ארכיון המסך המפוצל > 2011

רוזאן וג'וס

כבר בפרקים שכתב גו'ס ווידון לסיטקום הנושן רוזאן ניתן לזהות מוטיבים רבים שישתקפו וישתכללו ברבות מיצירותיו בהמשך; שין-גימל בניתוח עומק לפרק 'אחות קטנה' מהעונה השניה

מאת: שין-גימל
פורסם בתאריך: 02/12/2011

הכתבה מכילה ספוילרים לעונות הראשונה והשנייה של רוזאן, כמו גם ספוילרים לא חמורים לכל סדרות ג'וס. 


הסיטקום 'רוזאן', ששודר בארה"ב בין השנים 1988-1997, נולד בעקבות מופעי הסטנד-אפ של רוזאן בר, היוצרת והשחקנית הראשית, שבהם גילמה דמות של עקרת בית ממעמד הפועלים המהווה התרסה כלפי הסטריאוטיפ ההוליוודי של האישה המושלמת או הכנועה. כך לדוגמא, תבעה הדמות בגסות את זכותה להתמכר לטלוויזיה ולחטיפים בדיוק כמו, אם לא על חשבון, הגבר שלה.



הצבת דמות זו במרכזה של קומדיית מצבים אינה מהפכנית - שכן בטלוויזיה כבר קדמו לה דמויות טלוויזיוניות נשיות החותרות תחת הסטנדרט ההוליוודי - אבל הצירוף של הדומיננטיות וההיבטים הפחות חיוביים של הדמות היו בגדר צעד אחד קדימה. גם הייצוג של יתר בני משפחת קונר שאף לשבור את מוסכמות המשפחה האמריקאית ההוליוודית: דן, האב, בבירור לא היה זה שלבש את המכנסיים בבית; דן ורוזאן התעללו שניהם מילולית בילדיהם, בין אם כתפיסה חינוכית או פשוט כי נהנו מכך, והילדים החזירו להם באותו מטבע – במיוחד ילדת הסנדוויץ' דרלין.


בניגוד ל'נשואים פלוס', שבה ההומור נבע מהבאת המאפיינים של הדמויות למחוזות האבסורד, 'רוזאן' עשתה זאת תוך שהיא מנסה להשאיר את הדמויות בעולם האמיתי. הדמויות מוארות על צדדיהן החיוביים והשליליים, זוכות להתפתח ואפילו לרגעי נחת. 'רוזאן' עובדת פחות על הניסיון להכות את הבטן הרכה של אמריקה כל שלושים שניות, ויותר על ניסיון להרוויח את הרגעים הקומיים שלה על ידי יצירת הזדהות עם הדמויות וניטרול הקיטש עם הומור.

'אחות קטנה' הוא הפרק השני בעונה השנייה בסדרה, והפרק הראשון שעוסק ישירות ביחסים של רוזאן עם אחותה ג'קי, ובהשוואה בינם לבין היחסים בין הבנות של רוזאן - בקי ודרלין, הוא גם כולל מוטיבים רבים שישתקפו לאחר מכן ביצירותיו של כותב הפרק, ג'וס ווידון.

הפרק זמין לצפיה ביוטיוב, חלק א:





חלק ב וחלק ג.

ולטובת מי שלא צפה, עלילת הפרק: הפרק מתחיל בעימות בין ג'קי לרוזאן, שעוסק בניסיון של ג'קי להתקבל לשורות המשטרה (נכון לפרק זה, ג'קי מובטלת), ומגיע אף לעימות פיזי לאחר שרוזאן אינה תומכת ברעיון. לאחר מכן, בארוחת הערב, דרלין מלשינה שאחותה בקי גנבה את מגזיני העירום של דן, וההורים נוזפים בדרלין על ההלשנה. לאחר הארוחה רוזאן ובקי משוחחות על המגזינים והנשים שמופיעות בהן, בזמן שדרלין מתארחת אצל ג'קי ששותה לשוכרה בעקבות הריב עם אחותה. ג'קי מזדהה עם הקנאה של דרלין באחותה הגדולה, ומקבילה את בקי לרוזאן, אותה היא מציגה כדמות שתלטנית אשר "דרכה לה על החלום". למחרת ג'קי ורוזאן מתעמתות על נושא העבודה במשטרה ומגיעות לידי קטטה נוספת. רוזאן נכנעת, אך מוסיפה הסתייגות, אותה היא מבהירה באופן ציורי במיוחד:


