ארכיון המסך המפוצל > 2012

הממיר 29/5/12

יומני הערפד מרנינה, כוכב נולד והיפה והחנון פותחות עונה, אתם שם בבית החמצה הגונה וילדי האנרכיה מאכזבת מכל בחינה

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 29/05/2012

10. מד מן, עונה 5 פרק 10

כמה וכמה משפטים שנאמרו בפרק קלעו בדיוק למהותו ולטיבה של "מד מן" כולה. "הכישלון הזה, החיים האלה – זה ייראה כאילו הכול קרה למישהו אחר", אמר הארי לפול קינזי. זהו משפט שדון עצמו, למוד הדחקות ושכחה, אמר בעבר בווריאציות כאלה ואחרות. בבית החולים, אחרי שפגי התכחשה לילדה, הוא אמר לה, "צאי מכאן והמשיכי הלאה. זה לא קרה. ידהים אותך עד כמה זה לא קרה". עזוב את דיק וויטמן, לך תהפוך לדון דרייפר. אותו מוטיב של לידה מחדש שנוכח מאוד בעונה החמישית של "מד מן" ובקודמתה.

ליין פרייס שמע אף הוא משפט יאה מהבנקאי שלו: "אני רוצה לטוס, אבל אני חושב שננהג". הפרק כולו הציג אנשים שמשהו מונע מהם להמריא, אבל עד סוף הפרק חלקם הצליח להפסיק לנהוג ולהתחיל לטוס. המובהקים שבהם היו דון, שטס שתוי ביגואר, העלה עוד ועוד הילוכים ולמחרת חזר לאיתנו המקצועי; וכן פול, שלמעשה הוא היחיד שיעשה זאת בפועל בעזרת כרטיס הטיסה שנתן לו הארי, בדרך אל חיים חדשים. להמשך...  (יאדו מבלוג קפה + טלוויזיה)

10. יומני הערפד, עונה 3 פרק 3

חשבתי שזה יהיה פרק של מריחת זמן שכזו, פלאשבק לעבר כדי להשהות את ההווה, אבל וואו, זה היה מגניב לגמרי. אהבתי את השחזור הבורדווקי המצוין ואת השימוש בשיקגו עיר הג'ז בשעתו כלב ההתרחשות. הטוויסט של היחסים הנשכחים בין סטפן לקלאוס ורבקה היה מצוין, ואף סיפק בסיס חזק יותר לעובדה שקלאוס רצה איתו את סטפן בהרפתקאותיו החדשות.

ביטול שכחתו של סטפן גרמה לי לתהות מה באמת קורה במקרה כזה. הוא הרי נמצא במקום אחר בעליל מאשר בשנות העשרים, וכעת הוא נזכר פתאום בתקופה האבודה שבה היה מישהו אחר. הוא ודאי אמור להיקרע בין מצפונו הנוכחי לבין הלך רוחו דאז. מעניין גם המקום שרבקה תופסת בחייו. ראינו בעיקר את הצד שלה, את העובדה שהיא אוהבת אותו, אבל לא ראינו איך הוא מרגיש כלפיה. אני מניח שלבו כרגע נתון לאליינה, אבל אולי זה יסבך קצת את הדברים. אהבתי את תגובתה הנרגשת של רבקה כאשר סטפן נקרא אל 'חדר המתים', ואהבתי גם את המפגש הראשון של סטפן ואליינה כאשר התחבאה במזווה הסודי.

 


מראה הארונות עם בני משפחתו של קלאוס הזכיר לי שוב את התחזית שלי מסוף העונה הקודמת, שמשם תיפתח הרעה עבור קלאוס. כל מה שצריך זה מישהו שיוציא את היתדות מחזותיהם, רצונם לנקום יעשה את היתר. אה, וצריך למצוא דרך להרוג אותו. מצד שני, גילינו שקלאוס גם מצוי במנוסה מפני מישהו, כנראה מי שירה על מועדון הלילה בקליעי עץ. הבלש שתשאל את סטפן לאחר מכן הוא סבסטיאן רושה (בלת'זר מ"על טבעי", "פרינג'", "אודיסאה 5"), כך שמן הסתם נראה עוד ממנו בהמשך. בטח גם הוא ייראה כאילו לא הזדקן ביום מאז שנות העשרים של המאה העשרים.

בינתיים קרוליין מעונה על ידי אביה, אבל ניצלת במהרה על ידי אמה וטיילר. זה טוב כי קשה לי לראות אותה סובלת, עוד משחק מצוין של קנדיס אקולה, אבל אני תוהה לאן ייקחו את זה מכאן. קשה לי להאמין שהוא יעבור את אותה דרך שאמה של קרוליין עברה, זה סתם יהיה שידור חוזר, אבל מה – יהרגו גם אותו? תכל'ס יכול להיות, זה עשוי להיות כובד משמעותי על מצפונה של קרוליין. חוץ מזה, הפרק טרח להדגיש את העובדה שסטפן וקלאוס רצחו כל אחד את הוריו, כך שאולי זה רמז לעתיד לבוא (אם כי אני לא באמת מאמין שזה קשור). מעבר לכך, אני עדיין מחכה לראות מה קורה עם ג'רמי, מאט והרוחות. (יאדו מבלוג קפה + טלוויזיה)

9. צדק פרטי, עונה 3 פרק 13 (סוף עונה)

נקודת הפתיחה של העונה השלישית מלכתחילה הייתה בעייתית – להתגבר על לכתה של אחת הדמויות הגדולות בתולדותיה, מגס בנט. כעת עם סיום העונה ניתן לומר שהחשש היה מוצדק למדי. היא לא פגמה במיצובה של "צדק פרטי" כסדרה אדירה ואחת המבדרות בטלוויזיה, אבל העונה גם נפלה מקודמתה וסבלה מהתפזרות, חוסר אחידות והפגת הרוח במפרשים.

