ארכיון המסך המפוצל > 2011

סכפ''ש באפי: אנג'ל

עונה ראשונה פרק שביעי: Angel

מאת: trilliane
פורסם בתאריך: 14/10/2011


מממ, אנג'ל. הפרק, לא הסדרה. כשבקושי הייתה "באפי" (הסדרה) ובכלל עוד לא ידענו שאנג'ל הוא ערפד. או אולי כבר ידענו; נראה לי שכבר שנים רבות קשה למצוא צופה שבאמת לא ידע דבר (ולא ניחש), אבל הייתי שמחה להיות בנעליו, כי גם אני לא זכיתי לכך. הפרק השביעי של "באפי" לא חף מכשלים תסריטאיים אך הוא מלא ברגעים קלאסיים מצחיקים ומרגשים וכמובן - מוקדש כולו להכרה ראשונית עם דמותו המורכבת של אנג'ל... אז בואו נתחיל.


בברונז נערכת מסיבת טרום-חיסול חרקים, והבליינים זכאים לשתייה חינם אם הם תופסים מקקים. וילו טוענת שזה "כיף" אני אומרת "איכסססס". בשיחת בנות, באפי מביעה דכדוך ממחסור של בחור בחייה. וילו מציעה את אנג'ל, אבל באפי ממהרת לפסול – הוא מגיע להזהיר אותה מסכנות ונעלם; מצד שני, היא מודה שהוא לגמרי עושה לה את זה (השמועות מספרות שדיויד בוריאנז לוהק ע"ס תגובות הנשים בחדר האודישן).


ביציאה מהברונז מותקפת באפי ע"י "השלושה" - חבורת ערפדים רציניים (לא סתם יש להם תלבושת מושקעת עם שיריון!) שהמאסטר שלח מטעמו כדי לחסל אותה, אלא מה. יש בלבושם ובהיותם שלושה משהו קלישאתי (מספר טיפולוגי) ובצפייה בדיעבד קשה לראות בהם איום ממשי; אך בל נשכח שמדובר בעונה הראשונה, באפי עדיין קוטלת צעירה ולא מנוסה, ונראה שבשלב הזה שלושה ערפדים בבת אחת נראים כמו איום מרשים במיוחד; מזל שאנג'ל עקב אחריה וחש לעזרתה. 


שניים מול שלושה, הם לא מנסים להתמודד איתם אלא בורחים לביתה של באפי (למרבה המזל היא מספיקה לזרז את אנג'ל פנימה ובכך מזמינה אותו באופן לא מודע), וכאן מתרחשת פשלה תסריטאית של דיויד גרינוולט או במילים אחרות


ניטפוק מספר 1: אחד הערפדים מצליח לשלוח יד אל תוך הבית (שוט שנכנס גם לפתיח). באפי נאבקת בו, דוחפת אותו בכוח ומצליחה לסגור עליו את הדלת בסופו של דבר, סצנה העומדת בסתירה מוחלטת לחוק שיוסבר מיד (ג'וס היכה על חטא, שלוּ היה על הסט, היא לא הייתה קורית). מהתנהגותה של באפי ניתן להסיק שהדלת היא שמחזיקה את הערפדים בחוץ ומונעת מהם להיכנס (לו זה היה המצב היו שוברים אותה וחסל והבית לא היה מקום בטוח) אבל אנג'ל ממהר להבהיר לה (ולצופים) חוק חשוב במיתולוגיית הערפדים של הבאפיוורס, שעוד ילווה אותנו הרבה: אין מה לדאוג, ערפד לא יכול להיכנס לבית פרטי אלא אם הוזמן. באפי עונה ששמעה על כך, אך מעולם לא בחנה זאת בפועל (מה שמסביר את ההיסטריה שלה).


המצב מתוח, באפי ואנג'ל ניצלו בעור שיניהם משיניהם של הערפדים (שעדיין נוהמים בעצבנות בחוץ), באפי מבקשת מאנג'ל להוריד חולצה (יש! יש! ישששש!) כדי לחבוש את פצעיו, כמובן (מה שתגידי; כל תירוץ מקובל עליי) ומתפעמת מהטורסו שלו ומהקעקוע המפורסם (שנחשף לעיני הצופים בפעם הראשונה ולא האחרונה). היא מודה לו שהציל את חייה, הוא משקר לגבי המעקב, פלרטוטים נזרקים לאוויר ואת המתח המיני אפשר לחתוך בסכין... עד שאימא נכנסת.


