Once Upon a Time, פרק 1

בשנים האחרונות אנו נתקלים על המסך בדי הרבה דמויות שהאושר מהם והלאה. אפשר לנתח את זה מכל מיני כיוונים, אבל אפשר גם להניח כמו שעושים יוצרי הסדרה "Once Upon a Time" שהבעיה העיקרית של מציאות ימינו היא המחסור באמונה בסוף טוב. ואיזה אושר כבר יכול למצוא אדם, יהיה אגדתי ככל שיהיה, אם אין לו את האמונה בכך שבסוף כל מאמציו ישתלמו? ואכן הסדרה "Once Upon a Time" שנוטעת את גיבורי האגדות במציאות ימינו, הופכת אותם למציאותיים בכך שהיא לוקחת מהם בכוח הקסם של האם החורגת והמרשעת של שלגייה את הסוף הטוב. הם אולי חיים עד עצם היום הזה, אך לא באושר ובעושר.

למי שטרם ראה את הפרק (מה אתם עושים פה? ראו הוזהרתם: ספוילרים) נאמר בקצרה שבפרק הראשון מתברר לנו שאחרי ששלגיה התחתנה עם הנסיך, האם החורגת של שלגיה, שלא למדה לקבל הפסדים ברוח טובה, הטילה כישוף חזק על כל גיבורי האגדות - כישוף שגונב מכולם את הסוף הטוב שלהם. כעת כולם גרים ב"סטוריברוק", עיירה שהזמן בה עצר מלכת, ואם הם מנסים לצאת ממנה דברים רעים קורים, ולא יודעים שהם בעצם אותן הדמויות מהאגדה. הם לא זוכרים את עצמם. היחידה שיכולה להסיר את הכישוף היא אמה סוואן, הבת של שלגיה. כך לפחות על פי דבריו של עוץ לי גוץ לי (תסלחו לי שאני מעדיפה את הגרסה העברית של שמו על פני רַמְפְּלְסְטִילְטְסְקִין) שמספר לשלגיה שביום הולדתה ה- 28 של ילדתה היא תמצא את משפחתה, ואז יתרחש הקרב האחרון בינה ובין המכשפה הרעה, ובו ייקבע כיצד העתיד ייראה.

יש הרבה סדרות שבהן "החורף קרב ובא" או סוף העולם מתקרב וכולם מחכים במתח לראות האם העולם יינצל שוב ומה יעלה בגורל הרעים, הטובים, השנואים והאהובים. לכן העובדה שגם כאן אנחנו יודעים כבר מהפרק הראשון שצפוי לנו עימות גורלי בין המכשפה הרעה לבין אמה - הבת של שלגיה - אין בו חדש מבחינת בניית עונה. אבל מה שמעניין מבחינתי לגלות זה האם העובדה שמדובר בעולם האגדות, עובדה שיש בה לכאורה מספיק כדי להבטיח שנזכה לסוף טוב, אכן תגרום לכך שהסוף יהיה כצפוי, או שאולי בגלל שהמדובר בסדרת טלוויזיה - שנטועה עמוק במציאות ימינו, מציאות שכופה על היוצרים להיות שחרזדה מסיפורי אלף לילה ולילה ולמתוח את העלילה ככל האפשר כאילו חייהם (עיין ערך רייטינג) תלויים בכך - גם הסדרה הזו לא תזכה להגיע אל סופה הטוב. וכך, באופן פרדוקסלי, השימוש בעולם האגדות שיש בו מעין הבטחה של סוף טוב, שהיה יכול להיחשב כסוף צפוי או ידוע מראש, דווקא הוא יוצר אצלי מתח ועניין לגבי ההמשך.

אבל זה לא הדבר היחידי שעובד לטובת הרעיון של חזרה לעולם האגדות ושימוש בדמויות מהעולם הזה אצל היוצרים. העובדה שהדמויות האגדתיות ידועות ומוכרות גורמת לכך שקל יותר להיקשר אליהן או לצחוק על בדיחות שקשורות לאופיין למן ההתחלה. הבחירה לקרוא לעוץ לי גוץ לי מר גולד היא קריצה ברורה ליכולתו האגדית לטוות זהב מקש, ומשפט כמו "מה דעתך לטעום את סיידר התפוחים הכי טוב ששתית אי פעם"? מפי דמות לא מוכרת יישמע לנו תמים הרבה יותר מאשר כשהוא יוצא מפיה של האם החורגת של שלגיה שכוחם של תפוחי העץ שלה נודע למרחוק.

