עונה 7 פרק 7
אחד הפרקים החלשים, אם לא ה... קשה לי לתאר אפילו עד כמה הפרק הזה הותיר אותי אדיש. הוא לא היה מצחיק, לא היה כתוב טוב, והחלק הכי חשוב בו – ה"בריחה" של מייקל ואנדי – היה חסר פואנטה ומשעמם כל כך, שלא לדבר על צפוי. אני מבין שהכותבים רוצים להראות את מייקל מתמודד עם הקשיים בחייו בצורה ילדותית ובסוף תופס את עצמו, אבל איפה הימים שבהם זה בוצע בצורה חכמה, כמו בפרק שבו מייקל מתמודד עם הצרות הכספיות שלו שבוצע באופן מאד אותנטי, עצוב ומצחיק כאחד ("אני מכריז על פשיטת רגל", הסצינה היפהפיה בקרון הרכבת וכו'). אף לא אחד מן האלמנטים האלה התממש בפרק הזה, וממש כאב לי לראות את זה. נראה כמו מקרה קלאסי של עייפות החומר.

אבל זה לא רק מייקל - כל הסיפור עם ה"טקס" שנכפה על ג'ים ופאם היה חסר חיים לחלוטין, ולמעט הקטע עם טובי והמשפט הגאוני שלו ל"אלוהים" שום דבר לא היה אפילו קרוב לעורר בי חיוך. זה ממש הזכיר את הימים הגרועים ביותר של העונה השישית שקיוויתי שכבר מאחורינו. אני מקווה שהפרקים הבאים יהיו מוצלחים קצת יותר. (איתן גשם)


***
בשולי הממיר

* ב"מזל סרטן" התארח, בהופעת אורח טלוויזיונית נדירה, ליאם ניסן. ניסן הוא חברה הקרוב של לורה ליני, ומגלם בפרק תפקיד של מטפל אלטרנטיבי.

* "המפץ הגדול": האקס של ברנדט שגרם רגשי נחיתות להווארד היה ריץ' פוקס - לשעבר שחקן כדורסל ב-NBA, שהוא גם שחקן (ג'קסון ב"אוז",דונטה ב"מגרש ביתי") וגם בעלה לשעבר של ונסה ויליאמס ("בטי","עקרות בית נואשות"), וכיום בן הזוג של אלייזה דושקו ("באפי", "דולהאוס") ואף הופיע לרגע קצרצר ב"דולהאוס". (אסף רזון)

* "האישה הטובה": לקאסט הצטרף בתפקיד הבלש הפרטי סקוט פורטר (ג'ייסון סטריט ב"אורות ליל שישי", נסטור ב"קאפריקה"). בתפקיד השופט כריס סאראנדון (המפרדינק מ"הנסיכה הקסומה"). (אסף רזון)

***
מה יהיה לנו השבוע?
5-11 ביולי

ביום שלישי: "נשות קבע" 5, "וידוייה הסודיים של זונת צמרת" 4 (yes דרמה)

ביום רביעי: "אהבה גדולה" 5 (yes דרמה), "האוס" 7, "הטופ מודל הבאה" 12 (HOT3)

ביום שישי: "משפחת סימפסון" 19 מסתיימת (yes קומדיה)

ביום שני: "מזל סרטן" מסיימת עונה (HOT3)

יומיות:
חדש: "סאות'פארק" 12 החל מיום שני 11.7 (HOT קומדי סנטרל),
ש"ח: "טריני וסוזנה מפשיטות את האומה" 2 החל מיום רביעי, "ילדות שמנת" החל מיום ראשון 10.7 (HOT3)

ועוד ש"ח
ביום שלישי: "המרגלים" 5 (BBC Entertainment)



***
מסביב למסך המפוצל

המסך המפוצל מברך את yaddo על פתיחת הבלוג שלו קפה+טלוויזיה


* שרה סילברמן התראיינה ב"קאמבק" ב- HOT קומדי סנטרל (פורסם במקור בפורום)

* איילת הכינה רשימה של תאריכי החזרה של הסדרות בעונת הסתיו. תודה איילת!

* נעמי וינר - האישה שמאחורי דמויות פולישוק בניו מדיה.


***

רוצים לכתוב לממיר הבא? כתבו לנו
(editor@tve.co.il)

המסך המפוצל בטוויטר
ובפייסבוק

תגובות (33)