ארכיון המסך המפוצל > 2012

סכפ''ש באפי: אני רובוט, את ג'יין

עונה ראשונה, פרק שמיני: I, Robot... You, Jane

מאת: אסף רזון
פורסם בתאריך: 01/03/2012


 

"כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק תהיה בלתי-נבדלת ממעשי קסמים" – ארתור סי קלארק.

"יש שד באינטרנט" – רופרט ג'יילס.

ביום שהתחלתי לכתוב את הסכפ"ש ראיתי ברחוב אריזת קרטון. לכאורה, זה לא כל-כך יוצא-דופן, מישהו קנה מוצר בקופסה, תוכו לקח וקליפתו זרק, אלמלא הציור שעל האריזה – היא הייתה של מכשיר וידאו. מה שהיה חלק כל-כך טבעי מהחיים לפני 15 שנה כשהפרק יצא, נראה היום לא במקום, מביך ומיושן. וזה בדיוק היה הפחד מצפייה מחודשת בפרק כזה שמנסה לומר משהו על העתיד שהופך להווה ומתערבב בעבר – האם הוא יהיה מביך כמו סבא שמנסה להיות מגניב?

אז כן, יש בפרק כמה דברים שהיום נראים מיושנים ואפילו קצת מגוחכים כמו למשל:

         “?On Line for what”

אבל למרות זאת הפרק נותר מגניב לחלוטין מהרבה בחינות, כמו שמיד נראה.

הפרק מתחיל באיטליה של ימי הביניים, עם השד מולוך (“המשחית") שהורג את אחד ממעריציו בטענה שצריך "לאהוב" אותו. במקביל, חבורה של נזירים (אלה תמיד נזירים...) מתאספים לכישוף כבילתו, מולוך נעלם והופך לאותיות בספר, אותו ספר שבאפי-פותחת-הארגזים כה "שמחה" לגלות, כמה מאות שנים אחר-כך (“הו, יופי. ספר!”).

הסקוביז שלנו מסתובבים כרגיל בספרייה, אבל עוסקים בפעילות קצת לא שגרתית: סריקת הספרים הישנים אל תוך המחשב. מסייעים להם שני תלמידים בשם דייב ופריץ, ואישה יפה שמקניטה את ג'יילס על בורותו בעולם החדש: "בקרוב תצטרף אלינו למאה ה-20 [עם עודף של 3 שנים!]". המקניטה מתגלה כמורה למחשבים, מיס קאלנדר, שדמותה מגלמת בדיוק את הקונפליקטים שבתוך הפרק, בתחילה בצורה פשוטה ואח"כ קצת יותר מתוחכמת, ואת זאת נראה בהמשך.

ג'יילס אומר, "אני מאמין שאפשר לשרוד בחברה המודרנית בלי להיות עבד לקופסת הטמטום", ומצליח לטעות גם בביטוי הזה - "התכוונת טלוויזיה, קופסת הטמטום היא הטלוויזיה, זו הקופסה הטובה". הטעות הזאת מעניינת כי אולי אינה ממש טעות. כאשר יותר ויותר מן הזמן הפנוי עבר מצפייה בטלוויזיה לאינטרנט, כאשר הגבולות בין שני העולמות הולכים ומיטשטשים, וכאשר האינטרנט מואשם באותן האשמות של דרדור הנוער והאינטליגנציה שבהן הואשמה גם הטלוויזיה, ג'יילס הוא אולי יותר נביא מטועה.

אבל אם נלך מג'יילס ה"מפגר" אל קאלנדר המתלהבת-במידה, יש מישהו שנמצא עוד יותר רחוק על הקו הדמיוני. כשג'יילס טוען "אני מעדיף ספר טוב", פריץ פוצח בנאום קיצוני: "הדף המודפס הוא נחלת העבר. המידע הוא ישות ואינו כבול יותר. אם אתה לא מחובר אתה לא בחיים. המציאות האמיתית היא וירטואלית".

"תודה לך, פריץ, שאתה גורם לכולנו להישמע כמו משוגעים", אומרת קאלנדר, ומעניין לחשוב – כמה קיצוניים נשמעו הדברים האלה לפני 15 שנה, וכמה היום. ווילו נשארת לבד לסרוק בספרייה, לא לפני שג'ני מצליחה להעמיד את ג'יילס שוב במקומו:

ג'יילס: "אני אשאר לנקות קצת (בספריה). אני אהיה פה מאחורה, בימי הביניים."