כמובן שלו הפרק הזה היה עובד רק בגלל עניין קיצורי הדרך בהיכרות הראשונית עם הדמויות זה לא היה סימן כל כך טוב לבאות, אבל אפשר לומר לזכות היוצרים שבשימוש בדמויות מעולם האגדות הם גם מצליחים לומר משהו על מציאות ימינו באופן המאוד מודע לעצמו בו הם מציגים את הדמויות. לדוגמה המפגש בין ארצ'י להנרי ולאמה - אמה מגיעה עם הנרי לעירו והוא מסרב לספר לה היכן הוא גר, כשהם פוגשים בארצ'י הופר שעובר שם עם כלבו ושואל את הנרי מדוע הוא לא ראה אותו היום, מטיף לו קצת מוסר והולך לדרכו, לא לפני שהוא מספר לאמה היכן הנרי גר. בשיחה שלאחר לכתו עובר - דרך הסירוב של אמה להאמין להנרי שארצ'י הוא ג'מיני קריקט והאופן שהיא סונטת בהנרי שברור שהוא לא פינוקיו כי זה יהיה מגוחך - הרעיון של ילד שרוצה להאמין בעולם האגדות כיוון שרע לו בחייו. בסצנה שאחרי אנחנו זוכים לצפות בג'מיני קריקט המקורי בעולם האגדות מטיף את אותן ההטפות לשלגיה ולנסיך. כלומר מצד אחד הסדרה מציגה לנו את עולם האגדות כאמיתי ועושה בו ובדמויותיו שימוש, אולם מצד שני היא גם אומרת לנו משהו על הצורך האנושי להאמין באגדות, כי זה מאוד הגיוני לחשוב שהנרי רק רוצה להאמין שהמצב הרע שבו הוא מרגיש עצמו כלוא הוא מצב שאפשר להימלט ממנו.

דבר נוסף שאפשר לומר לזכות היוצרים הוא שאת ההיכרות עם הדמויות המקוריות שלהן הם עשו באופן נהדר גם כן. למען האמת איך שהחלה סצנת הדייט של אמה והבחור חשבתי לעצמי איזו דרך נהדרת זו ליצור לצופים היכרות עם דמויות. הרי אם הן כפי שהן מעידות על עצמן, אז אנחנו כבר מכירים אותן מכמה משפטים שהם אומרים, ואם הם לא כמו שהם מעידים על עצמם אז אפשר ללמוד עליהן כל מיני דברים מהדברים שהם רוצים שיחשבו עליהם. אבל הסצנה התפתחה באופן עוד יותר מגניב ממה שנתתי לה קרדיט, כיוון שאמה היא גם מה שהיא העידה על עצמה, אבל גם מה שהיא בכלל לא העידה על עצמה. היא אכן לבדה בעולם, זהו אכן יום ההולדת שלה, אבל בדייטים היא משתמשת כדי למצוא בחורים מבוקשים - על ידי החוק. והאופן שבו המרדף שלה אחריו התנהל הראה לנו שהיא בהחלט אינה קוטלת קנים.

מהמפגש הפתאומי של אמה עם בנה הנרי שאותו מסרה לאימוץ ולפתע הופיע על פתח דלתה, אנו מגלים שהיא גם ניחנה בכוח על משלה - היא יודעת לזהות מתי משקרים לה, אם כי היא חסרת אונים ממש כמו מכונות פוליגרף, אני מניחה, כשהאדם שאותו היא בודקת מאמין בדבריו. גם הייתה בעיניי יפה העובדה שהנושא שבו הם מתעסקים מהצד של העולם המציאותי כביכול הוא יחסי הורים ילדים במשפחות חורגות - האם שבנה, שמסרה לאימוץ, אומר לה שהוא לא כל כך מרוצה בבית של הוריו המאמצים, האישה שמוסרת את בנה לאימוץ והיא עצמה לא יודעת מי היו הוריה ומנין היא באה. בקיצור, מערכות יחסים משפחתיות אלטרנטיביות שמהן בנויות לא פעם האגדות עצמן.