"אוקיי, חזירה, יש לי אקדח ואני הולכת לפוצץ לך את הראש. מה תעשי?"
"אעיף את היד שלך בסטירה"
"באמת? באנג! את מתה, ג'קי"
ג'קי מפנימה את הנקודה של רוזאן, ואומרת שהיא מוכנה להתפשר על עבודה כפקחית חניה.


הפרקים שקדמו לפרק זה, הגם שלא נכתבו על ידי ווידון, מתיישבים יפה מאוד עם התמות האופייניות לו, מה שמקשה להסיק האם ווידון השפיע על הפרק או הסדרה השפיעה על ווידון. קשה גם לקבוע מה מהתסריט של ג'וס הגיע למסך בסופו של דבר, שכן לפי עדותו לפחות התסריטים שלו עברו עריכה כבדה. לכן אסתפק בציון נושאים הבולטים ביצירות של ג'וס הבאים לידי ביטוי בפרקים הקודמים ובפרק הזה.


פמיניזם/היפוך תפקידים מגדרי


פמיניזם קיים לכל אורך יצירותיו של ג'וס. באפי, כמו רוזאן, נבנתה כאייקון פמיניסטי המציג תכונות המערערות את ההצגה המסורתית של נשים בטלוויזיה. דמויות נשיות חזקות קיימות גם ביצירות אחרות של ג'וס, כמו זואי בפיירפליי וכמו אקו (כפי שמסתבר ככול שהפרקים בדולהאוס מתקדמים). לעומתן, הגברים מוצגים לעיתים קרובות כחלשים (זאנדר, ד"ר הוריבל) או בעלי פערים בדימוי העצמי – מל וקפטן האמר הם מאצ'ואים שלעיתים קרובות מתגלים כחלשים, אנג'ל שמנסה להתנער מתדמית הגיבור שדבקה בו. אחד האמצעים בהם נוקט ג'וס בהקשר זה הוא היפוך התפקידים המגדרי – הזכר הוא לעיתים קרובות הסייד-קיק, האימא היא הגורם הדומיננטי במשפחה, וכו'. 


רוזאן נותנת את הטון ומכתיבה את מה שקורה בבית ובנוסף לכך גם מחזיקה עבודה קבועה לאורך העונה הראשונה (בזמן שזו של דן, אעפ"י שכנראה הייתה רווחית יותר, הייתה מזדמנת). לעומתה, דן הוא בבירור לא הדמות הדומיננטית בבית, בפרק הוא אפילו מתנהג כאחד הילדים כאשר הוא מסיט את הנושא מההאשמה של רוזאן על כך שהחזיק במגזינים, לגנבה של בקי ולהלשנה של דרלין. עוד פרט שמעניין לשים לב אליו בהקשר הסבילות של דן - הקטטה בסוף בין ג'קי לרוזאן מלווה בקריינות של דן המשווה לה אופי של קרב היאבקות מקצועני, אבל הוא אינו משתתף בה בעצמו אלא מסקר את האירועים מבחוץ.


דוגמא נוספת להיפוך תפקידים נמצאת בשיחה בין בקי לרוזאן:
"מה האבות של הנשים האלו אמרו להן?"
"הם כנראה לא אמרו הרבה, שזו אחת הסיבות שהן הגיעו למגזינים האלה"


מהשיחה משתמע כביכול שדמות אב נעדרת מובילה לעבודה בתעשיית הפורנו. אבל אמירה זו, כאשר המגזינים הם של דן, ורוזאן היא זו שיושבת עם בקי, הופכת את רוזאן לאותה "דמות אב".