ג'ני: "מתי בכלל עזבת?”

ג'יילס בימי הביניים
2000 Twentieth Century Fox. All Rights Reserved ©
 

זו הנקודה שבה קורה האירוע המסתורי/מיסטי שמגדיר את הפרק: ווילו לא שמה לב שכשהיא סורקת את הספר, האותיות נעלמות ממנו, ועל המסך מופיע  המשפט: 

"?Where am I" 

שמוביל אותנו אל אות הפתיחה.

מה שנחמד בפרק הוא שהוא לא מסתיר מאתנו יותר מדי ולא מנסה להיות בנוי על הפתעה, במיוחד למי שכבר ראה מספיק סרטי מדע-בדיוני מסוגים כאלה. כשרואים את האותיות הנעלמות, את הכתובת על ה-Wall ושומעים את ווילו מדברת על הבחור שפגשה ברשת בשם "מלקולם", אנחנו, בניגוד לדמויות, מבינים לא רע מה קורה (נסו לחשוב מה היה קורה אם היו מציגים את הסצנה באיטליה כפלאשבק ו/או את סצנת האותיות הנעלמות רק מתישהו לקראת סוף הפרק). וזו בחירה טובה, כי תסריט מבוסס הפתעה נכשל לפעמים בכך שהוא משקיע יותר מדי בהסתרות, וגם אם הוא מעניין בצפייה שנייה, הוא מפסיק לעניין אחר כך.

הפרק ממשיך בצורה המתבקשת. באפי מנסה להזהיר את ווילו מפני הבחור המסתורי שברשת, באפי וזאנדר דואגים ומתחילים לחשוד, ובמקביל, העריכה והמוסיקה מתווים אותנו לכיוון של דברים מסוכנים שקורים: דייב שאומר למחשב "כן, אעשה זאת, מבטיח", המצלמה שצופה בבאפי ומיד המחשב פותח את הרשומות בתיק האישי שלה, מכתב שנשלח לפריץ "תשגיח עליה", פריץ שסוגר שעות מחשב ומבטיח לקאלנדר שהוא עובד על "פרויקט חדש" ("אני אתרגש?", "את תמותי") וקאט למישהו שמחזיק מחשב וקורא: "זה לא הדו"ח שלי – גרמניה הנאצית הייתה מופת לחברה מאורגנת היטב? מי היה בקבצים שלי?"

אחד הדברים המעניינים הוא דווקא בקטע קטן ולא חשוב לכאורה. זאנדר מופיע מאחורי ווילו, מניח את הידיים על עיניה ושואל "נחשי מי". ווילו, גאון שכמוה, לא מתקשה לענות על השאלה במקרה הזה, ואפילו פעמיים ברצף. לי נראה שניסו לדחוף פה עוד רמז על היתרון שבהכרות אנושית דרך השאלה "האם אתה יודע עם מי אתה מדבר?", וזה מודגש עוד יותר כשמיד אחר כך באפי וזאנדר דנים בסכנות של הכרות און-ליין ("הוא מוזר או משוגע או זקן, או יצור קרקס!").

בנקודה הזאת ההתערבות העל-טבעית עוד לא ברורה, ולכן הדיאלוגים והתנהגות הגיבורים נמצאים בצד הריאליסטי. באפי מנסה להזהיר את ווילו ("אולי יש לו גב שעיר?"), ווילו מתגוננת ("אז מה אם ויתרתי על כמה שיעורים... מלקולם אמר שלא תביני"), ובאפי מנסה לגלות מידע נוסף דרך דייב, בקטע שנשמע די עדכני גם היום: "אפשר לשלוף מידע של מישהו לפי הפרופיל שלהם, אבל הם כותבים את הפרופיל בעצמם, הם יכולים לכתוב מה שהם רוצים"; "כן"; "וואו, היה לי ידע.".

כל האזור הזה של העלילה נוגע לפרשנות הבסיסית של הפרק, שאותה זכרתי מהצפייה בעבר. השד הוא רק מטאפורה, שדרכה מעבירים את המסר – ווילו מפותה על-ידי זר באינטרנט, שבסופו של דבר רוצה רק את הגוף שלה... כל מה שקורה לה עד החטיפה ולקראת הקרב הסופי (והרגע שבו מגלים שאת הגוף הוא צריך כדי להיות בשר-ודם במקום באינטרנט) הוא ריאליסטי להפחיד, כולל הטקטיקה של הפרדה מהחברים ("מלקולם אמר שלא תביני"). אבל מה שנפלא בפרק הוא שהוא לא הסתפק בכך, ותוך כדי כך גם מקדם את העלילה בדרכים סמויות שיתבררו כחשובות בעתיד, וגם מנהל דיון מעניין על המדע, המיסטיקה, האינטרנט וכל מה שביניהם.