כפי שכבר כתבתי בעבר, כרוניקת נפילתו של רוברט קוארלס הייתה מרתקת, אבל בשלב מסוים נראה שניצול הפסיכוטיות שלו יכול וראוי היה להיעשות טוב יותר. הוא כל כך יצא מגדרו כדי לאיים על ריילן שיהרוג אותו, הטריח את עצמו לבוא במיוחד אל הבר מתחת למגורי ריילן כדי לשוחח עמו על האפשרויות העתידיות בפני כל העדים שמסביב, ואז כשכבר יש לו הזדמנות להרוג אותו, עם בני ערובה באמתחתו, הוא משום מה משתמש בו כבן ערובה נוסף. למה בעצם? הרי יש לך את שני הנערים האלה, מה זה משנה לליימהאוס אם ריילן נוסף להם? ולמה זרקת באמצע הדרך את האמא (קאתי קאלין ראיין, גרושתו של ויק מאקי ואשתו של שון ראיין, יוצר "המגן")? כדי שהיא תוכל לעזור למשטרה לתפוס אותך?

ניתן לטפול את כל הבחירות המשונות הללו על הלך רוחו המטורף של קוארלס, אבל בסופו של דבר הן עמעמו אקשן שיכול היה להיות טוב יותר. הקליימקס אמנם היה משלהב עם ליימהאוס שפורק את קוארלס מזרועו, אבל סביר להניח שגם הוא היה יכול להיות טוב בהרבה. כל הפעמים שבהן ראינו את השליפה המהירה של רוברט, רק כדי שריילן יוכל להגיד לבסוף "צעצוע נחמד"? בחייכם.

מה שכן, על מה שהאקשן חסר פיצתה הדרמה. הפינאלה המחישה שמדובר באסופה מרשימה של דמויות עצובות מן היסוד. קוארלס כמובן, ארלו, אלן מיי שיום אחד תהיה מלכה, וכמובן ריילן. במהלך הביקור המתבקש אצל פיונה הבנו עד כמה הוא בודד ועד כמה לבו נשבר שוב ושוב – מי שירה בטום היה אביו, שככל שידע ירה באיש חוק כלשהו עם כובע על ראשו. וואו.הקלות שבה ארלו עשה את זה לעומת ההקרבה שלו לטובת בויד ( אני כל כך שמח על ההקרבה הזו – התאבלתי יחד עם אווה על תפיסתו של בויד וכבר חששתי שהוא הולך להיעלם לנו. אני פשוט מת עליו), סיפרה את כל סיפורו של ריילן גיבנס.

מעט מדי זמן מסך היה לריילן בעונה הזו. לפרקים זה היה בלתי מורגש מרוב שההתרחשויות מסביב היו עזות, אבל בסופו של דבר היעדרו הצטבר לכדי חוסר ממשי. עצם העובדה שהטלטלה הגדולה ביותר בפרק נבעה מהגילוי הנורא הזה של עומק שנאת אביו כלפיו, התנצלות או לא התנצלות, ממחישה עד כמה דמותו קריטית ואינה צריכה להסתפק במנות כה מדודות. נראה שאפילו קוארלס נצפה יותר בעונה הזו, והגם שזכינו לפיכך לרגעי פלא, זה לא צריך לבוא על חשבון סגן המרשל החביב עלינו. וכאמור, זה לא שאין מה לספר בחזית של ריילן. עד כמה שהפאסון שלו אהוב ומשובב נפש, הגיע הזמן לראות אותו מתמודד עם הבורות הנפשיים האלה באופן מעט יותר מעמיק מאשר להטביע את עצמו בעבודה ולהקל את אצבעו על ההדק, אפילו שזה מספק רגעים ענקיים כמו הרולטה ההרלנית עם ווין דאפי הנרעש. ריילן איבד את כל האנשים הקרובים לו, יש שיאמרו שזה לא עניין של מה בכך. לזה אני מצפה בעונה הרביעית. (יאדו מבלוג קפה + טלוויזיה).

9. דוקטור הו, עונה 6, פרק 7

הפרק הזה הוא הפרק הסוגר את החצי הראשון של העונה (החצי השני מגיע אוטוטו..) ואווירת הסיום עם סגירתם של מעגלים אחדים ופתיחתם של חדשים אכן ניכרת בו. הפרק עתיר אקשן, אירועים ודמויות והוא גם מתכתב עם הפרקים קודמים. שפע הדמויות מהווה את נקודת החולשה של הפרק - רובן מקבלות זמן קצר מכדי להציג את עצמן, ולמרות שלכל אחת יש את ההשפעה שלה על העלילה, זה לא מרגיש לגמרי מספיק. 


