הממיר 20/2/12

10 אימפריית הטיילת עונה 2 פרק 5
הרבה מילים גדולות נאמרו בפרק ורבות מהן היו ריקות וחסרות ערך. הנאום של נאקי לכבוד יום הזיכרון היה מופת של דיפלומטיה ריקה, מהלל את הקומודור ואת ג'ימי דרמודי הגיבור. מאוחר יותר ההתנצלות של אחיו כלפיו אולי לא הייתה ריקה מתוכן, אבל בהחלט חסרת ערך. מסתבר שנאקי לא סולח כל כך מהר, ויותר מזה – עומד במילתו. חדשות רעות לכל מושאי נאום ה"אני אהרוס אתכם", ובעיקר לזה שאיכפת לנו ממנו, ג'ימי.

אבל כמובן שהריק הגדול הוא זה שהכי מרוחק מהמילים, התוהו ששואב אליו את ריצ'רד הארו. תוגה שחורה של אדם שחושב שהוא מפלצת, שבטוח שהתנתק לחלוטין ממה שעושה אותו בן אנוש, שאינו ראוי לחברת אדם או לחיים בכלל. אין כרגע דמות בטלוויזיה שכל משפט שני שלה מצליח להשפיע עלי ככה, ממש לטלטל אותי, בנייה מושלמת של הדמות ומשחק פנומנלי של ג'ק יוסטון. מילותיו לא היו רבות כי חצי פרק הוא הסתובב לגמרי לבדו, אבל המעט הזה היה מעל ומעבר.

"על מה הוא נלחם?"
"לא הייתי מעוניין בזה"
"היית נלחם בשבילי?"

גם הפרוזאיות של התנהלותו ריתקה אותי, והיא עשתה זאת תוך שהיא נוסכת עצב עמוק. ואז כשהוא הכניס את הרובה אל פיו, צעקתי אל הטלוויזיה באמוק "לא לא לא לא!". בּיַרכּתי מוחי חשבתי שאין שום סיכוי שהם יהרגו דמות כל כך ממגנטת, אבל לא נרגעתי עד שהוא הוציא את הרובה מפיו.

הכלב הזה הציל את חייו. לא קשור לכלום, פשוט הגיע לשם בדיוק בזמן הנכון. אפשר לקרוא לזה תכסיס זול, אני מעדיף לקרוא לזה חסד. הכלב לקח בפיו את המסכה וריצ'רד סוף סוף פצה את פיו: "היי, אני צריך את זה בחזרה!", לא מילותיו של מישהו שמתכנן למות. מעט אחרי כן הוא פגש בצמד זרים, רעים, שנראה כי סיפקו לו מנת אנושיות כלשהי, כזו שמאפשרת לו להמשיך עוד קצת. הוא חזר אל חברו ג'ימי דרמודי, שמבטיח לו שיילחם עבורו עד הקליע האחרון ומלטף אותו. חבר שלו, אחיו לנשק. רגע יפהפה שמצליח להישאר זך אפילו בתחנה הבאה שלהם, כאשר יחד איתו הוא הולך לנקום את נקמת שבט הסו, שלמזלם חולקים עם ג'ימי טינה כלפי פרקהרסט, ומקרקף את ראשו.

בפרק הזה הצלחנו לקבל אל הכיוון שאליו פוסעת העונה. עד עכשיו הופתעתי ממהלכיה – נאקי שמתעמת עם הקומודור וג'ימי כבר בפרק השלישי, הקומודור שחוטף שבץ ויוצא מהמשחק כבר בפרק הרביעי. כל אלה מותירים את ג'ימי לבדו במערכה, שקוע מול זקני העיר ומול גנגסטרים בפילדלפיה בלי אלכוהול לספק או כסף להחזיר. אבל כפי שאמו אומרת לו, הוא צריך להבהיר להם שלא יתן שיזלזלו בו, וזה מה שנראה בפרקים הבאים. פרקהרסט הוא הראשון שנאלץ להבין את זה, נראה מה יהיה לגבי האחרים. על פניה זו נראית לי משימה גדולה מכפי מידותיו של ג'ימי, אבל הניסיון לממשה ללא ספק יהיה מרתק. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9 המפץ הגדול עונה 5 פרק 8