כמו כל הורה לנערה בת 16 ג'ויס לא נלהבת למצוא את בתה מארחת בביתה בחור זר מבוגר (יחסית) בשעת לילה מאוחרת; כמו מתבגרות רבות באפי לא ממצמצת ומשקרת (יותר מפעם אחת) כדי להשאיר את אנג'ל בביתה. לזכותה ייאמר שיש לה סיבה טובה - זה אכן לא בטוח לתת לבחור לצאת החוצה ולהיות טרף קל לשלושה. 


באפי, שמלינה בחדרה בחור מוזר, חצי זר, שהיא אינה יודעת עליו דבר (פרט לכך שהציל את חייה, התחלה טובה) מתחילה לתחקר אותו, וזו הפעם הראשונה שאנחנו מקבלים מעט פרטים על אנג'ל. אנג'ל לא משקר, טכנית - משפחתו מתה, בידי ערפד(ים) לפני שנים רבות - מה שגורם לבאפי להסיק שהוא מונע מנקמה. אנג'ל מתחמק מהחקירה ומשנה נושא, מחמיא לבאפי. לפני שהשניים נרדמים אנחנו מספיקים ללמוד גם שאנג'ל לא ישן בצוותא מזה זמן רב.


ניטפוק מספר 2: כשבאפי ואנג'ל הולכים לישון היא כמובן מכבה את האור, אבל הם לא בחשכה מוחלטת; התריסים הונציאניים לא אוטמים לגמרי, ותאורת הרחוב (או אולי הירח?) חודרת בעדם (ניתן לראות פסי אור על באפי, וגם אנג'ל לא בחשכה מוחלטת). מה יקרה כשתעלה השמש? שאלה טובה...


למחרת בבית הספר זאנדר, עדיין מאוהב בבאפי, נמלא קנאה; וילו נמלאת זיק רומנטי; ג'יילס מתעלם מהרכילות ומתמקד בשלישיית הערפדים; קורדיליה מגיחה בפרק לחצי דקה ומספקת בדיחה משעשעת ביותר (אין כמו להיות שחקן קבוע ולבוא לחצי דקה בפרק); באפי מכניעה את ג'יילס באימון (תוך שימוש בכפילה לא מוצלחת שמבנה הגוף שלה שונה לחלוטין מזה של שמ"ג) ומגלה לראשונה את נפלאות הקשת שתלווה אותה עוד לילות רבים; ובבית משפחת סאמרס, אנג'ל מסתתר לאורך כל היום בחדרה של באפי כי... אה... 


ניטפוק מספר 3: השמש זרחה, השלושה חזרו למאורת המאסטר (ומצאו בה את מותם); ג'ויס הלכה לעבודה, באפי הלכה לבית הספר... אז מה בעצם מונע מאנג'ל ללכת הביתה? או הגיוני יותר: לגשת למרפאה הקרובה ולטפל בפצעיו? אנחנו כבר יודעים את התשובה, כמובן, אבל מה גורם לבאפי לחשוב שזה הדבר הטבעי לתת לו להסתתר בחדרה כל היום (ללא אוכל או תעסוקה) ואז להגניב לו אוכל? אכן, אחרי שהצלחת לארח בחדרך בחור חתיך את לא רוצה לתת לו לעזוב כל-כך מהר, אבל מבחינה תסריטאית יש כאן כשל לוגי לא מוסבר.



2000 Twentieth Century Fox. All Rights Reserved ©


לא נורא, העיקר שהגענו לשלב שבו הצעירים האוהבים מתוודים סוף סוף על רגשותיהם. על באפי אנחנו כבר יודעים, ועכשיו גם אנג'ל יודע (הקשקשת על היומן הייתה חיננית ומשעשעת, ללא ספק) והנה גם הוא מתוודה על תשוקתו ו... הם מתנשקים! לצלילי מוזיקה רומנטית לכאורה, עם צליל מושהה מנסר ברקע, משהו מתוח ולא רגוע, מבשר רעות... ובבאפי כמו בבאפי, כל רגע מאושר מגיע עם תג מחיר: פרצופו האמיתי של אנג'ל נחשף; באפי צורחת באימה ואנג'ל נמלט מהחלון. לא ממש ברור מדוע נשיקה מחלצת את פני הערפד שלו - בבאפיוורס ראינו תמיד שהערפדים שולטים בפרצוף שהם מציגים לעולם והוא לא שולט בהם. מצד שני, עונה ראשונה, עוד לא ממש מגובשת, תירוץ תסריטאי... זרמנו.