הפרק מתחיל בשתי סצנות המשולבות יחדיו. האחת, סצנה מרגשת שבה איימי נפרדת מבתה מלודי פונד (ייתכן שיש צופים שהבינו כבר כאן לאן חותרים) תוך כדי שהיא מספרת לה שהיא צריכה להיות חזקה ושיש איש חזק, לוחם, שיציל אותה בכל זמן ומצב אפשרי - רורי כמובן. והשנייה סצנת קרב ובה צי של סייברמן מותקף על ידי פולש מסתורי שמתגלה כרורי במדי ליגיונר רומאי ששואל אותם איפה איימי וגם מפוצץ את כל הצי. להמשך קריאה... (נעם ברג)

8. היפה והחנון, עונה 3 פרק 1

עונה חדשה של "היפה והחנון" הגיעה בדיוק בזמן הנכון, כשהעונה בארה"ב מסתיימת והלו"ז מתפנה. יש מספר הבדלים מהותיים שניתן להניח עליהם את האצבע מיד. ראשית, רוב הבנות יפות יותר מאשר בעונה הקודמת ואינן בגווני כתום. אין לנו דמוית ענבל עם שפתיים עצומות שלא ברור מדוע היא נחשבת ליפה, הפעם לכל הפחות יש חביבות למראה. שנית, הבנות מגיעות כבר מהבית עם הנכונות לקחת את החנונים תחת כנפיהן ולטפח אותם. פחות בוז ויותר פטרונות. כלומר מטרונות.

מקרב הבנות יש כאלה שלא ברור איך מנת המשכל שלהן אפשרה להן לעסוק במקצוע שהן עוסקות בו בחיים, בראשן סיגל הסייעת לגננת, שמעמידה דורות חדשים של צבא בלונדיניות, ובמיוחד דנית המזכירה במשרד החינוך. יש משהו מאוד סמלי בכך שהבורות העצומה שלה נוכחת במקום שהשפעתו על החינוך בארץ דלה עד כאב. חלק לא קטן מיתר הכיתובים שהוצמדו לבריות בתוכנית היו מטומטמים מהרגיל, ורובם גם לא זכו לשום התייחסות בתוכנית עצמה. "מעריץ את חיים משה", כאילו זו איזו מכשלה לחיים. "בעל אזרחות פולנית", שנראה אגב לגמרי מושתל. "מתנגד אידיאולוגית לדיאודורנט" – זה משהו שדי חובה לעסוק בו, לא? "מחכה שישתנה לו הקול"? לא סביר, הוא בן 27.

אצל הבנים אולג נראה כאילו נשלף מהמרכז לאמנות הפיתוי, חלקלק, דוחה וחי בסרט קשה, אבל בסופו של דבר זה בדיוק העניין – נראה שהוא חי בסרט קשה כי זה המפלט שלו, די בדומה לאלכס בעונה הקודמת. לצערו של אולג הוא רחוק מלהיות מקסים כאלכס, אבל אולי זוגתו תצליח לתרבת אותו. סיכוי קלוש. ויקטור בעל קול הפעמונות שבר את לבנו עם הדילמה הקשה שהונחתה עליו כבר בהתחלה, ולדעתי עשה בחירה שגויה מהיסוד בכך שביכר את סיוון השתלטנית על פני דניאל הלבבית.

שני פייבוריטים סימנתי בפרק הראשון, אבל למרבה הצער הם לא בני זוג בתוכנית: מהבנות דלית נדמית קצת כמו ליטל מהעונה הקודמת, מתוקה, בעלת הומור עצמי ולב, ומקרב הבנים אדי, כפילו של אורי אמנותי, שובה לב במיוחד. יש עוד כמה מעניינים משתי הקבוצות, אבל אלה בלטו במיוחד מבחינתי. (יאדו מבלוג קפה + טלוויזיה)

7. כוכב נולד, עונה 10, תכנית 1

העונה העשירית של כוכב נולד (לא עשור, אבל בואו לא נהיה קטנוניים) נפתחה בתרועות רמות. קליפ ארצי, שידורי הסבר מפורטים ופרומואים כמיטב המסורת. אבל בכוכב נולד ידעו היטב שהפורמט כבר לעוס, האשליות כבר נופצו והקאברים מוצו, והתקווה היחידה תלויה בשופטים. בעונה הזאת של כוכב נולד, עושה רושם שזה הדבר היחיד שיהיה שווה לצפות בו.


זה פשוט- מדובר כאן במופע הקאמבק של גידי גוב, וכל היתר מיותר. גידי גוב, ללא ספק אושייה מוזיקלית וטלוויזיונית ישראלית, מצליח לתת קצת טעם במופע היבש הזה ולהפיח תקווה בצופים בוגרים. הכריזמה, ההומור, הציניות הדקה והמבוכה הכנה הופכים אותו, שוב, למשהו שעושה טוב למסך וטוב לצופים. כשהוא נבוך באמת מול חסר המודעות העצמית התורן, כשהוא נרגש כולו מול נער כשרוני וכשהוא נאבק לא לנער מעליו את מירי מסיקה- הוא אותו האיש שהתאהבו בו ישראלים רבים כ"כ, החל מכוורת וכלה ב"לילה גוב".

בקשר לשאר- צדי צרפתי חינני כהרגלו, צביקה הדר עממיקוס כהרגלו, משה פרץ  שתקן למדי ומירי מסיקה נמסה מכל צליל, בלי יוצאים מן הכלל. המתמודדים היו השילוב הרגיל של כישרון בוסר וחוסר מודעות עצמית, וכרגע נחרט לי בזיכרון רק אחד מהם- בועז קראוזר, תיכוניסט שהלחין את אלתרמן וריגש גם את גידי גוב.