בניגוד למה שאולי משתמע מהכניעה לרוזאן, ג'קי אינה מוצגת כדמות חלשה – היא נתפסת כצד החזק בקשרים הרומנטיים שבהם היא מעורבת (לפחות נכון לפרק זה), וגם דן תופס אותה כגורם שתלטני בחייו. טרם לפרק הזה כבר ראינו את ג'קי מסייעת כלכלית ובדרכים אחרות לקונרים ונוזפת ברוזאן על כך שהיא אינה קשוחה מספיק מול אימא שלהן. בפרק הזה, כאשר היא שיכורה, ג'קי לוקחת קרדיט על הנישואים של דן ורוזאן, ועל מתנה שקנו לדרלין, ובכך נותנת תמונה מעט שונה של יחסי הכוחות בין האחיות. פרק הנוכחי הוא גם הפרק הראשון שבו אנחנו רואים את הדירה של ג'קי, ואף על פי שאנחנו רואים את ג'קי מגיעה לתחתית החבית (ליתר דיוק, תחתיתה של פחית בירה), היא נחלצת משם בכוחות עצמה. 



בפרק הזה ג'קי נתקלת ב"תקרת זכוכית" כאשר היא מעוניינת לקחת על עצמה עבודה שהיא, באופן מסורתי, גברית. בתקופה ההיא פחות מעשרה אחוז מהשוטרים היו נשים. עם זאת, כבר הייתה סדרת טלוויזיה בולטת שבמרכזה היו שוטרות נשים ('קגני ולייסי'). הפרק אמנם אינו מעלה במפורש את הסוגיה המגדרית, אבל לדן "יש בעיה עם הקונספט של מישהו שיקרא לה השוטרת ג'קי". הוא מסביר לרוזאן שג'קי תתקבל לעבודה רק כי "משטרת לנפורד מנוהלת על ידי חבורה של טמבלים שעם חצי מהם אחותך יצאה".


הניצחון של רוזאן בסוף מעניין, כיוון שג'קי מכירה בכך שאינה יכולה להיות שוטרת – מה שיכול בקלות להתפרש כתקרת זכוכית שלא נשברת וכנטע זר שמרני בסדרה וביצירות של ג'וס. חשוב לציין שהסיום הזה לא קונסיסטנטי עם המשך הסדרה – ג'קי הולכת להיות שוטרת בכל זאת בפרק הבא של ג'וס, והפער העלילתי אינו מוסבר. בכל זאת, מעניין לבחון את הקטע הזה בראי היצירה של ג'וס, שמצהיר שהוא היה פמיניסט כבר אז. כמה אלטרנטיבות אפשריות להבנת הקטע הזה:


אין סאבטקסט: אין כאן ניסיון למשמעות, והפוקוס הוא על מה שנכון לדמויות/לסדרה – רוזאן לא רוצה שג'קי תעסוק במקצוע מסוכן כל כך, וכנראה שאלמנט הסיכון מפריע גם לג'קי. כמובן שבסופו של דבר, גם אם הפרק עוסק בג'קי, רוזאן היא הדמות הראשית. זה קצת רחוק מדברים שג'וס יעשה מאוחר יותר – הגם שג'וס טוען שהסדרות שלו הן קודם כל מוצר בידורי, הוא לכל הפחות מודע מאוד לסאבטקסט שלהן.


היחס למשטרה: ביצירותיו המאוחרות של ג'וס לא ניחנת אהבה גדולה מדי לשוטרים. ניתן לייחס את זה לחוסר החיבה הכללית שלו לסמכות (ראו בחלק הבא), אבל קשה להתעלם מכך שרוב דמויות השוטרים בסדרות שלו אינן דמויות חיוביות במיוחד, ואלו שכן הן יוצאות הדופן, שגם מפסיקות את עבודתן במשטרה בשלב זה או אחר (קייט לוקלי באנג'ל, פול בלארד בדולהאוס). באפי מתחלחלת מעצם הרעיון של עבודה במשטרה, וכאמור, דן בפרק הזה מזלזל במשטרה. 