פרק שסובב ברובו סביב איימי, וכמה שהיא נואשת לחבר שיהיה יותר חם, ולידידות שיקבלו אותה. היא בהתחלה הולכת צעד אחד אחורה כשנראה שהחברות החדשות שלה נוטשות אותה (מחפשות שמלת כלה בלעדיה), אבל בהמשך מתקדמת כמה צעדים קדימה - גם בחזית הידידות (ברנדט ממנה אותה לשושבינה שלה) ובמיוחד בחזית הזוגיות (בנסיון נואש לעודד אותה, שלדון מסכים למשא ומתן בנושא אינטימיות, והם מתפשרים על להתכרבל).

גם שלדון הרגיש הרבה פחות רובוטי השבוע: קודם כל, הוא התכרבל. שלדון! עם בחורה! אנושית! ודבר שני, הוא התפרץ על ליאונרד והווארד כמו איזה גברבר סטריאוטיפי ("תטפלו בנשים שלכם!"). ברור לי שהוא יחזור לעצמו בשבוע הבא, אבל הסכר נפרץ. אין לדעת לאן זה ימשיך מכאן. (דורון ז)

9 מצב אומה עונה 4 פרק 13
נתחיל בשורה התחתונה: מצב האומה היא לא רק תכנית הסאטירה הכי טובה שיש בטלוויזיה כיום, אלא תכנית ההומור הכי מוצלחת. אחרי עונה ראשונה שירו בה לכל הכיוונים בניסיון להצחיק (מושיק עפיה עושה סטנדאפ ואורנה מפלרטטת עם כדור הארץ) וניסיונות לחיקויים ודמויות בעונה השנייה, התכנס פאנל מצב האומה - ליאור שליין, אורנה בנאי, גורי אלפי והמצטרפת החדשה עינב גלילי - לדבר שהוא הכי טוב בו: תכניות אולפן, והרבה. למעשה, תכניות שלמות בהן חברי הפאנל לא עוזבים את השולחן למעט שיר בפתיחה או בסיום. ובכל זאת - תענוג צרוף שמעמיד מולו את האלטרנטיבה הסאטירית היחידה בטלוויזיה - הלא היא ארץ נהדרת, שמזמן הפכה לתוכנית של מערכונים פארודיים כשהאמירה בה מוחבאת עמוק מתחת לשכבות האיפור. דוגמה? כשבארץ נהדרת הגיבו על היכל התרבות באריאל בדמות נלעגת שלא שחררה אותנו עונה שלמה, במצב האומה בחרו ללכת לצלם ממש שם תכנית. כשבארץ נהדרת מלעיגים את ראש הממשלה, במצב האומה מראיינים הולוגרמה של רבין, ובמקום להשקיע ים תקציב בליצור חיקוי של אנסטסיה מיכאלי או אחמד טיבי, הם מביאים אותם לתוכנית בעצמם.

למרות ההכפלה כמעט באחוזי הרייטינג, גם בעונה הזאת מצב האומה מוכיחים חוש הומור שמוכן גם להגיד משהו, בין אם בפינת "התפילה החילונית ליאיר לפיד", בעצות גננת לחברי הכנסת המסוכסכים ובין אם בקידום תכניות של הזכיינית תוך הומור עצמי מופגן. נקודה שכן ראויה לביקורת היא פינת "מי צריך ליבה", שבה מדגימה יעל בר זוהר את קלישותן של האידאולוגיות החרדיות. אז יש מרצים חרדים שאומרים דברים הזויים, נו באמת. כשהמצב במדינה כ"כ סוער, יש משהו בבדיחות על חשבון הציבור שלא מודע לתוכנית תחושה של מכה מאחורי הגב.