הסימנים המדאיגים ממשיכים: אנחנו רואים את פריץ ממלמל: "אני מחובר, אני מחובר", תוך שהוא חורט M על היד שלו. גם באפי שמה לב למשהו חשוד ("דייב, פריץ, כולם"), ג'יילס מציע לבאפי לעקוב אחרי דייב ("מה, כאילו עם משקפי שמש ומעיל גשם?" אומרת באפי, "אני כבר אדע מה לעשות". ואכן, היא מוצאת את הדרך הנכונה לעשות את זה - עוקבת אחריו במשקפי שמש ומעיל מנומר אופנתי). באפי מגלה משהו חשוד במפעל שאמור להיות סגור, וכמו בסרטי מד"ב מן השורה, מצלמה ממוחשבת עוקבת אחריה ומגיבה מיידית במתן פקודה לאחד המשרתים העלובים: "מה לעשות?"; "תהרוג אותה!"

למי שתוהה בנקודה זאת – איך הוא עושה את זה? למולוך יש שליטה על אנשים בכוח מחשבה כלשהו. לכאורה, בעולם הדיגיטאלי שלנו, השפעה כזאת היא מיושנת ולא תעבוד, אבל מולוך מגלה מהר מאד שכושר השכנוע שלו עובד גם על אנשים מודרניים דרך כתיבה, ואילו העולם הממוחשב יכול גם לשמש כסוג של מגבר שמחזק את השפעתו עוד יותר. המעניין הוא שעם כל הטכנולוגיה, ההשפעה שלו היא אוניברסלית ועל-זמנית – מי שמבטיח לאנשים, לפי התיאור של ג'יילס, "אהבה, כוח וידע", יצליח כנראה לסחוף אותם אחריו ולא קשור באיזו מאה אנחנו נמצאים.

פה אנחנו מגיעים לחלק השונה במקצת של הפרק - הדיאלוג בין ג'יילס לג'ני קאלנדר הוא מהמעניינים בסדרה, ומערב ביחד העדפות, אידיאולוגיה ופוליטיקה, ואפשר לראות בו המשך או בעצם גרסה מתוחכמת יותר של הדיאלוג מתחילת הפרק, בטיעונים מעמיקים יותר:

"אתה חושב שידע צריך להיות בקופסאות קטנות שרק כמה בחורים לבנים יכולים לגשת אליו".

"אני פשוט לא מקבל את ההנחה שחדש יותר הוא בהכרח טוב יותר".

"זה לא שיגעון, אנחנו יוצרים חברה חדשה."

"חברה שבה אובד המגע האישי ואפשר לתמרן אנשים באמצעות טכנולוגיה? תודה, אני מוותר."

"אז אני חושבת שתהיה מאד מאושר פה, עם הספרים המעופשים שלך."

"לספרים המעופשים יש הרבה יותר מה לומר מאשר עמודי הרשת המפוארים שלך..."

  

ג'ני מזכירה שספרים הם מקור ידע, ופעם מי ששלט בספרים, שלט בידע ולכן בכוח. הנזירים שמופיעים בתחילת הפרק היו מהקבוצות היחידות באוכלוסייה המערבית שידעו קרוא וכתוב והחזיקו בספרים, שהיו אז מצרך יקר-המציאות. מהפכת הדפוס הייתה השלב הראשון והחשוב ביותר בביזור של הידע והזרז החשוב ביותר לדמוקרטיה (שדורשת אוכלוסייה משכילה, מעורבת, שיש לה גישה למידע שיאפשר לה להחליט החלטות). כיום, המחשוב והתקשוב מגדירים מה שכנראה הוא מהפכה נוספת ואולי שווה בחשיבותה, שמביאה את המידע והידע במהירות ונגישות חסרות-תקדים אל רוב האנשים בעולם.

