ארכיון המסך המפוצל > 2011

אמא של קרטמן זונה, ומולי בלום גם

המבקרים כינו את יצירותיהם תועבה מזוהמת וביקשו לצנזרם; מסתבר שבין סאות' פארק של טריי פארקר ומאט סטון ויוליסס של ג'יימס ג'ויס יש הרבה מן המשותף

מאת: האסתטיקה של החבובות
פורסם בתאריך: 29/09/2011

נראה לי שאנשים תמיד מתפלאים כשהם תופסים אותי צופה בסאות' פארק. אני הרי אדם מעודן שאוהב תרבות גבוהה על גבול הסנוביות, אז מה לי ולסאות' פארק, סדרה שהדבר הראשון שאנשים יודעים עליה הוא שהיא בוטה וגסה במיוחד? והתשובה שלי תמיד נשארת אותו דבר: צריך כישרון נדיר כדי להיות גם בוטה, גס, דוחה ומזעזע וגם מאוד-מאוד מצחיק, סאטירי ומשמעותי, בעת ובעונה אחת. לסשה ברון-כהן יש את זה, לטריי פארקר ומאט סטון יש את זה, אפילו לסופרים קלאסיים כמו ג'פרי צ'וסר וג'יימס ג'ויס היה את זה.


נבהלתם כשאמרתי ג'יימס ג'ויס? חשבתם לרגע שהגעתם בטעות לאייל הקורא? לא נורא. גם סאות' פארק מבהילה לפעמים. "אבל רגע", אני שומע אתכם אומרים, "לג'יימס ג'ויס אין שום קשר לסאות' פארק! זה קישור מאולץ לגמרי! הרי סאות' פארק מלאה קללות וגסויות!"
גם יצירותיו של ג'ויס.
"טוב, נו, בסדר. נניח. אבל סאות' פארק היא גם סאטירה אמיצה שמשקפת את רוח הזמן!"
גם ג'ויס, לזמנו וגם לזמננו.
"טוב די, באמת, זה לא רציני. ג'ויס נכנס לפנתיאון הקלאסיקות של התקופה המודרנית בעוד שסאות' פארק..."
כבר שם, או לפחות בדרך לשם.


הבחור במגבעת משמאל: ג'יימס ג'ויס


יצירתו המפורסמת ביותר של ג'ויס היא כמובן יוליסס, הספר שכולם נורא רוצים להגיד שהם קראו אבל אף אחד לא באמת קרא מהתחלה ועד הסוף. זה בסדר, גם אני לא. הרבה יותר כיף לא לקרוא לפי הסדר. עוד נגיע לזה. בינתיים אספר רק את הפרטים הבסיסיים ביותר שחייבים לדעת עליו. ובכן, יוליסס הוא קודם כל ספר על דמויות, ובעיקר שלוש דמויות אם לדייק – סטיבן דדאלוס, שהוא מעין קלישאת האמן המיוסר ומבוסס על ג'ויס עצמו; ליאופולד בלום היהודי האאוטסיידר; ואשתו מולי בלום ש, אה, ובכן, איך נגיד את זה בעדינות... די אוהבת לשכב עם כולם, בערך כמו אימא של קרטמן. 


לי באופן אישי היה קשה שלא לראות בסטיבן את דמותו של סטן, ללא ספק היציב ובעל האינטליגנציה הרגשית הגבוהה ביותר מבין הדמויות בסאות' פארק. מלבד הדמיון בשמות, גם סטן כמו סטיבן מבוסס על מי שכותב לו את הטקסט, טריי פארקר. בלום היהודי האאוטסיידר כמובן מקביל לקייל; שניהם תמיד מוצג כאאוטסיידרים לא רק בשל יהדותם אלא גם בשל סירובם להיגרר אחרי אופנות מטופשות כמו פוקימון או מטרוסקסואליות. מולי היא קני, הדמות שמדברים עליה יותר משהיא מדברת בעצמה, אבל כשהיא סוף-סוף פותחת את הפה אנחנו מגלים שהיא יודעת יותר על החיים (ובעיקר על מין) ממה שחשבנו בהתחלה.