קשה לי להאמין שהעונה הזו תהיה מוצלחת מקודמותיה, עם כל השדרוגים והחידושים. המתמודדים צעירים מדי, דומים מדי, השידורים ארוכים ומתישים וכולנו כבר מכירים את הסוף. ובכל זאת, עושה טוב לראות גיבורי תרבות ישראליים לא במופעי מחווה אלא כחלק אינטגרלי מהתכנית, מזכירים לנו שאפשר להצחיק גם אחרי גיל 40, גם אם אי אפשר לעשות טלוויזיה ליותר מגיל 15.  (מירב)


7. מזל סרטן, עונה 3, פרק 6

אני חייבת להודות - אני לא אוהבת את השלב שבו סדרות טלוויזיה מתחילות להתלהב מעצמן עם עלילות שבהן יוצרים סדרה/סרט מעלילת הסדרה. החלק המעניין היחיד בקו העלילה הזה היה כשהמפיקה הודיעה שהיא מתכוונת להרוג את הדמות של קת'י כי זה מעניין ומוכר יותר. הרגע הזה מוביל לשיחה שממשיכה את מגמת ההתרחקות הברורה של פול וקת'י בעונה הזו. העונה התחילה איתה, עם קת'י ואישיות הבר שלה (שחזרה להופעת אורח קצרה הפרק עם פנטזיה על האבא של התינוקת שהיא רוצה לאמץ). בהמשך פול הסתפח לאימפריית ההרצאות של ג'וי. אבל אני חושבת שמה שמפריד ביניהם הכי הרבה הוא הגישה לניסוי הקליני. קת'י, שהתחילה את הסדרה מתוך שכנוע עמוק שהיא עומדת למות ויהי מה, מאמינה עכשיו שהיא יצאה מכלל סכנה. כל ההתנהגות שהייתה לה בשלב ה"מה זה משנה, אני אמות" חוזרת בשלב ה"איזה כיף, זכיתי בחיי מחדש". אני אוהבת את האמירה שזה לא המוות - זו קת'י. פול, לעומתה, כנראה לא ממש שוכנע ביכולתו של הניסוי הקליני לרפא את קת'י לחלוטין. לא ברור אם חוסר השכנוע הזה נובע מהחזרה שלו לחיים או לא (בכל זאת, לו יש דפיברילטור שנותן לו מכות חשמל דרמטיות, ניסויים קליניים עובדים לאט, אם בכלל).

הפרק הזה לא כלל מספיק אדם, לצערי. אחרי המעבר הדרמטי שלו לבית של שון בפרק הקודם, נראה שלמרות דעתה של קת'י המעבר כן עושה לו דברים טובים. הוא אפילו עשה כביסה... ושון הוא אולי לא מודל מושלם לחיקוי, אבל הוא בדרך כלל מצליח להגיד לאדם דברים נכונים שהוא צריך לשמוע. למשל, במקרה הזה, לגבי מין אנאלי עם החברה הדתייה שלו. לזכותו של אדם יאמר שלמרות שבהתחלה הוא מתעלם כי נוח לו ככה, אחרי ששון אומר לו שאלו יחסי מין, הוא אפילו מצליח למצוא טיעונים הגיוניים נגד המשך המצב כמו שהוא.  נכון שההיגיון הזה לא מחזיק מעמד הרבה זמן, אבל הוא עדיין מראה יכולת מחשבה שלא נפוצה בין הדמויות בסדרה - היכולת לראות גם את מה שלא ממש מתחשק.

שון של העונה הזו הוא שון עם תרופות - פחות "מטורף" ו"מוזר" ויותר דמות. אהבתי את הפיתוח של קו העלילה עם שיחות הסקס לפגישה עם לקוח (שכמובן מתברר כפסיכיאטר). הפגישה הזו מאפשרת לשון לראות כמה הוא השתנה, וכמה השינוי הזה בעצם טוב. הוא מתקשר עם אדם שפחות או יותר זר לו באופן בוגר וענייני. חבל שרידדו את זה בסוף למין בשלישיה עם הלקוח ואשתו. (מורן)

6. משחקי הכס, עונה 2 פרק 8

צעד קדימה, שניים אחורה. שוב התחושה הזו שנותנים לנו חצאי סיפורים, והעניין (כלומר חסרונו) בהתאם. תיאון מתבקש לחזור הביתה, ג'ון סנו מופל אל מחוץ להולכים, דאינריז מחליטה עוד החלטה. מאוד מעניין. רבאק, תנו איזה סוף לדברים, מקום שהגיוני לעשות בו אתנחתא. גם הסיפור של רוב היה קטן ביחס לתמונה הגדולה – שלו ובכלל – אבל וואלה, לפחות היה לו איזשהו סיפור מלבד חילופי דברים. המעט מסטאניס, למשל, הצליח להיות טוב בהרבה מתיאון או ג'ון כי הוא בא ועיבה את הסיפור, אפילו אם לא קידם אותו. מנגד, חיבור האחים של תיאון ויארה היה אמנם מאוד יפה, אבל קטן מכדי שתהיה הצדקה לא לחכות איתו לשבוע הבא.

אני מניח שבספר זה אחרת, אבל זה לא אמור לשנות, בטלוויזיה עדיף שפרק יתמקד בפחות סיפורים מדי פרק, ולא ישליך פנימה כמה שיותר כדי לקדם אותם בצעד מזערי נוסף שמייצר בעיקר אדישות. כל סיפור מתפצל לעוד ועוד שברי סיפורים: בריאן וג'יימי מתנתקים מהיתר, ג'ון סנו עשה זאת לפני מספר פרקים ועכשיו אנחנו רואים את חבריו חופרים בשלג (למה, אגב?) ומוצאים את מה שמוצאים. תפסת מרובה – לא תפסת; מדהים עד כמה הסדרה ממחישה זאת שוב ושוב.