ג'ני מבטאת סוג של אוטופיזם טכנולוגי אופטימי. היא אומרת, "אנחנו יוצרים פה חברה חדשה", ובמקביל מולוך אומר לדייב, "הראיתי לך עולם חדש, דייב. ידע, כוח". אבל מהו העולם החדש שהוא מתכנן? כנראה כמו שהופיע "במקרה" במחשב של מישהו "גרמניה הנאצית כמופת לחברה מאורגנת". הטכנולוגיה מעודדת מצד אחד, חזון אופטימי, ומנגד, חזון טוטליטארי - האם העולם החדש הוא חופשי יותר ומבוזר יותר או דווקא יותר מרוכז? ג'יילס מסביר ש"אפשר לתמרן אנשים באמצעות טכנולוגיה". בעצם, אם אני שולט לך על המחשב - הכוח אצלי ואני שולט בך. אבל ג'ני ודאי הייתה ודאי עונה כי גם בעבר מי ששלט במידע, שלט בכוח, אבל פעם זה היה על ידי הסתרה ושליטה במקור המידע, והיום, כשקשה הרבה יותר לשלוט בהפצת המידע, המניפולציה היא בשיטות אחרות כמו "ספינים", הנדסת-קישורים  או הצפה במידע מנוגד כדי לטשטש את ההשפעה המקורית.

השיחה מסתיימת בפתאומיות כשג'יילס מגלה פתאום את הספר המחוק ומנפנף את ג'ני בהיסח הדעת במטרה לבדוק את העניין ("היה נחמד לדבר איתך";"אנחנו רבנו"; "צריכים לעשות את זה שוב מתישהו").

אם מסתכלים על פרויקט סריקת הספרים שכאילו הקדים בכמה שנים את פרויקט Google Books, שעושה בעצם את אותו הדבר (רק בלי שימוש בעבודת נוער זולה...), אולי אפשר לראות את מה שקורה לספר-מולוך כמטאפורה. האם סריקת הספרים תגרום לזה שהם ייעלמו? מצד אחד, פרויקט כמו זה של גוגל נועד להותיר "בחיים" את הספרים הישנים שעמדו להיעלם בתהום הנשייה. מצד שני, כל מה שנדרש זה וירוס או דיסק קשיח שקרס, כדי להעלים - לנצח - את הספרים וכל המידע האחר. האם יכול להיות שזה מה שיקרה? האם קטסטרופה אחת כזאת יכולה להחזיר אותנו עשרות שנים אחורה כשכל מה שיישאר הם רק הספרים הישנים מפעם?

אנחנו רואים את דייב אומר, "אני לא יכול לעשות את זה".

"אבל הבטחת."

דייב מוליך את באפי למלכודת וברגע האחרון מתחרט ומציל אותה. אבל מולוך אינו בוס סלחן, ודייב מגלה פתאום שבמחשב נפתח NOTEPAD עם מכתב "התאבדות". פריץ מחכה בפינה, וסופו של דייב כבר ידוע. ואולי זה עוד חיסרון של העולם הדיגיטאלי, שבו אפילו מכתב כזה, שנמצא על גופתו של דייב, אינו אישי ואי אפשר היה לגלות שהוא אינו אותנטי באמצעות כתב-יד, כמו פעם.

2000 Twentieth Century Fox. All Rights Reserved ©

בנקודה זו התמונה מתחילה להתבהר גם לסקוביז. ג'יילס מספר איך בימי הביניים נשמות שדים נכלאו בתוך ספרים, ומוסיף קצת מידע עם מי יש לנו עסק: "מולוך המשחית, שד פתייני ומסוכן, מושך אליו אנשים בהבטחות של אהבה, כוח, ידע". באפי היא זאת שעולה על הסיבה האמיתית: "הסורק קרא את הספר, הוא נהיה לנו בינארי. הוא בתוך המחשב, ובכל מחשב שמחובר אליו במודם. הוא בכל מקום". מכאן הם מתארים את הדברים הנוראים שיכולים לקרות בהשפעתו (שאת חלקם כבר ראינו, מפוזרים לאורך הפרק, כמו מישהי שמלווה אלונקה ואומרת: "במחשב לא היה כתוב שהוא אלרגי לפניצילין", או מבזק חדשות על שערוריות בכנסיה ופריצה לתיק הרוצחים של האף.בי.איי). באפי וזאנדר הולכים לבדוק מה קורה עם ווילו, כשהמשימה של ג'יילס היא לנסות להיעזר במיס קלאנדר כדי להוציא את מולוך מהרשת. כך הם משאירים אותו במצב של תמיהה - "איך אשכנע אותה שיש שד באינטרנט?".

