ארכיון המסך המפוצל > 2012

הקול קול...

התכנית The Voice ישראל לא מתיימרת להיות בית ספר למוזיקה, אבל יש דברים שבהחלט אפשר ללמוד ממנה. לא בטוח שזו הייתה כוונת המשורר

מאת: אורלי
פורסם בתאריך: 27/02/2012

"אני לא רוצה שהאהבה אליי כזמרת תתבסס על עובדת היותי נשואה או גרושה"
(ג'אנג-אים, "הכול אודות נישואין")


לפעמים נדמה לי שבימינו יש שתי אסכולות: זו ההולכת ונעלמת, הרוצה להתייחס לכישרון בלבד ולאמנות נטו, וזו ההולכת ופושה יותר ויותר, הרואה באמן ובאמנותו סוג של עסקת חבילה ושמחשיבה את המכלול אפילו יותר מאשר את הכישרון הספציפי הדרוש לאותו מעשה אמנות.  תכניות הריאליטי למיניהן הן בדרך כלל תצוגה טובה לניסיון למכור לקהל את אותה עסקת חבילה, כשבמקרה הטוב הן מתייחסות גם לכישרון כלשהו נטו, ובמקרה הפחות טוב הן אפילו לא מנסות למכור כישרון ממשי, אלא רק חבילה שתראה מספיק מעניינת לציבור.

כך למשל, מי שלא ראה את הסדרה שממנה לקוח הציטוט מעל (כולכם כנראה) יכול לחשוב שזה מוזר שיכולות להיווצר נסיבות שבהן אהבה לזמרת תקום או תיפול על מצבה המשפחתי, כי מה זה קשור באמת. אך כשחושבים על סיפורו של חיים צינוביץ' והצלחתו כ"השרוף" לעומת מידת הפופולריות של שיריו האחרים לפני ואחרי הגילוי ש"השרוף" זה הוא, או כאשר מחליפים את המצב המשפחתי בדעות פוליטיות, אידיאולוגיה, נטיות מיניות או רקע אישי נוגע ללב, אפשר לראות שזה לא כל כך נדיר למצוא שיקולים זרים המשפיעים על הפופולריות ועל ההצלחה, מלבד הכישרון עצמו. ושיקולים זרים שכאלה משפיעים גם על כלי התקשורת ומי שהם מנסים לקדם, באותה מידה אם לא אפילו יותר מאשר על הקהל הרחב שנחשף לא פעם רק לאלה שהתקשורת חפצה ביקרם.

איך כלי התקשורת משפיעים על הקהל? איך הקהל משפיע על כלי התקשורת? אלה שאלות מצוינות שהיה אפשר לדון בהן שעות ולכן כמובן שלא נעשה זאת כאן אלא נגיע היישר לתוכנית שיש הרבה מה ללמוד ממנה בנושא שיקולים זרים : "The Voice ישראל".

לטובת הקוראים שמעולם לא צפו בתכנית ולא יודעים כיצד היא מתנהלת נקדים ונאמר שהמדובר בתוכנית מציאות שמטרתה לגלות כישרונות מוסיקליים, ומקורה בפורמט הולנדי שנרכש ועובד בארצות שונות וכמובן שגם בארצנו הקטנטונת. לתכנית שלושה שלבים: שלב האודישנים מבוססי הקול, שלב הדו קרב ושלב ההופעות החיות. בשלב הראשון יושבים ארבעת המנטורים /זמרים /שופטים (בארץ, התוכנית שאליה אני מתייחסת ורק בה צפיתי, המדובר הוא ברמי קליינשטיין, שרית חדד, אביב גפן ושלומי שבת) בגבם למתמודדים כשהם אינם יכולים לצפות בהם ומקשיבים לשירתם. אם הביצוע מוצא חן בעיניהם הם מסתובבים אליהם ומבקשים מהם להיות בנבחרת שלהם, אם יותר ממנטור אחד מסתובב, המתמודד הוא זה שבוחר את המנטור שאל הנבחרת שלו יצטרף. השלב השני הוא שלב הדו קרב, בו אנו נמצאים בימים אלו, ובו המנטורים מצוותים זוגות מאנשי הנבחרת שלהם שישירו את אותו השיר ובתום הביצוע כל מנטור בוחר את המתמודד שלו שאיתו הוא רוצה להמשיך לשלב ההופעות החיות, והמתמודד השני מודח. רק למנטור יש את הזכות להדיח את המתמודדים מהנבחרת שלו בשלב זה. לשלב השלישי, אליו עדיין לא הגענו בארץ, הרשו לי לא להתייחס. 