"אקדחים? אף פעם לא עוזרים": עונה שש של באפי משתמשת בציטוט הזה בשביל להמחיש לנו פער בתפיסה של באפי מול המציאות, כאשר בסופו של דבר היא אינה מסוגלת לעצור את הכדור שהורג דמות מרכזית בעונה וכמעט והורג אותה. ג'וס אמר במפורש שהציטוט והירי הם אמירה על אקדחים. בין אם כוונתו הייתה לתמיכה בהגבלת השימוש בנשק או למשהו מורכב יותר, הסיטואציה שמתארת רוזאן לג'קי עשויה לייצג אמירה דומה.


כולם מנצחים: בסדרת הקומיקס "מלחמת האזרחים" של מארוול (ספוילרים לסופה, אז אם אתם מתכננים לקרוא - דלגו לפסקה הבאה), איירון מן מוביל את הצד במלחמה התומך ברישום סופר גיבורים ע"י הממשלה, וקפטן אמריקה מוביל את הצד המתנגד לרישום. הרעיון לסופו של הסיפור הזה הגיע מג'וס, ובמסגרתו קפטן אמריקה מנצח בפועל את איירון מן, אבל אז מבין שבדרך לשם בגד בערכיו ונכנע. הסיפור ברוזאן אמנם מעט שונה, אבל התוצאה זהה: הצד הנכנע הגיע לנקודה שבה עליונותו הוכחה (או לפחות הצד השני ספג מכות רצח), והוא בחר להיכנע. הכניעה של ג'קי יכולה להיתפס באופן דומה.


ניתן לראות הקבלה בין האמירה של רוזאן לבקי על דוגמנות עירום לביקורת שלה על העיסוק העתידי של ג'קי. כלומר, רוזאן סבורה ששוטרת הוא עיסוק בעייתי לא פחות מדוגמנית עירום, ורואה את עצמה כמי שתפקידה למנוע מג'קי להגיע אליו. שוב - כאן יש מסר שאפשר להתייחס אליו כשמרני יחסית ליתר הסדרה, או להניח שיש כאן ביקורת על המשטרה או התעלמות מהסאבטקסט. בהקשר של הפמיניזם, ראוי גם להזכיר שבקי מדברת עם רוזאן על קטע מספר ההיסטוריה שעוסק בזכויות הבחירה לנשים, ומזכירה שהנשים הורשו להצביע לראשונה ב-1920 (רוזאן: ממה שזכור לי, כולנו הצבענו "לא").


הנוסע השמיני 4


ערעור על סמכות/רצון חופשי


כלל בסיס ביצירות של ג'וס: אם אתה נתפס כסמכות, יש יסוד טוב להניח שבסמכות הזו יש פגמים, ושמישהו יחפש לערער על התקפות של אותה הסמכות. ג'וס בונה סמכויות כאלה כמכשול ומשקל נגד לגיבוריו (וולפראם והארט באנג'ל, הברית בפיירפליי והיוזמה בבאפי), אבל מתייחס באותה מידה של ספק לסמכויות סטנדרטיות – המשטרה וכמובן המשפחה. הסמכות שוללת מהפרט את רצונו החופשי, אך מהרגע שהגיבור 'מנצח' את הסמכות, ג'וס מעלה את השאלה מה בעצם עושים כשאין סמכות (התסריט של ג'וס לנוסע השמיני 4), או כאשר הגיבורים נהפכים לסמכות בפועל (אנג'ל, הקומיקס של באפי).