עד כאן בעניין הסאטירה, ועכשיו לעניין הדבר שלשמו התכנסנו, אם נהיה כנים, כלומר לצחוק קצת. ובכן- צחקנו, והרבה. השילוב בין השנינות היבשה של שליין, ההומור השחור עד אכזריות כמעט של אורנה, הציניות העדינה של גלילי וכמובן הומור הנונסנס הפרוע של גורי אלפי יוצר באולפן חגיגה אמיתית. הסוד של התוכנית נעוץ בדינמיקה בין הפאנליסטים, שיצרו במהלך השנים שפה משותפת וכמות אינסופית של בדיחות פנימיות, שקהל הצופים הנאמן של התוכנית כבר מודע לרובן. חוסר הכישרון המשפחתי של בנאי, הגובה של גורי, האשכנזיות של שליין וכל מה שקשור לבני/בנות הזוג של כל אחד מאלה הוא מתכון קבוע לירידות ולרגעים הכי מצחיקים בתוכנית. חשיבות גדולה ניתנת אם כן לאורח באולפן, ואכן התוכניות הכי טובות הן אלו שבהם מתארח מישהו שיש לו שפה משותפת והכרות עם השאר, (כדוגמת רועי לוי, מרב מיכאלי ואבי קושניר), שמצטרף לרצף האלתורים והשטויות ולא נשאר תוהה בצד. בעונה הזאת האורחים ממעטים להגיע, וגם שהם באים הם פחות מוצלחים בינתיים, אף כי מאור כהן שהגיע השבוע פיצה על הפעם הקודמת שהתארח בתוכנית מוצלחת וזורמת יותר. מצד שני, הגיעו כבר לא מעט זמרים שבאו נטו לשיר (ולקדם הופעות, כמובן)- עברי לידר, אלון אולארצ'יק ואפרת גוש, אם להזכיר חלק מהם, ונתנו רגע תרבותי מהנה.

יתרון נוסף של מצב האומה שבלט בתוכנית האחרונה הוא ההרגשה שאנחנו חלק מהקהל היושב באולפן ועדים להתהוות שלה ולא לתוצר סופי מוגמר. אין ניסיון להסתיר את העובדה שהבדיחות כתובות מראש, אבל חלק משמעותי מהתוכנית מוקדש לאלתורים מוחלטים. טעות בהגייה של שם, שתיקה של הקהל אל מול בדיחה או רגע של חוסר הבנה גורר רצף של אלתורים ושטויות שמשאירות את הפאנל באולפן ואתנו בבית צוחקים בלי הפסקה ובלי להבין בעצם למה. עינב גלילי שולפת משחק מילים לא מוצלח? מיד כולם ינסו להראות שיש להם משחק מילים אפילו גרוע יותר. פינת חנין זועבי-אביגדור ליברמן הקבועה של שליין נחלה הצלחה? ("השבוע היה הוולנטיינז, אז אם ראיתם את אביגדור ליברמן לוקח את חנין זועבי לעזריאלי, אומר לה לכסות את העיניים ולספור לאחור- זאת כנראה הסיבה") תקבלו גם את האלטרנטיבה שהוא הכין ליתר ביטחון. גורי אלפי הופך כל בדיחה לא מוצלחת למופע אלתור ופנטומימה וכל בדיחה של אורנה בנאי היא תרוץ לרצף בדיחות גייז.

בעונה הנוכחית אוחרה שעת השידור של התוכנית, מה שאפשר לה סיווג של 8+ ולהכניס לתוכנית כמות גדולה יותר של גסויות וסתם שטויות שבעונות הקודמות היו נכנסות לפספוסים ולא משודרות בטלוויזיה. לגבי השטויות אני בעד, אף שבכל הנוגע לגסויות זה חבל בעיניי, כי חלק מהייחודיות של התוכנית היא יכולתה להתעלות מעל ז'אנר בדיחות הפייסבוק והדייטים של תכניות כמו צחוק מעבודה למשל. ובכל זאת מדובר בעונה מצחיקה מאוד, כנה מאוד שמפתיעה לטובה בטלוויזיה של היום. כצופה נאמנה זה ארבע עונות, התוכנית הזאת היא בשבילי הדבר הכי טוב בטלוויזיה. (מירב)