כשהגרסה הישראלית של "דה וויס" הגיעה לערוץ 2 ,"רשת" שיווקה אותה בפרומואים רבים מספור כתכנית שבה רק הקול הוא שקובע. לא משנה איך אתה נראה, לא משנה איזה סיפור חיים מרגש יש לך, מה שיקבע אם המנטורים יסתובבו אליך וירצו בך בתוכנית זה אך ורק הקול שלך או הכישרון שלך.



מאוד אהבתי את הרעיון. זה נשמע לי כל כך נהדר שעוד לפני שהתחילו התוכניות חשבתי לעצמי שלו הייתי זמרת בראשית דרכה ולא אחרונת הזייפניות הייתי גם אני שמחה לברר את שאלת הכישרון שלי באופן אובייקטיבי שכזה מול שופטים שמבינים בתחום. אבל כבר בתכניות הראשונות ראיתי שהגם שהמנטורים לא מתוודעים מראש לסיפור חייהם הנוגע - או לא נוגע - אל הלב של המתמודדים, הרי שהצופים בהחלט מתוודעים לסיפורים הללו ואפילו מראה בני המשפחה הצופים בשעת המבחן ברוב מתח והתרגשות לא נחסך מהם. מה שגרם לי להסיק שהרבה יותר משהתוכנית משקפת תהליך שיפוט אובייקטיבי של זמרים על בסיס כישרון נטו, היא מאפשרת לנו ללמוד איזה שיקולים זרים נכנסים לא פעם לתהליך השיפוט גם אצלנו הצופים הרואים ומתוודעים לחבילה כולה (עד כמה שאפשר להתוודע לחבילה בשלוש דקות פלוס מינוס) וגם - ואולי אף במיוחד - אצל המנטורים שאמורים לשפוט רק על פי הקול. מהבחינה הזו, של עד כמה יצירתיים הם בני האדם בדרכם אל חוסר האובייקטיביות הבלתי מודעת שלהם, צפייה בתוכניות האודישנים של דה ווייס הייתה בית ספר נהדר בעיניי.


שיעור ראשון: תראו אותי
יהיו שיגידו שההופעה החיצונית של הזמר אינה בדיוק שיקול זר כשחושבים על קריירה בתחום, הוא אולי לא חייב להיות יפה, אבל כדאי שתהיה לו איזו כריזמה בימתית, ושיהיה מעניין להסתכל עליו.  התוכנית דה ווייס מתהדרת בכך שמבחינתה, לפחות בשלב האודישנים, המראה הוא שיקול זר. המעניין הוא שהדבר אינו מונע מהמנטורים כבר בשלב זה שבו הם שופטים רק לפי הקול לזרוק הערות בסגנון של "איזה טעות עשינו כשלא הסתובבנו אליך" ו"חבל שלא יכולנו לראות אותך", דבר הגורם לי לתהות האם השלב השני של התחרות, שלב תחרויות הראש בראש, שבו המנטורים מדיחים מהקבוצה שלהם את המתמודדים היותר חלשים בעיניהם, לא נועד אלא לאפשר להם לזרוק את כל אלה שלו היו רואים אותם הם לא היו נבחרים. וכך, כל אותו יתרון שנוצר עבור אלו שקולם יפה אך הופעתם הבימתית קצת פחות משכנעת מתמוסס כלא היה. לשם ההגינות אני יכולה רק לומר שהשיקול של המראה החיצוני, כשהוא כן נלקח בחשבון, יכול כמובן לעבוד לשני הכיוונים. יהיו מי שהופעה חיצונית יפה מדי תיצור בהם התנגדות פנימית, ויהיו מי שיעבירו הלאה אנשים עם קול טוב רק כי הופתעו עד כמה הקול טוב לעומת הציפיות הנמוכות שהיו להם ממראהו. לו הוא היה נשפט רק לפי הקול, אולי לא היו מוצאים אותו מסקרן במיוחד.