האופי הלא מתפשר של רוזאן מביא אותה פעמים רבות לערער על סמכויות - בין אם בעבודה שממנה התפטרה (ואחריה התפטרו כל העובדות, כולל ג'קי), או מול המורה של דרלין, או מול פקידה בבית החולים. ספציפית בפרק הזה רוזאן מייצגת את הסמכות, כך שאין בו דוגמא לכך. עם זאת, דרלין לוקחת דוגמא מרוזאן ומערערת על הסמכות שלה. הפרק הזה מהווה נקודת שיא בהתנהגות הזו, כשדרלין חולקת על החינוך שהיא מקבלת מההורים, לפיו אסור לה להלשין על בקי. במהלך הפרק, דרלין מסרבת להלשין על ג'קי וזה יכול להיתפס כמרד בסמכות מהרגע שג'קי זיהתה בעצם את רוזאן כסמכות המשותפת לשתיהן. 


מרכז הפרק עוסק בסמכות של רוזאן על ג'קי. רוזאן בבירור תופסת את עצמה כסמכות האחראית על ג'קי (היא אומרת לדן שלרדת על ג'קי זה "התפקיד שלה"). בהתאמה, בזמן שהיא שיכורה ג'קי אומרת שללא רוזאן "העולם יגיע לקצו". היא מייחלת מצד אחד לסוף השליטה של רוזאן בה, ומצד שני אינה לגמרי יודעת מה תעשה במידה וסוף כזה יגיע (ואם מתייחסים להפסד של רוזאן בקטטה ככזה - הרי שהסוף מגיע, אבל מיד לאחריו ג'קי מוותרת שוב על השליטה).


המשפחה האלטרנטיבית/לא מתפקדת/חינוך


באופן קונסינטנטי ביצירותיו של ג'וס התא המשפחתי המסורתי אינו מתפקד ובמקומו מוקם תא אלטרנטיבי – שהוא אמנם יותר שלם מהקודם, אבל נוטה גם הוא לבעיות תפקוד. כדי לקבל מדד כלשהו על מהי משפחה לא מתפקדת ביצירות של ג'וס אפשר לציין שאפילו הדמויות בסרט האוונג'רס שעתיד לצאת בקרוב בבימויו מתוארות על ידו כמשפחה לא מתפקדת: אנשים אשר לא אמורים להיות באותו החדר ביחד, אך מחויבים לעשות כן. 


אף על פי שהקונרים מהווים משפחה הרבה יותר סטנדרטית מהמשפחות שג'וס יעסוק בהן ביצירות המאוחרות שלו, הם רחוקים מלהיות תא משפחתי נורמטיבי. בהקשר זה כבר הזכרתי את השיחה של רוזאן עם בקי שבה היא ממלאת מקום של דמות האב – מוטיב חוזר ביצירות של ג'וס. העצמאות של בני הבית והקושי הכלכלי שבו המשפחה מצויה גורמים לחיכוכים רבים, ורוזאן מצהירה במפורש בעונה הראשונה שהם משפחה לא מתפקדת ("ראיתי על זה פרק באופרה"). 


בבאפי משתקף חינוך לעצמאות, וכזה נמצא גם ברוזאן. בפרק הקודם אנחנו למדים שזו גישה מכוונת של הקונרים – דן ורוזאן מדברים על כך שהם לא רוצים לחנך את הילדים שלהם בצורה שבה הוריהם חינכו אותם. הפרק הזה מציג כשלים והצלחות הן בחינוך מסורתי והן בחינוך לעצמאות. את ההלשנה של דרלין הקונרים מנסים לפתור בחינוך מסורתי - ע"י הטפה ואיסור. בסופו של דבר אנו רואים שדרלין מפנימה את הלקח דרך המקרה של ג'קי, כאשר דרלין מסרבת להלשין עליה לרוזאן (גם אם הפרק אינו חד-משמעי לגבי האם זהו הלקח הנכון). כאן אפשר לייחס את הלקח של דרלין למספר דרכי לימוד: ההתקרבות שלה לג'קי שגרמה לה לרצות לא להלשין, או התרסה נגד ההורים במעין "שימוש בלקח שניסו ללמד אותה היכן שהוא לא נוח להם". אפשר גם להסתכל על לקיחת הקרדיט של ג'קי על החתונה והמתנה, בתור הלשנה על רוזאן שמהווה לדרלין דוגמא שלילית. 