8 הומלנד עונה 1 פרק 5
שתי עלילות עיקריות התרחשו הפרק: האחת, העימות בין קרי לסול שמגיע לשיאו בסוף הפרק. והשנייה חקירתו של אפסל חמיד על ידי הסי איי אי והמפגש שהם מאפשרים לו ולברודי שלאחריו אפסל מתאבד וראקים פייסל, המרצה החשוד שאפסל גילה את להם את כתובתו, מצליח להימלט- כי כנראה הוזהר- ואין לדעת האם יש קשר בין המפגש של אפסל לברודי ובין ההתרחשויות שלאחריו. כמי שבילתה את רוב הזמן שבו יצא לי לדגום את הגרסה הישראלית של "חטופים" בתהייה מדוע עוקבים אחרי החטוף החוזר אורי (ישי גולן) וחושדים בו כל כך, אני חייבת לומר שאת הפרק הזה ביליתי בתהייה ההפוכה כיצד ייתכן שהסי איי איי שחושד אפילו בחבריו ("מעניין מה קרי זוממת...") מאפשר התרחשות כזו של מפגש בין ברודי לבין מי שהיה המענה האישי שלו לדבריו, שהרי אפילו אם לא חושדים בו יש במין מפגש שכזה טעם לפגם למי שחרתו על דגלם "אצלנו לא מענים".

גם האופן שבו קרי מתנהלת התמיה אותי, כיצד ייתכן שהיא לא מסוגלת להבדיל בין עובדות בשטח לבין מה שהיא מנסה להוכיח? ומדוע היא מוציאה את כעסיה על מי שרק מציין בפניה את הברור מאליו, שאין לה הוכחות, יש לה רק תחושות בטן. וכך מכיוון ששתי ההתרחשויות הגדולות בפרק מצאו אותי בעיקר תוהה מצאתי את עצמי מתחברת הרבה יותר לרגעים הקטנים, האבא שמכין לקרי סנדוויץ' שאין לה את הזמן לשבת לאכול, סול שלא מוצא את הזמן להקדיש לאישה שהוא אוהב, ואפילו ברודי שמתנצל בפני בנו על כך שלא היה שם כשהוא קיבל את החגורה הכחולה. אף על פי שנראה שהקו שמוביל את הסדרה הוא המלחמה בטרור והשאלה לאיזה צד במלחמה הזו שייך זה שרק עתה חזר משבי של 8 שנים, הרגשתי הפרק כאילו העיסוק בטרור מפריע להרבה מהרגעים שבאמת מעניינים אותי להתרחש, ואולי יש גם בזה משל למציאות. (אורלי)

8 נקמה עונה 1 פרק 1
צריך להתאמץ כדי לאכזב אותי בעלילות נקמה. תנו לי צורר אנטישמי שאשתו וחברו הטוב בגדו בו והותירו אותו להתבוסס בדמו ואז הוא קם ויוצא לדרוש עין תחת עין וכליה תחת כליה, או כלה שחתנה נרצח ביום חתונתה והיא נקברה בחיים ואז יוצאת לפרוע את החוב – ואני מבסוט. יש משהו בנהייה הקמאית הזו אחרי צו קרביים להשיב לאנשים כגמולם, שקל לי מאוד להזדהות איתה אפילו שאישית לא חוויתי צורך כזה. אי לכך אולי אני לא האדם שכדאי לסמוך עליו בכל הנוגע לסדרה שקוראים לה "נקמה", אבל אני אשתדל להיות בסדר.