בבית הספר באפי מבולבלת (ובצדק) וכך גם שאר החבורה: האם ערפד יכול להיות "אדם טוב"? ג'יילס מסביר שלא, ולו רק מהסיבה שגם אם הוא נראה ומתנהג כמו האדם שהיה, ערפד הוא עדיין שד בבסיסו. זאנדר מוצא סיבה נוספת לשנוא את מושא אהבתה של באפי ומציע לה להרוג אותו, לטובת כל הצדדים הנוגעים בדבר.


אנג'ל חוזר לדירתו שבקרבת הברונז, ואנחנו רואים לראשונה היכן הוא גר: לא במאורה טחובה אלא בדירה מאובזרת ומעוצבת היטב, הכוללת חפצי אמנות, מיטה נוחה ו... מקרר מלא בשקיות דם. "אתה חי כמו אחד מהם" מציינת דרלה, שקפצה לביקור (ולביקורת) "אבל אתה לא אחד מהם". היא יודעת במי מדובר, ואנחנו לומדים שיש להם היסטוריה משותפת מלפני תקופת חיים (או שתיים): היא מתפייטת על הנזק שחוללו יחד באירופה לפני שנים רבות, מפלרטטת איתו ומנסה להזכיר לאנג'ל את טיבו האמיתי. לפני שהיא הולכת, היא מזכירה משהו על קללה...


החברים עסוקים במחקר בספרייה, ולומדים שאנג'ל בן 240 (*בערך*!), אירי במקור (נו ודאי, ישר שומעים לפי המבטא...), ערפד אכזרי ומרושע שזרע מהומות באירופה במשך כמה עשורים, אבל לפני כ-80 שנה הגיע לארה"ב ומאז, למרבה ההפתעה, הוא מתנזר מפעילות (או לכל הפחות אין תיעוד על כך). היהפוך ערפד את עורו? הבנים משוכנעים שלא, הבנות נוטות לחשוב שכן. מה שבטוח - מוזר. אנחנו שומעים עדות אופי גם מהמאסטר, שמתגעגע ל"יצור המרושע ביותר שפגש אי פעם" (וכשזה מגיע ממישהו כמו המאסטר זה לא דבר של מה בכך). אבל גם דרלה לא טומנת את ידה בצלחת וזוממת כיצד לגרום לאנג'ל להרוג את באפי.


שיחת בנות חלק ב': וילו מפנטזת על זאנדר (שמאוהב בבאפי); באפי מאוהבת באנג'ל ולא יכולה להפסיק לחשוב על הנשיקה המדהימה ולהתחרפן מהחתיכה החסרה בפאזל. וילו, מעשית כתמיד, חושבת הרבה צעדים קדימה ותוהה איזה עתיד יכול להיות למערכת יחסים מוזרה שכזו, בין ערפד ובת אנוש (ולא בין ערפד לקוטלת, יש לציין; היא היחידה שמסתכלת על באפי כעל נערה רגילה): מה יקרה כשהערפד יישאר צעיר לנצח בשעה שהיא תזדקן? ומה בדבר ילדים? שאלות מתבקשות, ללא ספק.


דרלה איתרה בקלות את כתובתה של באפי (נו בסדר, לא כל דבר צריך לנטפק), הצליחה לשטות בג'ויס, באנג'ל ובבאפי ולתמרן אותם להשגת תכניתה (מזל שבאנגלית אין הבחנה דקדוקית בין זכר לנקבה). בבית החולים באפי מכה על חטא, ושמ"ג - דווקא שחקנית מקצועית ומוערכת מאוד על יכולת למידת הטקסטים שלה - מחטיאה את הטקסט ויוצרת חור שלא במתכוון. זה המקור:


I invited him into my home. And even after I knew who he was, what he was, I didn't do anything about it.


אבל שינוי קל בהגשה ומיקום מחודש של ה-and והמשמעות בפרק משתנה:


I invited him into my home, even after I knew who he was, what he was... And I didn't do anything about it.


לפיכך צופים רבים ציינו לעצמם, ובצדק, שבאפי לא הזמינה את אנג'ל לביתה אף שידעה מיהו ומהו. גרינוולט לא פישל הפעם; באפי שלו כועסת רק על כך שישבה בחיבוק ידיים לאחר שלמדה על טיבו של אנג'ל.


