ארכיון המסך המפוצל > 2011

סכפ''ש באפי: הלהקה

עונה ראשונה, פרק שישי: The Pack

מאת: Safe
פורסם בתאריך: 06/10/2011


אם התרגלנו לחשוב שהנחת היסוד של ג'וס ווידון, יוצרה של הסדרה באפי, היא שהתיכון הוא הגיהינום, צפייה נוספת בפרק מאירה את הנחת היסוד הזו באור קצת שונה. אתם מבינים, התיכון כאן דווקא אינו הגיהינום. התיכון הוא פשוט ספארי ואהדתו של הצופה תובטח למי שיתנהג בגן החיות הזה כבן אדם (או לפחות, באופן אירוני ומודע לעצמו).


"את מתחילה בית-ספר חדש, את מקבלת שולחנות, לוחות וכמה ילדים מרושעים" (זאנדר).


התירוץ לפרק ההובסיאני לכאורה (מלשון Hobbes, הפילוסוף שהאמין, דגל וקידם את גישת "אדם לאדם זאב. לכן אנחנו צריכים צדק חברתי סמכות ואמנה חברתית, ביצ'ס") מביך עד לקוח ישירות מ-B-Movie: צבועים מאפריקה עם עיניים צהובות וזורחות "מדביקים" בני אדם ב"צבועתיות" שלהם, בתנאי שאלו מתנהגים בצורה תוקפנית בעצמם. למרבה המזל, הפרק מתעלה על נקודת הפתיחה הזו ומציב מראה מעניינת אל מול התפתחויות הסדרה בעתיד, כשהשאלה המרכזית שהפרק מעלה מתמקדת בדרכי ההתמודדות עם כוח והצורה בה אנשים/אנשים-צבועים משתמשים בכוחם: כבני אנוש או כחיות. 


באפי, ווילו וזאנדר נתקלים בחבורת התלמידים הבריונים במהלך סיור בית ספרי בגן החיות, ומכיוון שככל הנראה, חבורת הבריונים לא מהווה אתגר מספיק לבחינת דמותה של קוטלת הערפדים החדשה והמסקרנת מלוס אנג'לס, הם – וזאנדר, אשר נקלע לסצנה כאשר הוא מנסה להגן על הקורבן התורן של החברה (לאנס) – נדבקים ב"צבועתיות" שהצבועים נושאים. מכאן והלאה, האנשים בפרק יתחלקו לשניים: אלו שנגועים ב"צבועתיות", ואלו שלא. אלו שנגועים בה יפגינו יחס מזלזל וקטלני כלפי כל מה שלא נכנס תחת תפיסת העולם לפיה כל דאלים גבר, והאחרונים ינסו להגן על האנשים – ועל אנושיותם. 


זה לא הפרק הראשון בו עולם הטבע מוקצן באופן דמוני ומוצג כמטאפורה וכמראה להתנהלות אנושית: Teacher's Pet כבר ביקר במחוזות אלו ובתירוץ עלילתי לא פחות קלוש (ומוטעה ביסודו. לא אופתע לגלות אם גם המידע לגבי הצבועים או "עולם הטבע האכזר" שנמסר בפרק אינו מדויק במאת האחוזים). המשותף לשני הפרקים הוא מעין הנחת יסוד שבני אדם אינם מרושעים מאוד מטבעם, ושצריך כוח דמוני כלשהו כדי להפוך אותם לנבל השבוע. אבל בפרק הנוכחי, ואולי בעונה כולה, הכוח הדמוני שיש לחשוש ממנו עדיין לא נטוע עמוק בתוך בני האדם. הטבע או האיום הדמוני הוא משהו שנכפה מבחוץ. 


"באפי, לא מדובר בהתבוננות בחבורת בעלי חיים, מדובר בלא להיות בכיתה!" (זאנדר)


בחלוקה הדיכוטומית לעולם הטבע/אנושיות שהפרק מציג, העיקר בעולם הטבע, ממש כמו העיקר בסיור לגן החיות בעיני זאנדר, הוא העדר החוקיות והחוקים.


נראה כי ברגע שאותו טבע/על-טבעי פראי משתלט, אין דרך חזרה, וקשרים עם אנשים הופכים להיות משניים בחשיבותם אל מול הקשרים עם הלהקה. אפשר לראות זאת בהתנהגותו של זאנדר-צבוע, למשל. למרות שהוא נראה מודע יותר למקומו בעולם ולרגשותיהם של אחרים אליו (ולא רק בזכות חושי הריח והשמיעה אשר התחדדו אצלו), מה שהופך עבורו לנקודת המפתח כעת הוא מה הוא ולהקתו יכולים להשיג מאחרים בעולם הזה – כטרף או כמשתפי פעולה.