אמילי ואן קאמפ, שלא מתתי עליה ב"אברווד" או ב"אחים ואחיות", דווקא לא רעה כאן. היא מגלמת את הרוזן ממונטה כריסטו בגרסת סבוניית-על בת זמננו, בת עשירים שגם לה קוראים אמילי ובאה לנקום את נקמת משפחתה בשמנא וסלתא של ההמפטונז בניו יורק. הגם שהיא עושה את זה באופן פחות מרהיב מאשר אומה תורמן, כלומר משתמשת באמצעים הרבה פחות אלימים, אם בכלל, בתכניתה למוטט את האנשים הללו, התוצאה בפרק הספתח מהנה מאוד. לכך נוסיף את החיבור הבלתי נמנע – שבפרק הראשון דווקא נמנע ביוזמתה של אמילי – עם היפיוף שלא מזהה אותה כחברת הילדות שלו למרות שקרא לסירה שלו על שמה, פלוס עוד אי אילו דמויות שהמניעים שלהן מעורפלים, ונקבל מעין "אחת שיודעת" בלי רגשות אשמה. טוב, עם פחות רגשות אשמה. אם "נקמה" תמשיך כך, ואין סיבה שלא, היא עשויה להפוך לסדרת הכיף החביבה עלי. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

7 The Voice ישראל עונה 1 פרק 9

דה-וויס, ריאליטי הכישרונות של "רשת" ממריא במהירות מסחררת. עם 40 אחוזי צפייה ובאז תקשורתי רשת הוכיחו שהם מסוגלים לייצר תכנית איכותית ומושקעת שיכולה לתת פייט למתחרות ממול. לזכותה של דה-וויס עומדים הצנעת המנחה מול הבלטת המנטורים, ההחלטה להעדיף זמרים בוגרים ומנוסים על פני בני עשרה לא יציבים והימנעות מהמלל המתקתק האין סופי שליווה את כוכב נולד. מול כל אלה, הייתי מוכנה לסלוח גם לעובדה שחוקי התוכנית מתירים לשיר באנגלית ובכך מוחקים למעשה את הדבר הכי טוב בתוכניות המוזיקה הללו- הלא הוא החזרת הקלאסיקות הישראליות לפריים טיים. כל זאת כדי להגיד שבאתי לצפות בפרק ששודר אתמול (שבת) בציפייה לראות קרב מוזיקלי מעניין והתייחסות ישירה, והתאכזבתי.

בשלב הדו קרב מציב כל מנטור זוגות מהנבחרת שלו להתמודד אחד מול השני בדואט שבסיומו אחד מהם נשלח הביתה. לכאורה יש כאן הזדמנות מעניינת לשילובים, אף שהמנטורים הלכו על המהלך הבטוח בשלב כזה ובחרו זוגות של מתמודדים ששרים בסגנון דומה. כך הציבה שרית חדד את זוג המסלסלים אור ואליעד זה מול זה, רמי קליינשטיין לקח את השניים בעלי הסגנון הלא ישראלי- מיכל וחנן ורק אביב גפן הפתיע כשבחר לעמת את ליונאל העדין מול אמיר אותו הגדיר כ"מאצ'ו שמאיים עלי".

הקרבות המוזיקליים כשלעצמם היו טובים מאוד: הביצוע המסלסל של טל עציון וגל בנימין ל "אם להיות בך מאוהב" גרם לאביב גפן לשפוך מחמאות שהפתיעו כנראה גם אותו, מה שגרם לו לשלוח בדיחה מושחזת היטב לכיוון המוזיקה המזרחית. חנן בן סימון ומיכל גבע הציגו ביצוע מרשים ל"back to black" של איימי ויינהאוס וברק ביטון ואדר חייט נתנו ביצוע מוצלח ומהנה ל"יש לך אותי". רק חבל, שמתוך שעה וחמישים של תכנית, בקושי שלושים דקות הוקדשו לשירים עצמם. אחד המתמודדים ציין שהוא "הולך לתת את הנשמה בדקה וחצי הזו", ואכן, כמה סיכויים יש למתמודד שמקבל בית ופזמון יחד עם מתמודד נוסף כדי להראות את יכולותיו? קיצוץ כזה פגע מאוד ביכולת של המתמודדים לבטא את עצמם, והבחירות של המנטורים היו בהתאם: אביב גפן נאלץ להיות נאמן להבטחה הגרנדיוזית שנתן באודישן של ליונאל ולהמשיך איתו למרות ביצוע בינוני ולמרות שאמיר היה טוב הרבה יותר; שרית חדד העדיפה את אור חמרי שתפקד כמו חקיין זמרים פשוט ושלחה את אליעד איפרגן, המסקרן יותר, לעזוב את התוכנית ופיצתה על כך שהעדיפה את ברק ביטון המסקרן על פני אדר חייט שנשמעה כמו עוד גרסה של מירי מסיקה; ורק רמי קליינשטיין נאלץ לעשות בחירה קשה באמת והלך עם מיטל, שהקול שלה הוא באמת משהו שאי אפשר לוותר עליו.