שיעור שני: הודיעוני רעיי
אם הבנתי משהו מצפייה בתכנית זה עד כמה השיפוט שלנו מתבסס לא פעם גם על דעתם של אחרים. יושב מנטור ומתלבט האם להסתובב או לא, ואפשר כאילו לראות את ההתלבטויות החולפות בראשו, "כן, הוא שר יפה, אבל האם זה מספיק? האם הוא שווה נבחרת?", וכשהוא רואה שאיש מלבדו אינו מסתובב או מגיע לכדי הכרעה גם בו הצד הספקני גובר והוא אינו מסתובב. אך אם לפתע פתאום השופטים מימינו ומשמאלו מסתובבים, לפעמים הוא מסתובב מתוך הפחד שאולי הוא מפסיד משהו, ולפעמים הלחיצה מסובבת הכיסא מגיעה אחרי שהמנטורים קלטו את ההתלבטות שלו, והם מהנהנים לו בראשם - כן, כן, כדאי לך, בוא תצטרף אלינו. לפעמים זה מדהים לראות עד כמה, אפילו בלי מילים, התלהבות של אחרים או חוסר התלהבות של אחרים משפיעה על שיקול הדעת שלנו. ובצוות המנטורים הנוכחי זה היה מאוד בולט.



שיעור שלישי: אני מכיר אותו, מכיר אותו, מכיר אותו
אנשים נוטים להתלהב יותר מדברים שמתכתבים עם המוכר להם והחביב עליהם מחד, אך מצביעים על מקוריות מאידך. וכך זמרים יכולים להיפגע לא פעם רק בגלל שהכישרון שלהם מזכיר מאוד את הכישרון או הקול של מישהו אחר שהתמזל מזלו לזכות בהצלחה ובפרסום לפניהם. אביב גפן הרבה להתלונן על כך שהזמרים המזרחיים בוחרים במנטורים השייכים לז'אנר הזמר המזרחי ומסרבים לקחת סיכון ולהצטרף לקבוצה שלו, אך העניין הוא שתמיד הייתה לאותם מתמודדים זכות בחירה, מעולם לא קרה שאביב גפן היה המנטור היחידי שהסתובב למתמודד ששר מזרחית. במקרה של אור חמרי שביצע את השיר "כשאחר" של אייל גולן הוא כמעט הצליח, אך שרית חדד הרסה לו כשהסתובבה אל אותו המתמודד שנייה אחריו (ע"ע שיעור שני) והצליחה לגייס אותו לשורותיה. 

העובדה ששלומי שבת ושרית חדד היו בד"כ אלו שמיהרו להסתובב כשהם שמעו ביצועים מסלסלים יכולה להצטייר כשיפוט מוטה, אבל העובדה שהם הרבו לעשות זאת כשכל פעם מחדש רואים איזושהי הבעת התלהבות חולפת על פניהם גרמה לי להבין שייתכן שבמוכר גם הרבה יותר קל להם לזהות איכויות ולכן אולי קל להם להבין מי מהנבחנים מפליא להשתמש בקולו ויש בו ייחוד ומי מהם נשמע כמו חיקוי לדברים אחרים, בעוד שלמי שאין אזנו מורגלת בסגנון כלשהו קשה הרבה יותר לשמוע דקויות בתחום. אור חמרי הוא דוגמא מצוינת למי שהשופטים שמגיעים מהתחום ראו בו מישהו שכישרונו דומה מדי לכישרון של זמר ידוע אחר (אייל גולן, שאיש לא יכול להתכחש לכישרונו) ולכן כמעט ולא בחרו בו, בעוד שאביב גפן שלא מגיע מהתחום שמע בקולו סלסולים שהצליחו לדבר אליו, ממש כפי שאייל גולן כנראה מצליח להגיע לקהל רחב יותר מזה של חובבי הזמר המזרחי. מכיוון שההתלהבות של שרית חדד ושלומי שבת מהמתמודדים שסלסלו בקולם נראתה לי ברורה יותר ב"דה וויס ישראל" מאשר ההתלהבות של שופטים שמגיעים מאותו התחום ב"כוכב נולד" למשל,  חשבתי לי שאולי באופן פרדוקסלי, המראה החיצוני וצורת ההופעה יכולה לאזן את ההטיה הטבעית הנוצרת מכך שמדובר בתחום הסגנון האישי. 