ההתפתחויות המשמעותיות המובחנות הגיעו מהחזיתות של אריה/טייווין ושל מעלה המלך. איתרע מזלה של רוז האומללה וטיריון שילם לה פעם מזמן, בווינטרפל, עם המחרוזת המשפחתית. רוז אמנם לא קרובה ללבו של טיריון, אבל נראה שאכפת לו ושהוא באמת לא רוצה שיקרה לה משהו. מצד שני, כשהוא כבר מדבר עם ג'ופרי, דומה שטיריון לא מנסה להניא אותו מלגרום לסטאניס לחייך. אני ממש מחבב את רוז ומקווה שלא יאונה לה רע, אבל עכשיו כשגורלה קשור בגורלו של ג'ופרי, אני לגמרי חצוי. הרי אין מישהו שנרצה לראות אותו מת, רצוי באלימות יתרה, יותר מאשר ג'ופרי, אבל חבל שהיא תשלם על כך. נותר רק לקוות שתוכניתה של סרסיי תיכשל בצורה מפוארת, ואני מחכה לראות את נקמתו של טיריון בה בבוא העת.



© 2012 Home Box Office, Inc. All rights reserved

אריה הפגינה שוב תושיה אדירה, נוקבת בשמו של ג'קאן הג'אר כדי לגרום לו למלא את רצונה. איזו מלכה. בכל זאת, אני תוהה מה היא תצליח לעשות כדי להזהיר את אחיה מפני בואו של טייווין. הם יצאו הרבה לפניה והם רכובים על סוסים. נראה לאן תוביל אותה תושייתה עכשיו. אפרופו אחיה, היה תענוג לראות את רוב סוף סוף מעמיד את אמו הטיפשה במקומה, ובאופן כה נחרץ. מדהים כמה נזק אישה אחת יכולה לעשות, עוד מאז שחטפה את טיריון בעונה הקודמת והובילה אל קו העלילה האיום ביותר בחייה הקצרים של הסדרה.

שני פרקים נותרו לסוף העונה הזו, הפיצוץ בין סטאניס למעלה המלך עוד לפנינו ומסקרן לראות איך טיריון ינסה לבלום אותו. בינתיים יש המון קצוות לקשור, כולל ענייני הדרקונים, ג'יימי שחוזר הביתה, המציאות הארכיאולוגיות מעבר לחומה וכהנה וכהנה. מן הסתם חלקם יקבלו מענה רק בעונה השלישית. (יאדו מבלוג קפה + טלוויזיה) 



6. גדולה מהחיים עונה 2 פרק 13

המחלה החביבה החדשה על התסריטאים (כנראה) מגיעה להופעת אורח בגדולה מהחיים - ג'יין וגרייסון מקבלים תיק של מרצה לנוירו-ביולוגיה עם הנטינגטון. היא רוצה לעבור הקפאה כדי שכשיום יבוא ותתגלה תרופה, היא תוכל להיות מופשרת ולהתרפא. המדינה טוענת שזו התאבדות, ג'יין מוכיחה שעצירת הלב אינה מוות בעזרת דוגמאות כמו צבים (בחיי) וניתוח לב פתוח (בלי להזכיר מכשיר קטן וחביב שנקרא "מכונת לב ריאה"). השופט משתכנע מהטיעון ומאשר את ההקפאה, אבל כשג'יין וגרייסון הולכים למסיבת הפרידה של המרצה הם רואים אותה שותה. בעזרת עוד קפיצה לוגית מרשימה ומיתוס ה"שילוב תרופות ואלכוהול הוא תמיד קטלני" ג'יין מבינה שהיא לא חולה.

מסתבר שבעלה של המרצה מת מהתקף לב והיא רוצה להצטרף אליו כי היא חוששת שתמות לפני שהוא יופשר. ג'יין משכנעת אותה להישאר כי בתור מרצה לנוירו-ביולוגיה היא אולי האדם היחיד עלי אדמות שיכול למצוא תרופה להתקף לב קטלני (שוב, בחיי). קו העלילה המופרך להחריד הזה מגיע לסיומו בעוד רמז לחידוש מערכת היחסים בין ג'יין וגרייסון - גרייסון אומר שהוא מבין את הרצון לחכות לאהובך וג'יין מבינה מכך שהיא צריכה לספר לו שהיא דב. גרייסון מזמין אותה לשתות, פרד מנסה להסביר לה שאסור לה לספר לו והיא מתעקשת. מכיוון שתפקידו של פרד הוא למנוע מג'יין לגלות לאנשים שהיא דב, הוא עומד שם בפרצוף עצוב ונותן לה ללכת. ג'יין מחכה לגרייסון במסעדה והופ... חלום בכיכובה של פאולה עבדול. ג'יין מתעוררת רגע לפני ה-"I do" בחלום לשיחה עם גרייסון במסעדה. מסתבר שהוא רוצה להפיק את המיטב מהחיים ומבקש מג'יין להיות השושבין שלו בחתונה עם ונסה. כמה שאני מעדיפה שג'יין תתקדם ולא תהיה עם גרייסון (כי הוא של דב, וג'יין היא לא דב), אני לא בטוחה שקו העלילה הזה עדיף. מצד שני, נראה שגם לכותבים נמאס לזגזג והם גורמים לתאונת דרכים שבה גרייסון עם דימום מרשים מהראש רואה את ג'יין וקורא לה דב. האם בפרק הבא הוא יוקפא?

הסיפור של קים, שממשיכה להפוך לדמות קצת פחות קרטונית, מעניין יותר בעיני. קים מגלה שקלייר, שחזרה למשרד ובוחרת לחזור עם תיק של קים, זייפה דו"ח כדי להשיג את מה שהיא רוצה. היא פונה לג'יין, שבעצתה של סטייסי החליטה לא לספר לקים על הנשיקה. ג'יין מספרת לקים על הנשיקה, כמובן. בנוסף, ג'יין מבינה מבקשת העצה של קים שהיא רוצה שג'יין תדליף לעורכי הדין של הצד השני את האסטרטגיה של קלייר כי "מתי ביקשת ממני עצה?" - אז נכון שקים וג'יין מעולם לא היו חברות, אבל אני חושבת ששוב יש כאן קפיצה לוגית מיותרת שנעשית רק כדי לאפשר את המשך קו העלילה המתוכנן.