בפרק הראשון העלילה נעה במקביל בשני צירי זמן, כאשר העלילה האחת התרחשה בעבר ביער הקסום בעולם האגדות, והעלילה השנייה מתרחשת בהווה בסטוריברוק במציאות ימינו. הסיפור עובד בשני המישורים אם כי הוא לא חף לגמרי מבעיות, בייחוד נושא קפיאת הזמן בעיירה סטוריברוק והמפגש בין עולם האגדה לעולם המציאות. אני לא יודעת אם זו בדיוק בעיה, אך מבחינה פילוסופית זה מעניין שהקפאת הזמן היא זו שמתוארת כמאפשרת את גניבת הסוף הטוב - ולכן את ההגעה לעולם המציאות, כיוון שהדברים אולי אף פעם לא ישתפרו אבל טיבם של החיים שהם תמיד משתנים לטובה ולרעה, המציאות היא הזמן שמשתנה. יש משהו אגדתי דווקא בעצירת הזמן, והעובדה שהדמויות לא יודעות שהן הדמויות באגדה גורמת לכך שלא בטוח שהן מבינות שמשהו נגזל מהן - זה לא בטוח שהן חיות במציאות נוראית, אם הן לא מודעות לכך שהיא אמורה להיות נוראית בעיניהם, כך שלהקפיא אותם במקום מסוים בחייהם שהוא לא הנקודה הרעה ביותר בחייהם (או שאם היא כן הם לא מודעים לזה) לא כל כך מסתדר לי.

וגם אם מתעלמים מהרעיון הפילוסופי קפיאת הזמן עדיין בעייתית בעיניי, כיוון שגם אם הזמן קפא באותה עיירה הרי שהוא לא קפא מחוץ לאותה עיירה, ואם הבת של שלגיה היא בת 28 אז על פי חשבוני עברו רק 28 שנה מהזמן שבו כל הדמויות חיו באותו יער קסום. הזמן אולי קפא בסטוריברוק אבל לא מחוצה לה, מה שלא כל כך מסתדר אלא אם כן מניחים שאותו ארון עשוי עץ קסמים העביר את הרכה הנולדת גם לתקופה אחרת. מהצד השני, אם עברו שנים על גבי שנים (או אפילו רק 28 שנה) על אותן דמויות מעולם האגדה בסטוריברוק - איך הן לא מרגישות את זה? כלומר, במציאות של ימינו שלגיה היא מורה והתלמידים שלה אמורים להתחלף מדי שנה. והנרי הגיע לגיל 10 איכשהו, הוא לא נולד כך. השנים כן אמורות להתחלף שם איכשהו, אז זה לא ברור כל כך כיצד הן מתחלפות בלי שהאנשים ירגישו שהן מתחלפות, או לחילופין מהי בדיוק המשמעות של קפיאת הזמן. אם כי ייתכן שהדברים האלה יתבררו עוד בהמשך.

בכל מקרה, כמי שצפתה באי אלו סדרות שבהן מאיצים את הגדילה של דמויות בלי שום הסברים רק כדי לאפשר את המריבות בין אימהות ובנות על אותו הבחור, למשל, העובדה שאני לא מבינה בדיוק איך הכישוף של המכשפה הרעה אמור לעבוד מבחינת הזמנים לא מפריע לי ליהנות מהפרק - מהמפגשים בין שלגיה לבתה, שנראות פחות או יותר בנות אותו הגיל, ולהנות אפילו יותר מהמפגשים בין אמה לבין המכשפה הרעה שהעימות האחרון ביניהן בפרק היה דוגמה מוצלחת לאופן שבו בונים נכון סצנה שבה חתיכות הפאזל מסתדרות במקומן. הווידוי של אמה שמגלה גם לצופים מה הייתה משאלת יום ההולדת שלה - לא להיות לבד, והתשובה של המכשפה הרעה, שמסירה את הכפפות - היא זו שגידלה את הנרי והיא לא מתכוונת לוותר עליו, והיא מאיימת על אמה תוך שהיא חוזרת על האיום שלה מתחילת הפרק - אם אמה חושבת לעמוד בדרכה היא תהרוס אותה גם אם זה יהיה הדבר האחרון שהיא תעשה. ואז מגיעה השאלה של אמה: האם את אוהבת את הנרי? שאלה שמבינים עד כמה היא חכמה ובמקום כשזוכרים שאמה יכולה לדעת מתי משקרים לה, ולפי ההחלטה שלה להישאר בסטוריברוק, אנו מבינים שאמה מאמינה להנרי שה"מכשפה" רק מעמידה פנים אוהבות. ועכשיו כשהיא נשארת הזמן באמת מתחיל לזוז בעיירה.

ציון :8.5