מקור: פייסבוק דה וויס

מילה טובה מוכרחה להיאמר כאן לטובת ליהוק המנטורים, שבהחלט מוכיחים את עצמם. קשה לעמוד מול החום האמיתי והכנות של שלומי שבת ואביב גפן מזכיר לנו שהוא עושה מה שהוא רוצה, כשהוא מכנה את עצמו נרקיסיסט ברגע אחד ומשתנק לדקה ארוכה ברגע הבא, כשנאלץ לבחור בין שני המתמודדים. שרית חדד זורמת היטב בהתנצחויות מול גפן, כשהיא מצרפת את שבת לצידה, ורק רמי קליינשטיין נראה כאילו נשאר מחוץ למסיבה, בזמן שהוא הכי זקוק להכרה הציבורית המחודשת מתוך הארבעה.

אז מה היה בשאר הזמן? בחירת הזוג שיתמודד, חזרות, קלוזאפים מתרגשים, כניסה בשטיח אדום סטייל "האח הגדול", ויכוחי המנטורים שאחרי, תזכורת לפרס הגדול (חוזה הקלטות? לא באמת), סיכום. עשר דקות של פרסומות וחסויות, עוד סיכום ביניים, וחוזר חלילה. בין לבין קיבלנו גם איזה שיר, שגם בו הריכוז מופנה כל הזמן לפרסומות קופצות לאפליקציית רשת באייפון, משחק אינטראקטיבי באתר, עדכונים בפייסבוק ועוד ועוד. כשיש לתוכנית תכנית קידום משל עצמה שדואגת לסכם כל מה שחשוב (וגם כל מה שלא) מריחת הזמן הזאת היא לא רק מייגעת, היא גם מיותרת. לא בטוח ששווה להחליף את מריחות הזמן של צביקה הדר בכל ההתעסקות העצמית הזאת. תנו לנו מוזיקה, אקשן ועוד קצת מהציניות של אביב גפן ואנחנו נהיה מרוצים. (מירב)

7 ארץ נהדרת עונה 9 פרק 5
אנחנו כבר בשליש הדרך, והכיוון של העונה מתבהר. ואכן, הפרק החמישי של העונה פעל בדיוק לפי המתכונת של קודמיו: חיקויים מצויינים ללא תוכן, מערכונים מתמשכים ללא פאנץ' והברקות לא ממצות. ההתחלה היתה טובה: גילה אדרעי (שני כהן) ועובדי הרכבת היו אמנם צפויים להופיע, אבל כשהם הפסיקו את הפתיח שכולנו מכירים מתוך שינה הפותעתי לטובה. עם זאת, בפעם השלישית שהם עצרו את קיציס באמצע זה כבר נמאס, ממש כמו השביתה עצמה. השביתה ברכבות כיכבה גם במערכון "תגלית" שהיה כרגיל משעשע אבל כבר איבד גובה. די מיצינו את המבטא הלטיני של סמו והאמריקאי של שני כהן, וגם השיבושים בעברית כבר צפויים מעט. עוד הערה (שהוזכרה ב"עכבר העיר" שבוע שעבר ובצדק מוחלט) היא השימוש המוגזם בברלד על תקן ה"שמן" שכל תפקידו ליצור גג גופני מוגזם, וכמה שיותר מוגזם יותר טוב. הלו, אנחנו לא ברמה הזאת.