בהמשך, קלייר כמובן מניחה שקים היא המדליפה ומפטרת אותה. קים, שנמנעה מלספר לפרקר על העובדה שקלייר השתמשה במשרד כדי לרמות את בעלה בהסכם הגירושים כי היא פחדה להצטייר כחברה קנאית (ושוב, בחיי - האישה עברה על החוק וניצלה אותך כדי לעשות את זה, אבל בגלל שמעורב כאן החבר שלך את מתעלמת כדי לא לצאת קנאית?) מנצלת את העובדה שהיא נפרדה מפרקר מיד אחרי שג'יין סיפרה לה על הנשיקה (ולפני שהתגלה שהדו"ח המזויף הודלף) ומראה לפרקר את הדו"ח שפרד חיבר על המעשה של קלייר. במקום תהליך התלבטות ארוך יותר עם טיעונים יותר מעניינים מ"יצאתי קנאית או לא" ואולי גם מערכת יחסים מעניינת יותר בין ג'יין וקים, קיבלנו קים כועסת וטורקת דלתות. אני מקווה שזה לא אומר שאנחנו נפרדים מהדמות בדיוק כשהיא הופכת למעניינת.

לכותבים מאוד חשוב לשמור על הדמויות של פרד וסטייסי ולכן הם קיבלו עלילת פילר שבה סטייסי מלוהקת לפרסומת, מנשקת שחקן, פרד מקנא, פרד מנסה להסתיר את הקנאה, סטייסי רוצה שהוא יקנא ובסוף הם מתנשקים. סטנדרטי, מיותר. (מורן)

5. אתם שם בבית, כל הסדרה
איזו הפתעה לא נעימה הייתה להיתקל בקולו של רוגל אלפר מקריין את "אתם שם בבית", הסדרה של ערוץ 8 על תולדות הפריים טיים הישראלי, שהפרק האחרון שלה שודר השבוע. עוד לפני שהתנתקתי מחם הפסקתי לצפות ב"ינשופים" שהנחה אלפר, בעיקר בגללו. ההתחכמויות שלו והאופן המשוחק שבו סיפק את הטקסט היה מעצבן והסיח את הדעת. בקרדיטים שבפתיחת הפרק הראשון הסתבר לי שהוא לא רק מקריין אלא גם אחד מיוצרי הסדרה, וזה ניכר. הסיבה השנייה שהפסקתי לצפות ב"ינשופים" שבהנחייתו הייתה ההומוגניות הבלתי נסבלת של הפאנל, הידיעה מראש של מה מהאייטמים לשבט ומה לחסד, גם אם בשוליים ישנם כמה חילוקי דעות מינוריים. זה הפך להיות משעמם.

זו הייתה הבעיה גם עם "אתם שם בבית". היא הרבה פחות מעניינת מכפי שהייתה יכולה להיות, כי ידעתי מראש מה אני הולך לקבל. המטרה סומנה עוד לפני שנורו החצים, וזה ניכר עד כאב. הייתה תחושה שהסדרה כולה באה לשכנע את המשוכנעים, בלי לחדש כמעט דבר. כלומר, יש יסוד סביר להניח שרוב הצופים בערוץ 8 מעורים ונבונים דיים לדעת שמה שרואים בריאליטי לא באמת משקף את המציאות.

הפרקים כולם סיפקו תמצית מדויקת של הנושא שבו עסקו – חדשות, בידור, ריאליטי, דרמה וסאטירה, אבל רוב הזמן בזה הסתפקו – תמצות מדויק. לא שזוהי מלאכה שלא הייתה צריכה להיעשות, רק שציפיתי ליותר. היו פה ושם תובנות נחמדות, אבל הן בעיקר ניסחו שוב דברים שכבר שמענו מספיק פעמים בעבר, אם זה מקומן הבלתי יאמן של החדשות בקרב הציבור וה"בידוריזציה" שלהן (אבחנה מרתקת לפני עשור אולי) ואם זה ההתחמקות מלעשות סאטירה. אולי זו הטעות שלי שציפיתי ליותר, בתור אחד שמתעניין בטלוויזיה קצת יותר מהממוצע וכבר נחשף לרוב הטענות והטיעונים שהועלו בסדרה.

הבדל מהותי נוסף ביני לבין צופה ישראלי ממוצע הוא שאני לא צרכן גדול של טלוויזיה ישראלית. הפרקים הראשונים עסקו האחד בחדשות והשני בבידור ישראלי בהובלתו של דודו טופז, שתי סוגות בלתי נסבלות מבחינתי. הפרק השלישי, שעסק בריאליטי, הצליח למרות הכול לעשות סיכום מעורר מחשבה של האירועים והקבלה לתרבות הישראלית ההולכת ומתדרדרת, אבל כיאה למוטיב המטרה שסומנה מראש, נשמטו תוכניות ריאליטי שלא שירתו את התזה, בעיקר "סוף הדרך" ו"המירוץ למיליון" (מצד שני, העונה השנייה של "המירוץ למיליון" יישרה קו עם ליבוי הדם החם, שינתה את הפורמט ותקעה מדי מסלול סיבוב פרסה, אלמנט שאילץ את המתמודדים להסתכסך זה עם זה באופן אישי). 