ובכל זאת, נראה כי התלמידים-צבועים ממשיכים לתרץ ולעשות רציונליזציה למעשיהם ולדבר בלשון בני אדם: זאנדר ממשיך לנסות ולערער את סמכותה של באפי בעיני החבורה ובעיניי ווילו במיוחד; שוב ושוב הוא מטיח בבאפי ובסובבים אותה את אותה האשמה: באפי מנצלת את הכוח שלה באופן לא פחות מסוכן ממנו ויש לפקפק בסמכותה. אם תרצו, זוהי גרסה מעניינת לאי ציות אזרחי, בגרסת "הטבע". 


באופן דומה, חבורת הצבועים במשרדו של המנהל פלוטי, שניות לפני שהוא הופך למנת היום, ממשיכה להתנהג באורח דואלי למדי ולפלוט משפטים שלא מרמזים בשום אופן על כוונותיהם, למרות שהם מכתרים אותו ומתקדמים לכיוונו באורח מאיים; ההתעללות של זאנדר בווילו היא בעיקר מילולית, ומנצלת באורח ציני את נקודות החולשה שהוא מכיר בה ואת אהבתה אליו; והלהקה מסבירה לתלמידים אחרים שאוכלים ארוחת צהריים שהם עכשיו חולקים עמם את מזונם, כי כולם שם חברים. במילים אחרות, התלמידים-צבועים ממשיכים להשתמש בהיגיון ולהסביר לסובבים אותם מדוע הם פועלים כפי שהם פועלים.



2000 Twentieth Century Fox. All Rights Reserved ©


זה אולי נשמע פשוט והגיוני (במיוחד בהתחשב בעונות המאוחרות של באפי), אבל זה הכול מלבד פשוט והגיוני; זוהי יציאה מחוץ לשבלונה שמוכרת עד לזרא של טוב ורע, שחור ולבן. זו הצגה של צבועים-אנשים שלא יהרגו את קורבנותיהם החלשים ביותר רק כתוצאה מכישוף, הידבקות בצביעות או "כי ככה זה בטבע" (ההיטפלות אל החלש הודגשה בעיקר במשחק המחניים, אבל הוא נראה דומה מספיק למציאות גם בלי הנפשות הצבועתיות הפועלות). הקול שניתן להם הופך את הדמויות שלהם למסקרנות ומורכבות יותר. עצם ההצגה של הצבועים-תלמידים בקול אנושי וברציונליזציה אנושית מונעת מהפרק להגיע למחוזות שגרתיים ובנאליים. אם החבורה הייתה נתקלת בזאנדר כאשר הוא הורג ורוצח ללא הבחנה וללא יכולת לתקשר, סביר להניח שהיה לוקח פחות זמן להשתלט עליו ולהבחין בבעיה. אך כאשר ווילו נתקלת בחששותיה הגרועים ביותר ובמניפולציות בלתי פוסקות מצד זאנדר, קשה לה הרבה יותר להבין מה רע, ומה טוב; מה זאנדר, ומה הצבוע.


המורכבות של התלמידים-צבועים גורמת לדמותו של השומר בגן החיות להיראות פשטנית משהו. הוא לא נראה כרשע על-טבעי, על אף שהוא הגורם המרושע בפרק: המניע שלו אולי מוזר,אבל לא על-טבעי. אם היה לו מאפיין כלשהו, הרי שהוא הוצג כפסיכופת התורן בסדרה בלשית. גם אם שומר גן החיות לא מדורג גבוה יותר מדי לטובה בסקאלה של "טוב מול רע", הוא לא הצטייר כאיום מרושע ודמוני שיש לחסלו – עד שהצבוע החל להתגלגל גם בו (כשהוא קורא משהו בשפה-לא-שפה כדי להתחיל בכישוף) ורק אז היה "מותר" להרוג אותו.


לעומת זאת, אם יש מישהו שכן יוצא בפרק הזה עם מוניטין מרושעים וכמעט על-טבעיים, הרי זהו המורה לספורט. הפגנת שביעות הרצון שלו מכך שלא רק שמשחק המחניים היה ברוטלי, אלא שהברוטליות אף הפרה את חוקי המשחק כשהלהקה סירבה לפסול את באפי וסימנה כמטרה את לאנס - הייתה יוצאת דופן.


המשחק בחלוקה הדיכוטומית הרגילה והצפויה בין טוב ורע משפיע לא רק על עיצוב הדמויות, אלא גם על עיצוב הפרק עצמו. וכך, הדבקתו של זאנדר בצבועתיות, אשר כמעט ונדמתה כחור בעלילה בתחילת הפרק, אינה חור, כי אם צדק טבעי אבסולוטי – הוא הגן על לאנס, תוך כדי תקיפת החבורה, ולכן גם הוא הפך ל"צבוע". בפרק זה, ובעולם הכישוף הדמוני של באפי – לפחות בעונה זו – המניעים אינם נחשבים.