שיעור רביעי: הייתה לה ילדות קשה
כפי שכבר אמרתי, יוצרי התכנית בחרו לא לחסוך מהצופים את סיפור חייהם של המתמודדים. האם זה מוסיף באמת לדעת שמישהו שהייתה לו היסטוריה ארוכה של כישלונות ודחיות, מגיע לאודישן כולו תקוות רק כדי לגלות שגם פה הוא נכשל? כצופה הרגשתי לא פעם ששמיעת סיפור החיים של האנשים מונע ממני את היכולת לשפוט את השירה שלהם נטו, ואם לשופטים מגיע - אז גם אני רוצה. מצד שני אני מודה שלפעמים (אם כי לעיתים רחוקות) היה בשמיעת הסיפור ערך שהוסיף משמעות חדשה לביצוע של השיר, אם כי אני חושבת שבביצועים טובים כמו זה של "שלח לי מלאך" שביצעה מיכל גבע אפשר להבין מהעובדה שכל המנטורים הסתבבו כלפיה ומהשאלות שהם שאלו אותה שהיא הצליחה להעביר את אותן המשמעויות בשירה שלה נטו גם למי שלא שמע את הסיפור האישי על התקופה הקשה שהייתה לה לפני התחרות.

בעיניי, הרלוונטיות היחידה להוספת הסיפור האישי של המתמודדים לתכנית שמתהדרת בשיפוט על פי הביצוע הקולי היא רק אם ההצלחה להעביר את האישיות והמצב הנפשי דרך השירה - כמו ששמעתי מתמודד בתכנית אומר שהוא מקווה להצליח לעשות באודישן - הם סוג של קריטריון לשיפוט איכות השירה. צפייה בתכנית לימדה אותי שבעיניי המנטורים, לפחות, ההצלחה להעביר את הכאב היא לא בהכרח קריטריון לאיכות השירה, כי היה מתמודד שהצליח להעביר את הכאב שלו וזה היה לדברי אחדים מהמנטורים בדיוק מה שהרחיק אותם ומנע מהם לבחור בו.
 
שיעור חמישי: היו לי פעם עקרונות
ידיד שעלה מרוסיה אמר לי פעם שהוא מעולם לא קרא את דוסטוייבסקי בגלל שהוא ידוע באנטישמיות שלו, והוא העדיף שלא לקרוא סופר שזו השקפת עולמו. יש אנשים המסרבים לנגן או לשמוע את ווגנר מסיבות ידועות. השאלה כיצד השקפת העולם השנויה במחלוקת באה לידי ביטוי ביצירה משפיעה מן הסתם על האופן שבו אנו בוחרים להעריך את האמן ואת אומנותו. מכיוון ששירי תפילה כגון "אנו מאמינים בני מאמינים", "אשא עיניי" ו"אנא בכוח" נעשו נפוצים בימינו בכל המגזרים קשה לדמיין מקרה שבו בחירה בשיר מסוים תגרום לשופטי הביצוע הקולי לנחש נכונה את השקפת העולם הדתית של המתמודד. אבל מה קורה כשהמתמודד נושא תפילה קצרה לפני שהוא פוצח בשירה, האם זה צריך להשפיע על השיפוט? האם זה רלוונטי לכישרון השירה? רועי אדרי בחר לפתוח בקטע תפילה קצר "לשם יחוד קודשא" לפני שהתחיל להנעים בשיר Crazy  של Gnarls Barkley, ויצר הדגמה מעניינת מאוד של מי שהתלהב ממנו עוד לפני שהוא התחיל לשיר (שלומי שבת) ומי שהחליט באופן מכוון להימנע מלהסתובב אף על פי שגם לדעתו הוא שר היטב, בגלל שלא מצא חן בעיניו האופן שבו הוא עשה שימוש בדת (אביב גפן).