הפרק האחרון קשר איכשהו בין דרמה לסאטירה והתעקש לחפש משמעויות פוליטיות, סאטיריות או חברתיות ביצירות מקוריות, טענה שאף פעם לא הבנתי אותה, כאילו יש הכרח כזה ביצירת דרמה או תוכנית הומור.

נדיר שסדרה תיעודית כזו העוסקת בתחום שאני אוהב או מתעניין בו, כושלת כל כך מלספק אותי. הנחמות העיקריות והמעטות הגיעו בדמות רגעים היסטוריים שנחמד היה לראות, בעיקר מארכיון הערוץ הראשון – כמו למשל הניתוק המטורף של הטלוויזיה מהעם בימי הערוץ הבודד (אלמנט ש"לה מרמור" של אורי זוהר העביר נפלא כבר בזמן אמת), או דניאל פאר בשחור-לבן מתמודד עם חוסר יכולתו למצוא את האייטם הבא שעליו להקריא, ובכלל התקלות הרבות של הערוץ, רגעים שממחישים כי דבר לא השתנה. עוד אהבתי את ההצבעה על המוזיקה שתמיד הייתה נוכחת ואהובה על המסך הישראלי, אלמנט שהופגן באופן מבריק באמצעות הצגת אותו שיר שמושר שוב ושוב לאורך השנים בתוכניות השונות, מתוכנית זמר בשחור לבן ועד הפקה ענקית ב"כוכב נולד".

אבל בסופו של דבר הרגעים האלה קטנים מכדי לשנות את תחושתי הסופית – הסדרה הזו היא פספוס עצום. (יאדו מבלוג קפה + טלוויזיה).  


1. ילדי האנרכיה, עונה 4 פרקים 13-14 (סוף עונה)
אחרי הסוף המדהים של הפרק הקודם, באו שני פרקי הסיום והיו משמימים. אני יכול לקבל את העובדה שתחת איומי הנשק של ג'קס, אופי מפספס את קליי אפילו מהטווח הקרוב שבו הוא עומד [סערת נפש דומה לא חלה על ג'קס, אגב, שצולף בקלילות בכף ידו של אופי (ובהמשך גם רוכב על אופנוע כשהוא מצליח לצלוף לאחור ולהרוג את הנהג של הניינרז. לא הגזמנו טיפה?)], אבל מצער אותי שהוא לא מצליח לעשות את העבודה. מבאס גם שנראה כאילו הסיבה לכך היא שג'קס יהיה האיש, הבן, שיהרוג את קליי. זה הופך את כל העניין למאולץ. במקום שהדמויות ישרתו את העלילה, העלילה משרתת את הדמויות – זה מה שמן הסתם קורה כשמנסים לדבוק ביצירה קיימת אחרת. לכן קליי עוד בחיים.

במהלך הצפייה לא יכולתי שלא לחשוב על "הסמויה", שמעולם לא פחדה לשחק בדמויותיה, ראשיות או אהובות ככל שיהיו (וכמובן שלא אספיילר), ומנגד על "דקסטר", שכמו SOA גם היא הציגה העונה שטות דומה של 'פספוס' מטווח קצר שהפריעה לי עד מאוד. הפרק הזה, או חצי הפרק, ליתר דיוק, המחיש למרבה הצער לאיזה צד של הסקאלה שייכת "ילדי האנרכיה". והקטע הוא ש"הסמויה" שואבת בעצמה מהטרגדיות היווניות, אליבא דדיוויד סיימון, אבל היא גם לא הגבילה את עצמה בגלל ההשראה הזו. להפך, האמינות תמיד הייתה נר לרגליה. אבל בסדר, לא צריך להגיד לי ש"הסמויה" יש רק אחת.

עוד מהשייקספיריאניות: ג'מה נראית מוכוונת מטרה. נראה שמה שמנחה אותה הוא דבר אחד – ג'קס הוא זה שצריך להרוג את קליי. לכן היא הזהירה את בעלה יום קודם לפני כן על כך שאופי בעקבותיו, ולכן היא לוחצת עכשיו על הדוושה מול טארה, כדי להראות לג'קס את המכתבים. אבל זה לא עובד, וכרגע הסימנים מראים שג'מה הולכת להישאר לבד – קליי ימות וג'קס ייסע עם משפחתו. לא יכולתי שלא לרחם עליה.

החלק השני של פרקי הסיום כבר ממש ניווט את הספינה אל הקרקע. זה היה מזעזע. ממש. הסצנה שבה טרה נכנסת לחדר בזמן שג'קס מנהל את הישיבה הייתה דוחה בגריעותה.

הערה קטנה לסיום: העובדה ששוב טיג מנסה להתנקש במישהו וגורם בכך להריגת אהובתו נראתה ממש קומית, ולא נראה לי שלכך הייתה הכוונה. שלומיאליות רצחנית. (יאדו מבלוג קפה + טלוויזיה). 

בשולי הממיר:

בפרק השבוע של Veep התארח בראד לילנד (באדי גאריטי מ"אורות ליל שישי") בתפקיד סנטור שונא זרים.