עם זאת, אם מדברים על חורים, הרי שאחד המשפטים המוצלחים ביותר בבאפי מסווה חור לא קטן בהיגיון של הסצנה בין באפי וג'יילס. ג'יילס מנסה לזקוף, שוב, לחובת הטסטוסטרון (הטבע) את הפיכתו של זאנדר לאידיוט. למרות שזאנדר הוא נושא השיחה והסיבה לדאגה, באפי מפספסת את ההזדמנות להזכיר שלא רק זאנדר הושפע מכך – בלהקה חברות גם שתי תלמידות.


העל-טבעי, הטבעי, האנושי ובאפי


באפי מציגה דרך ביניים בין מצב הטבע והמצב האנושי. היא מתעמתת עם ג'יילס כשסמכותו כצופה שלה וכ"מוח" של החבורה אינה נראית לה. היא מתעמתת מול זאנדר כשהוא פוגע בווילו. היא לא טבע, והיא אינה סמכות - היא חושבת לפני שהיא פועלת, אף על פי שנדמה שהיא פועלת בעיקר מתוך בטחון עצמי ותחושת בטן. הנקודה שכדאי לבחון בסדרה בכללותה בראי הפרק הזה, לדעתי, היא עד כמה האינסטינקט הזה מסתמך על באפי עצמה וכמה על הקוטלת? או, בתחפושת הפרק: עד כמה הקוטלת היא "טבע", סמכות או משהו אחר, כפי שמוצג בפנינו פרק זה?


עם כל החריקות והצרימות של העונה הראשונה (או כפי שאני מכנה אותם: סממני החיבה הראשוניים לפטישי החמישה-קילו הרגשיים של ג'וס לאורך כל העונות), יש משהו כמעט רומנטי בניסיון להציב את האנושיות כנגד העל-טבעי ומצב הטבע. ודווקא כאן, באפי ממשיכה להשתמש בשכלה, בלבה ובהבנתה כדי לפתור את הבעיות (כוחה הפיזי הוא רק מכשיר לפתרון הבעיה, אך השכל, הלב וההבנה הם העיקר), והמסר של הסדרה מתחדד. אל מול כל הביטויים של מצב הטבע ותרומתו של העל-טבעי לקלחת, הדבר שבאפי הדמות ובאפי הסדרה מנסות להדגיש, אולי כסוג של דרך שלישית - הוא האנושיות, בין אם זו אנושיותם של חבורת הבריונים הבית-ספרית או של הקוטלת היחידה בדורה. החיסרון של הפרק הוא ההצגה הדיכוטומית עד אימה והחלוקה המוסרית הנוקשה לאדם וטבע – כשאדם זה תמיד טוב, אם הוא מקבל על עצמו חוקים אנושיים במידת מה, וטבע זה תמיד רע.


אני חושבת שכאן טמונה נקודת העוצמה של הפרק. באפי אינה "שכל", היא אינה "טבע". היא היא, וזה משהו שאי אפשר לתחום לשתי ההגדרות האלו בלבד. כשמדובר על אחד מן הפרקים הראשונים בסדרה חדשה, הפרק הזה מצטיין בהבהרת נקודה זו.



***

בחזרה לעתיד
תוספות עבור מי שראו את כל הסדרה. לכל השאר: זהירות, ספוילרים!


• הסוד - לא הרבה סודות נשמרו בארון ב"באפי" על כל עונותיה הקאנוניות. הסדרה, במידה רבה, התבססה על הכרות של הדמויות עם עצמן ועם דמויות אחרות, כך שלא נוצר מקום רב לשמירה קנאית על סודיות. עם זאת, הסוד כי זאנדר זוכר את כל מה שעשה כצבוע מהעונה הראשונה - נשמר.


• ה"ראשוניים" - הכת שמעריצה בעלי חיים ושגרמה לכל הצרות בפרק הזה מתקראת Primals ונקודת המבט שלה היא עליונות הטבע על האדם. העימות בין נקודת מבט זו ובין נקודת המבט של באפי השוללת אותה, חוזר על עצמו בהתמודדויות שונות ובנסיבות שונות לאורך הסדרה. באפי מסרבת לחזור למצב טבע גם לקראת סוף העונה הרביעית וגם מאוחר יותר בעונה השביעית - כשמוצעים לה כוחות נוספים - מאותן סיבות שהיא מסרבת לקבל את עליונות מצב הטבע בפרק הזה.


תגובות (18)