שיעור שישי: אין לי מקום
מכיוון שהמדובר בתכנית טלוויזיה ומספר המשתתפים בתכנית שכזו מוגבל, הרי שאם בשלב ההתחלתי המנטורים הרבו להסתובב למתמודדים שאחרים הסתובבו אליהם מחשש שאולי הם מפסידים משהו כשהם לא מסתובבים אליו - במיוחד אם ראו שהאחרים כן - הרי שככל שנותר למנטורים מספר קטן יותר של מקומות בנבחרת שלהם, כך ראו שהם הופכים לבררנים יותר, וחוששים יותר להפסיד את המתמודד המופלא הבא, מאשר את המתמודד הסביר הנוכחי. וכך השיקול של תזמון האודישן של המתמודדים הפך גם הוא לשיקול זר שמשפיע על הבחירה.

עושים השוואה ויודעים

מסתבר שאי אפשר לשפוט ממקום אובייקטיבי. כתכנית מוסיקלית אני בטוחה שהעובדה ש"דה וויס" הגיעה לטלוויזיה רק שנים אחרי "אמריקן איידול" ו"כוכב נולד" חושפת אותה להשוואות שלדעת אחדים יהיו לטובתה ולדעת אחרים לרעתה, ושהשיפוט של מי שלא צפה בתכניות הנ"ל יהיה אחר מהשיפוט של מי שכן.

אני, למשל, איני יכולה להשוות בין הגרסה האמריקאית של התכנית לזו הישראלית, ולכן אני יכולה רק לומר שהעובדה שארבעת השופטים נקראים בתכנית "מנטורים" ושהם בונים להם נבחרת מתמודדים, יצר אצלי ציפיות, שכרגע לא נענות, שאמצא בתכנית משהו שיהיה בו מן התרומה להבנת תהליכי יצירת המוזיקה, או לפחות סוג של הבנה לתהליך של שיפור ביצוע השירים והתפתחותם של הזמרים שה"מנטורים" לקחו תחת חסותם. כרגע בשלב הדו קרב לא רק שאני לא רואה אף שמץ מזה, אני גם מרגישה שעם רוב המתמודדים של "כוכב נולד" למשל אנו עושים יותר כברת דרך ורואים יותר ביצועים וגיוון שלהם לפני שהם מודחים.

אולם ייתכן שמי שצפה בגרסה האמריקאית אפילו התאכזב יותר אם נכון מה שנכתב בכתבה מודח וטוב לו בעיתון "הארץ", שבמהלך התאמת הפורמט של "דה וויס" לארץ השינוי העיקרי שנערך בה הוא הוספה מאסיבית של רגש ואלמנטים תיעודיים על המתמודדים. לדברי טובי נוישטד, מפיק התכנית, ההחלטה "לחמם" את הפורמט באה על חשבון תיעוד צדדי העבודה המקצועית המוסיקלית. אלמלא "דה ווייס ישראל" הייתה מתיימרת לשפוט את כישרון השירה רק על פי הקול בלבד, ייתכן שלא הייתי שמה לב לכל השיקולים הזרים שמשפיעים גם הם על השיפוט, אבל בהתחשב בעובדה שללמוד מהתכנית הזו משהו על תהליך היצירה המוסיקלית כנראה שכבר לא אצליח, הרי שלא נותר לי אלא להתנחם בשיעורים שכן למדתי ממנה ולקוות לשיפור בהמשך.

תגובות (27)