באפי מתחמשת בקשת ויוצאת להתעמת עם אנג'ל בשעה שדרלה מנסה להחזיר את אנג'ל "למוטב". הם נפגשים בברונז (הריק לצורכי הדברת מזיקים) ואנג'ל מתעמת עם באפי, עם עצמו, עם גורלו. מצד אחד רוצה למות, להיפטר מהקללה, מרגשי החרטה שמייסרים אותו, מרגשי האהבה האסורה לבאפי; מצד שני רוצה להתוודות על האמת, על הדבש ועל העוקץ: הוא הרג את משפחתו ואת מכריו במו ידיו ובעונג רב, אך לאחר כמאה שנות הרג החגיגה נגמרה - הוא ניזון מנערה צוענייה אהובה בקרב שבטה, וכנקמה הם קיללו אותו והחזירו לו את נשמתו. מוטיב מהותי בערפדי הבאפיוורס: אין להם נשמה, ולפיכך הם נטולי מצפון ומוסר, עכבות וחרטות. החזרת הנשמה לערפד היא קללה חזקה ביותר - אנג'ל בעל הנשמה כבר לא יכול להתענג על מעשיו האכזריים בעבר, הוא מתייסר עליהם. הוא קרוע בין שני העולמות - לא שייך לערפדים, אך הוא גם לא באמת אדם. הוא נראה ומתנהג כבן אנוש, אך היצר הערפדי לא נגוז, הוא עדיין נאבק ברצון להרוג שקיים בקרבו (אך הנשמה מונעת ממנו להיכנע לו).


הוא מספר לבאפי שרצה להרוג אותה הלילה (נו!) אבל גם באפי לא קונה את זה, ומגישה לו את צווארה הענוג בביטחון. דרלה נכנסת לתמונה (בתלבושת בית ספר שבינתיים החליפה את צבעה מכחול לאדום. דבר לא חומק מעיניי!) ובאפי מעירה הערה כה-נכונה על השיער הרע שמעל לתלבושת (איך ייתכן ששחקנית יפהפיה כמו ג'ולי בנץ נראית כאן כל-כך רע?). תוך כדי החלפת מהלומות מילוליות שנונות אנחנו לומדים שזו לא סתם היסטוריה משותפת: דרלה היא זו שערפדה את אנג'ל והם היו נאהבים במשך תקופה ארוכה.


אבל די לאהבה, שלום למלחמה: באפי הגיעה חמושה בקשת, היא רק צריכה לכוון ישר ללב; דרלה הגיעה חמושה בזוג אקדחים, ללא ספק נשק יעיל בהרבה (מחשבה מתוחכמת מדי עבור ערפדים אחרים, למרבה המזל). טריוויית באפיוורס: ערפדים לא מתים מנשק חם. נראה שידה של דרלה על העליונה, עד שאנג'ל מגיח מאחור והורג את מי שהייתה ה'סייר' שלו, לתדהמתה הרבה. בכך הוא הורג את אהובתו הישנה לטובת אהובתו החדשה ומוכיח סופית באיזה צד של המגרש הוא משחק.


נדרש לא מעט אומץ להרוג כה מהר דמות כה מוצלחת, ו'באפי' מוכיחה כבר בעונתה הראשונה שהיא לא כמו רוב הסדרות. הרגע הדרמטי משאיר את אנג'ל ואת באפי דומעים (איש איש מסיבותיו שלו) ואת המאסטר בהתקף זעם קשה. אבל אי אפשר שלא לסיים את הפרק המכריע הזה בלי עוד רגע של נחת לצופים, בסצינה רומנטית להחריד שמשאירה אותי שלולית דביקה על הרצפה בכל צפייה מחדש...


בתלמוד הבבלי נכתב "מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינן עומדין" אז איך נעמוד בפני אנג'ל? גיבור קלאסי שעמד בדרך חטאים אך שינה את דרכיו ועכשיו מתייסר ומכפר על חטאיו; נשמה טובה בגוף ערפד מסוקס (עוד בטרם שטף את המסך גל הערפדים לבנות הנעורים); אהבה אסורה בין בחור ובחורה מצדיו השונים של המתרס, משוועים לקשר בלתי אפשרי, האוהבים שכוכביהם בגדו בהם, פירמוס ותיסבי, רומיאו ויוליה, טוני ומריה... מה יותר קלאסי מזה? אפשר לבנות על זה סדרה שלמה (או שתיים). בכל צפייה אני נזכרת מחדש עד כמה הפרק הזה, השביעי במספר בסך-הכול, מניח יסודות חשובים וגדוש בפרטי מידע שילוו אותנו עוד שנים רבות. לא פחות חשוב, הוא מצליח לרגש ולהצחיק אותי בכל פעם מחדש.



הערות ראויות לציון לצופה המתמיד:


* אנג'ל מזכיר שבפעם האחרונה שהם נפגשו דרלה לבשה קימונו.


* השיר שמלווה את סצינת הנשיקה בברונז בסוף הפרק הוא I'll Remember You.


תגובות (60)