וקרטמן? קרטמן הוא האנטישמיות החולנית המבעבעת בעמודים רבים ביוליסס. הוא מתגלה בין השאר במר דיזי, הבוס צר האופקים של סטיבן שבטוח שהוא שיא הקידמה, ובעיקר בדמותו חסרת השם של האזרח, אותו גזען לאומני התוקף את בלום בפרק 12, "הקיקלופים". אבל חכו, זה לא נגמר בדמיון לדמויות. הדמיון הוא גם בסגנונו של הספר כולו, במעבר החד בין עיסוק אובססיבי בהפרשות גוף לבין דיבורים גבוהה-גבוהה על דת, החיים, היקום וכל השאר. פרק 15, "קירקי", שמתרחש ברובע הזונות של דבלין, במיוחד מזכיר את סאות' פארק ונשאר ביזארי, גס ורלוונטי גם היום, כמעט 90 שנה לאחר שנכתב. למעשה הפרק הזה תמיד מזכיר לי צ'ט באינטרנט.


אבל זה לא רק יוליסס. Finnegans Wake, יצירתו האחרונה של ג'ויס והספר הקשה ביותר לקריאה בעולם (שגם אוזכר לפריים בודד בפרק אחד של סאות' פארק, “Up The Down Steroid”), מתבוסס במובנים רבים באקראיות מוצהרת ושבירת טאבו אחר טאבו, מהפרשות גוף ועד גילוי עריות. דבלינאים, ספר הסיפורים הקצרים של ג'ויס והקריא ביותר (יחסית לג'ויס, כן?), ממחיש את העליבות הלוקאלית של דבלין ממש כפי שתושבי סאות' פארק עושים זאת – מצד אחד מקום עלוב ומושתן (כך על פי ג'ויס, פארקר וסטון), מצד שני גלריה ססגונית של דמויות צבעוניות ומשעשעות, מוקד עלייה לרגל לסלבריטאים ו... אוקיי, פה קצת נתקעתי עם ההשוואות, אני מודה. עד כמה שג'ויס רלוונטי לחיינו הוא בכל זאת לא היה יכול לחזות תופעה כמו פריס הילטון.


הבטחתי הסבר למה מותר לקרוא את יוליסס לא לפי הסדר. קודם כל – כי ככה ג'ויס התכוון. דבר שני - כי לכל פרק יש סגנון משלו והכי כיף פשוט לקרוא לפי המצב רוח. כל פרק מייצג רגש אחר. כך לדוגמה "הסירנות" רגוע, "הקיקלופים" כועס, "נאוסיקה" רומנטי, "קירקי" מסויט ו"אמאוס" עייף, וזה באמת על קצה המזלג. גם סאות' פארק עובדת ככה, כי למרות הסגנון המובהק של פארקר לכל פרק יש את הטון שלו, מדרמה (“Kenny Dies”), מותחן פסיכולוגי (“Butters’ Very Own Episode”) ועד ביזאר מוחלט (כל פרק בהשתתפות Towelie). והאפיפניות של ג'ויס, המתגלות לדמויות ולקוראים בסופם של הסיפורים/הפרקים בדבלינאים, דיוקן האמן כאיש צעיר ויוליסס – מה הן אם לא רגע של “You know, I learned something today”?


בקיצור, כמו שצפייה בסאות' פארק מוכיחה שהיא לא כזאת מגעילה ומטרידה כמו שהיא נראית בהתחלה (אוקיי, היא כן, אבל גם קורעת מצחוק), כך גם ג'ויס. מאחורי הגסויות וההתפלספויות הלא נגמרות מסתתרת אהבת אדם גדולה ותיאור מדויק, גם אם לפעמים מוקצן בכוונה, של ההתנהגות האנושית. כמו פארקר וסטון, גם ג'ויס שאב את מקורות ההשארה שלו מתרבות גבוהה מחד ומפורנוגרפיה נמוכה מאידך, אבל אתם שגולשים עכשיו באינטרנט – כן כן, אתם – אל תאמינו למי שאומר לכם שהאינטרנט הוא בשביל פורנו, כי בעידן הגוגל והוויקפדיה לקרוא את ג'ויס על כל האזכורים התרבותיים המשתמעים מכך זה ממש לא נורא כמו שזה נשמע. למעשה ג'ויס חזה בלי כוונה הרבה מצורות הכתיבה הנפוצות באינטרנט, החל מכתיבה ללא אותיות גדולות ופיסוק דרך שימוש מוגזם בראשי תיבות ועד פקאצית מדוברת. אז למה אתם מחכים? אל תגרמו לי לשלוח את קרטמן שיגרום לכם לאכול את ההורים שלכם.


עונתה ה-15 של סאות'פארק חוזרת לשידור ב-5 באוקטובר, ערוץ קומדי סנטרל ארה"ב.
ב-9 באוקטובר ישודר באותו הערוץ הדוקומנטרי Six Days to Air: The Making of 'South Park', העוקב אחר תהליך היצירה המטורף של פרקי סאות' פארק.

תגובות (7)