דווקא השאלה הזאת יכולה לתת תשובה מפתיעה ששוב משלבת בצורה מוזרה בין המיסטיקה והטכנולוגיה. מה שהכישוף עושה למולוך, העברה של ה"נשמה" שלו לתוך ספר, התגלגל בימינו לחזון עתידני כמעט זהה. אם היינו מנסים להסביר במונחים של היום את הכישוף, היינו משתמשים במילה אחת – דיגיטציה. ואכן, יש אנשים רבים שמאמינים כי בעתיד המודעות האנושית הביולוגית שהולכת ומתחברת לטכנולוגיה דיגיטאלית, תנטוש בסופו של דבר את "הכבלים" הביולוגיים שלה ותעבור לקיום ממוחשב בלבד. בין אם מדובר בצורות חיים אחרות של אינטליגנציה מלאכותית או בדיגיטציה של מוח אנושי שממשיכה לחיות כסימולציה – חלק מהרעיונות של "הטראנס-הומניזם" מדברים על דבר כזה בדיוק. באופן מצחיק, הקסם שכולא נשמות בספר, ביחד עם השימוש הלא-מודע בסורק מסמכים, יצר מין קיצור דרך למה שאולי יהיה טכנולוגיה עתידנית ושוב סוגר מעגל בין שני העולמות האלה, שלכאורה אינם קשורים .

ווילו, שבשלב הזה כבר מתחילה לחשוד ב"מלקולם", מגלה עוד הודעה ממנו, ומשום מה, המחשב נדלק מחדש גם כשהיא מכבה אותו. היא נחטפת ע"י פריץ, ובאפי וזאנדר רצים למקום שהגיוני שהיא מוחזקת בו. ג'יילס, לעומת זאת, לא נחטף אבל עובר חוויה מטלטלת לא פחות, במה שמתגלית כסצנה המעניינת ביותר בפרק. ג'יילס המגמגם, שמנסה למצוא דרך להסביר ל"מוגלגית" את "עובדות החיים", פולט לבסוף, "יש שד באינטרנט", ובוודאי שלא מצפה לתשובה "אני יודעת".

לג'ני, בניגוד לג'יילס, אין בעיה "לצאת מארון המטאטאים" והיא, אולי בהתאם לאידיאולוגיה שלה וגם האופי ההפוך מזה של ג'יילס, חולקת את המידע בפתיחות: "היו סימנים כבר ימים... אתה צריך לראות את העצמות שהטלתי. ידעתי שזה יקרה במוקדם או במאוחר". ג'יילס המזועזע, ששואל, "את מורה למדעי המחשב, לא ממש מקצוע שמוביל לקריאה בעצמות", מקבל שיעור במודרנה: “טעות, סנוב. אתה חושב שהתחום המיסטי מוגבל רק לטקסטים ופריטים עתיקים? שהמדע הרע העלים את הקסם? התחום השמיימי קיים גם בסייברספייס, כמו כאן".

למי שתהה, זה אמיתי לגמרי. הטכנו-פגאניזם הוא תנועה קיימת, שמנסה לשלב את המיסטיקה העתיקה בטכנולוגיה החדישה. בין אם מדובר בתחליפים מודרניים למסורת עתיקה (להשתמש בתנור ביתי במקום באח בוערת או בסמן-לייזר במקום מטה-קסמים), שימוש במטאפורות טכנולוגיות להסבר החוויה המיסטית או האמונה שהאינטרנט הוא מרחב מיסטי בפני עצמו - הרבה זרמים מנסים לשלב את העולמות, להתאים את הישן לעולם החדש או לטעון שהם מלכתחילה לא היו כל כך שונים. מפליא לראות את הייצוג של התנועה הקצת-מחתרתית הזאת מקבל ביטוי מכובד בתכנית טלוויזיה "מיינסטרימית" ומשולב כחלק אינטגרלי מהעלילה.

בנקודה הזאת באפי מתקשרת אל ג'יילס ומודיעה שצריך למהר. דווקא הקטע הזה נראה פתאום כל-כך מיושן, כי ג'יילס עונה בטלפון "בזק" ישן עם צלצול של פעם, ובאפי מתקשרת מטלפון ציבורי שנמצא, למרבה המזל, בדיוק ליד גדר המפעל. בנקודה הזאת אפשר לחשוב – היי, אם זה היה היום, אם היו להם פלאפונים וסמארטפונים, היה הרבה יותר קל! גם לתקשר וגם לדעת איפה ווילו נמצאת בכל רגע ורגע... ומולוך נכנס לכל מחשב שמחובר לרשת... אולי בעצם לא? אולי היום הפרק היה יכול להיות עוד יותר מפחיד?