מעניין גם לשים לב שלפחות בתחילה דרלין גיבשה דעה עצמאית שההלשנה היא חיובית, וכאשר ההורים נוזפים בה היא מתוסכלת מכך שניסתה לעשות את הדבר הנכון וננזפה בכל זאת. במקרים נוספים הילדים בוחרים באופן עצמאי להתנהג בצורה רעה בעקבות דוגמא אישית רעה: בקי לוקחת את המגזינים שדן משאיר על שולחן העבודה שלו, החוצפה שעוברת בירושה לדרלין ודי-ג'יי (ודי-ג'יי, בתורו, מושפע גם מדרלין), בקי שמציינת שבייקון הוא אוכל לא בריא, אבל מתיישבת לשולחן האוכל ודורשת חתיכה, ולבסוף "תתבגרי" – העלבון של רוזאן כלפי ג'קי שמועתק לסכסוכים בין בקי ודרלין. 


שיחות החינוך של רוזאן עם בקי וג'קי הן שילוב של חינוך מסורתי וחינוך למחשבה עצמאית. רוזאן עונה לשאלות של בקי, אבל בקי היא שמגיעה למסקנה שהיא מרחמת על הנשים במגזין. בדומה, את הטיעון האחרון בנושא המשטרה רוזאן לא מעבירה לג'קי ישירות - היא נותנת לג'קי סיטואציה ומניחה לה להסיק מסקנות משל עצמה. הדבר מזכיר מאוד את החינוך של דון והקוטלות הפוטנציאליות בעונה השביעית של באפי, כאשר באפי מכריחה אותן להתמודד עם סיטואציות מסוכנות בעצמן ללא עזרתה (פרקים 1, 12). 


ג'קי כשלעצמה מהווה לא רק חלק מהמשפחה, אלא גם אלטרנטיבה לבית הקונרים. דרלין תופסת את הבית של ג'קי כבית שאליו היא יכולה לברוח מהסמכות ההורית. ג'קי ודרלין חולקות סיטואציה דומה ומצליחות להתגבר עליה דרך כך, באופן שמזכיר מעט את הקשר בין באפי לדון, ובין ריפלי לקול בהנוסע השמיני 4.



ג'וס על סט האוונג'רס


ג'וס, רוזאן, ואני


ברוזאן כמעט ולא צפיתי בשידור המקורי שלה. אני גדלתי על 'נשואים פלוס'. המשיכה שלי לאבסורד ולקריקטורות התחלפה מאז בצורך בדמויות עגולות וסימפטיות יותר והעניין שלי בטלוויזיה התרחב אל הרעיונות שנמצאים בין השורות. בהתאם, לרוזאן הגעתי דרך ג'וס.


הרעיון לכתבה צמח בעקבות קריאת כתבה של אחי על התסריט של ג'וס להנוסע השמיני 4 (שבעת כתיבת שורות אלה הוסרה בחלקה מהרשת ותתפרסם בספר. לצורך הגילוי הנאות – חלק מקריטריוני ההשוואה בכתבה זו נלקחו ישירות מהכתבה שלו). בשיחה איתו תמהתי איך זה שאף אחד עוד לא ניסה לנתח חומרים מוקדמים יותר של ג'וס. הצפייה בפרק גררה אחריה נכון לרגע זה צפייה בשתי העונות הראשונות, והיד עוד נטויה. 


ההנאה שלי מרוזאן נובעת מהאיזון המוצלח בין הקומדיה לדרמה, שניכר גם אצל ג'וס ובפרקים שהוא כתב כיף לראות גם הומור מהסוג שלא היה מוצא את מקומו בסדרות שהפיק לאחרונה. האם הבדיחות נכתבו על ידיו? אין לדעת, וזו גם לא מטרת ההשוואה שבכתבה. רוזאן טוענת שלא הצליחו לשכפל את מה שהיא עשתה, אבל בעיני ג'וס ווידון הוא במובנים רבים ממשיך דרכה.

תגובות (9)