פאנל הפתיחה התיימר לדון בבעיית הפיגועים בחו"ל וכרגיל לא אמר כלום. כלומר, אם הכוונה של המערכון היתה לשקף לנו את חוסר ההחלטיות בקשר לסכנת הפיגועים אז המסר עבר, אבל כמו דיווחי הפיגועים הוא גרם בעיקר לפהק. טל פרידמן שוב הפציע בדמות רוני דניאל (מהטובות שלו, יש לציין), רועי בר נתן הציג יופי של חיקוי לערד ניר ועלמה זק חזרה ליונית לוי במערכון צפוי על כישורי הלשונאות של לוי והעילגות של התאילנדים. כולם לגלגו היטב על הדמויות שהם חיקו (רוני דניאל לוחמני, ערד ניר חנון מגמגם, יונית לוי מרוכזת בעצמה אבל בכל זאת נערצת) אבל לא הבהירו אם מישהו במערך הכותבים חשב שיש צורך לומר לקהל הישראלי עוד משהו.

אז היה אמנם ניסיון לפרודיה על פרסומות "ישראל חופשת" בחיפה ("כאן יונה יהב, אני מזמין אתכם לחיפה, להתרשם מזיהום האוויר שלנו") בכפרים הדרוזים ("לא צריך לפחד!") ובחרמון ("ראשון עד חמישי אין שלג, סגור, שישי-שבת סערה, סגור") שגם הצחיק בהתחלה, אבל כשהוא נמשך עוד ועוד היה חשק עז להעביר ערוץ כאילו מדובר בפרסומת אמיתית. ה"עוד כותרות" היו שוב רצף בדיחות קרש שנמשך לנצח מלבד רגע אחד בו נראתה נוסעת רכבת ממורמרת שדומה שתי טיפות מים לקרן מור. "עוד מערכון ללא פאנץ' של החמישיה הקאמרית" הכריז אייל קיציס, ופספס את גודל האירוניה.

מערכון האיראנים התחיל בהברקה שהקפיצה את הציפיות: שלמה בראבא בתפקיד אורח מרפרר (באופן מפורש למדי) לתחרות בין "הערת שוליים" לסרט האיראני "פרידה באוסקר". וכרגיל, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. המערכון לא החליט אם הוא רוצה להישאר בקו המדענים-האיראנים-טמבלים כולל בדיחות פרסים/ערבים או להשקיע בהתייחסות איכותית להערת שוליים ומה שקיבלנו זה את בראבא המעולה נאבק בטקסט מביך על יחסי אב-בן וכתוביות של הסרט המקורי. אני מקווה שאף אחד בועדת האוסקר לא ראה את זה, כי למרות ש"כולם יהודים שם" (כה אמר מריאנו), היה קשה להסביר את זה.

את הטעם המבואס למדי מכל זה הציל המערכון המעולה של הסוף, שהמשיך את הרצף המוצלח של מערכונים מוזיקליים בפרודיה מענגת על הווקה-פיפל- הלא הם אותה חבורת פנטומימאים לבושי לבן שמפזמת שירי אקפלה בדייקנות שעולה על העצבים אחרי שתי דקות. חבורת הטאלנטים של ארץ נהדרת, שבין כל היובש בעונות האחרונות שכחנו כמה הם מוכשרים לבשה לבן והציגה חיקוי מעולה, כולל המימיקות והקולות המשונים. במיוחד הצטיין רועי בר נתן שיכולותיו הקומיות מרוכזות הרבה יותר בתחום המימיקות מאשר בחיקויים ונהנה להפגין גם את כשרונו המוזיקלי. לשם שינוי, המאפרות לא נדרשו להרבה עבודה, ופתאום צץ תוכן: ליובל סמו נמאס מהרעיון והוא מחליט לפרוש, אבל הווקה-פיפל שכבר מותנים בעסק לא מוותרים בקלות ונותנים לנו כמה דקות מהנות של הומור פיזי ו-ווקאלי במובן החיובי של המילה. מה שלי יצא מכל זה זה שעדיף להנמיך ציפיות מארץ נהדרת. לא לחפש סאטירה, להנות מחיקויים מצוינים ומהטאלנט החביב עליכם, ולקוות שהמערכון המוזיקלי הבא יהיה מוצלח כמו קודמיו. (מירב)

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il