ווילו שמתעוררת, מגלה סוף-סוף מיהו מולוך, בשר ודם (בעצם, נחושת וברזל). כמו כל נבל טוב, הוא נושא נאום נמלץ על עצמו וכוונותיו: "העולם החדש הזה נפלא, הכול זורם דרכי אך דבר לא משתווה לכך שיש לי שוב צורה". לצערי, בנקודה הזאת, כדי לקדם את העלילה ולתת איזה נימוק, הם משתמשים בקלישאות די שדופות מהז'אנר. היצור הממוחשב לא מסתפק בעולם החדש המופלא ובכוח כמעט חסר הגבולות שיש לו, מה שמניע אותו הוא הרצון להיות "ילד אמיתי", כמו דאטה ממסע בין כוכבים, או פינוקיו לפניו. גם השאלה למה הוא ממקד את מאמציו בווילו לא זוכה בתשובה הגיונית של ממש. הוא אולי רוצה גוף גשמי אבל למה דווקא שלה? למה לא לנצל את אחד ממשרתיו שכל-כך רוצים "לאהוב" אותו? הטענה היא "את נתת לי חיים ואני רוצה להשיב לך", וזה לא ממש מסתדר עם הדמות של השד המרושע הזה, יותר עם תבניות מוכרות מיצירות אחרות, כגון "בלייד ראנר", שבהן כל-כך אוהבים את הרעיון של הרובוט שרוצה לפגוש את בוראו. דווקא במישור ה"ריאליסטי" הדיאלוג מתאים הרבה יותר. החוטף מהרשת ,שמתגלה כמפלצת, טוען שהוא רוצה לתת לווילו הכול והוא אוהב אותה, והיא עונה לו את התשובה הנכונה: 

זאת בדיחה, אתה לא אוהב שום דבר".

"את שלי."

"אני לא שלך ולעולם לא אהיה שלך."

נכון, אם כי קלישאתי משהו.

אבל אלה סתם ניטפוקים, שממש לא חשובים לעומת מה שקורה עכשיו עם ג'יילס וג'ני - שהוא הרבה יותר נפלא. מי שהיו עד עכשיו תיזה ואנתי-תיזה, מתמזגים עכשיו לסינתזה של שיתוף פעולה. ג'יילס לא יודע איך ליצור מעגל כישוף, וג'ני עושה את זה ברשת, בשיתוף פעולה עם חברי הקהילה המקוונת שלה. הם משלימים "מעגל" (חשמלי?), ג'יילס עומד עם ספר ומקריא את הכישוף, כשג'ני יושבת אל המחשב ומקלידה אותו. וכך בכוחות משותפים הם מצליחים לכלוא את מולוך – הפעם לא בספר, אלא בתוך גוף הרובוט שלו, מה שמאפשר לבאפי להגיע לקרב הסופי ולחסל אותו סוף-סוף.

הפרק עד כה היה כיפי ומצוין, אבל הסצנה הבאה (זו שלפני האחרונה, אחריה הסקוביז מקטרים על כך שלעולם לא תהיה להם מערכת יחסים נורמאלית שאינה עם מפלצת פי-השאול) הופכת אותו לנפלא ומענג עד מאוד. אולי אני לא אובייקטיבי - זו כנראה הסצנה הראשונה שאי פעם ראיתי בסדרה, אבל קשה לעמוד בקסם שלה. ניתן לג'ני ולג'יילס לדבר:

"הספר שלך התחיל את כל הצרה, לא המחשב. באמת, מה יש בהם שמטריד אותך כל-כך?"

"הריח."

"למחשבים אין ריח, רופרט."

"אני יודע. ריח הוא הזרז החזק ביותר לזיכרון. פרח מסוים או משב של עשן יכול להחזיר חוויות שנשכחו זה-מכבר. לספרים יש ריח, מעופש ועשיר. הידע שהגיע ממחשב הוא... אין לו... מרקם, או הקשר. הוא פה ואז הוא נעלם. אם היא צריכה להאריך ימים, אז, רכישת ידע צריכה להיות... מוחשית. צריכה להיות... ריחנית."



עוד נקודות על הפרק:

בחזרה לעתיד

תוספות עבור מי שראו את העונה השנייה. לכל השאר: זהירות, ספוילרים!

תגובות (25)