***
מה יהיה לנו השבוע?
29 במאי עד 5 ביוני

ביום שלישי: הפירמה (yes דרמה)

ביום רביעי: בלעדייך (yes דרמה)
ביום חמישי: ציפורניים שלופות, מטבחי הגיהנום 9 (yes דרמה), סמאש מסתיימת (HOT3), אלקטרז מסתיימת (Hot Zone)
ביום שבת: שרלוק 2 (HOT3), בלתי נשכח (Hot Zone), רוק 30 עונה 6, לגדל את הופ 2, איש משפחה 10, קליבלנד 3 (yes קומדיה)
ביום ראשון הבא: להיות אנושיים (ארה"ב) עונה 2 (yes אקשן)
ביום שני הבא: המאתר (yes אקשן)

יומיות:
וויטני, החל מיום שלישי (Hot קומדי סנטרל)


המאתר (The Finder)
סדרת דרמה שנונה על בלש מסוג אחר: פנומן עם יכולות מדהימות למצוא כמעט כל דבר בעולם. מהיוצר של הסדרה "בונז". עם מייקל קלארק דנקן ("גרין מייל").

בלעדייך (Without You)
מיני סדרה בשלושה חלקים. מותחן פסיכולוגי אודות מורה צעירה בבית ספר יסודי, שחייה משתנים מקצה לקצה כאשר היא מגלה ערב אחד לזוועתה שבעלה גרג נהרג בתאונת דרכים קטלנית, כשלצידו במכונית אישה מסתורית. עם אנה פריל ("החיים על פי נד").

וויטני (Whitney)
קומדיה בכיכובה של הסטנדאפיסטית ויוצרת "מרוששות" וויטני קאמינגס, המבוססת על חוויותיה האישיות ומופע הסטנד-אפ שלה. וויטני חיה בשיקגו עם בן-זוגה אלכס כבר שלוש שנים, ומחליטה להשתמש בשיטות לא קונבנציונאליות בכדי לשמור על הרומנטיקה, בעזרתם של חבריה.



ציפורניים שלופות (Nail Files)
סדרת ריאליטי העוקבת אחר חייה האישיים והמקצועיים של היזמית הצעירה, קייט קזורלה, בעלת סלון ציפורניים פופולארי בהוליווד בשם "הציפורניים הצבועות".



בלתי נשכח (Unforgettable)
דרמת מתח משטרתית אודות חוקרת משטרתית עם זיכרון צילומי יוצא דופן. עם פופי מונטגומרי ("ללא עקבות"), דילן וולש ("ניפ/טאק"), ג'יין קרטין ("מפגשים מהסוג האישי").



***

מסביב למסך המפוצל

שלושה יוצרים בכירים מעולם הטלוויזיה – מת'יו וויינר ("מד מן"), וינס גיליגאן ("שובר שורות") ודייויד מילץ' ("דדווד") בשיחה מרתקת עם כתב "GQ" על עתיד הטלוויזיה וההבדלים בין הקולנוע לטלוויזיה.

  

בר רפאלי מתארחת אצל קונאן אובראיין. ואם איכשהו פספסתם את הסיקור הרחב בעניין - קוקו מגיע לישראל (כדי לסקר את ההופעה של מדונה)! 


רשימה מלאה של דירוגי הרייטינג הממוצעים של כל הסדרות המובילות ברשתות הארציות בעונת השידורים 2011 – 2012.

ג'ים פרסונס (שלדון קופר מ"המפץ הגדול") יוצא רשמית מהארון ועושה זאת באופן מקורי – אזכור אגבי של היותו הומוסקסואל המצוי במערכת יחסים מזה 10 שנים בכתבת פרופיל ב"ניו יורק טיימס". האם המהלך מלמד על כך שיציאה מהארון של סלבס היא כבר לא כזה עניין גדול באמריקה? ימים יגידו...

ההדים מפיטוריו, הלכה למעשה, של דן הרמון מ"קומיוניטי" עדיין מרחפים באוויר. גורמים בהפקת הסדרה טפטפו לאחרונה רמזים לכך שהרמון היה בלתי נסבל וחסר כישורי ניהול. ואולם, מפיק בפועל בכיר בתעשיית הטלוויזיה כתב טור מעניין בעילום שם ל"הוליווד ריפורטר" שבו שלל את התיאוריה הזו והאשים את ההפקה ואת רשת NBC בחוסר עניין באיכות הסדרה ובסגידה לכסף הגדול.

ובאותו עניין - כחלק מהמלחמה התקשורתית המכוערת בין הצדדים הודלף השבוע "דף מסרים" שהעבירה חברת ההפקה של "סוני" לכוכבי הסדרה על מנת שיתמודדו בהופעות פומביות עם השאלות בעניינו של הרמון. הזדמנות נדירה לראות כיצד הדברים עובדים באמת מאחורי הקלעים.

 מה קורה עם הטלטלה הצפויה בקאסט של "Saturday Night Live"? בתקופה האחרונה היו רינונים על עזיבה אפשרית של שלושה חברי קאסט בכירים ביותר: קריסטין וויג, אנדי סאמברג וג'ייסון סודייקיס. בתכנית האחרונה של העונה (בהנחיית מיק ג'אגר) וויג נפרדה מהתכנית ומהקהל בקטע מרגש במיוחד (תודה ליאדו מקפה + טלוויזיה על הלינק), ועזיבתה היא כבר בגדר של עובדה. סודייקיס מצדו עדיין "מתלבט", ולפי הדיווחים הוא לא ממש אהב את העובדה שוויג זכתה לפרידה במערכון משלה (משהו שלא נעשה בעבר לכוכבים אחרים). אשר לסאמברג – גם הוא בדרך החוצה, וללא קשר לכך – השבוע הוא נאם בפני סטודנטים בטקס הסיום של "הארוורד".  

 "קוגרטאון" אמנם תמשיך להיות משודרת ברשת TBS אבל בפלטפורמה החדשה שני המוחות המרכזיים שמאחוריה – ביל לורנס ("סקראבס") וקווין ביגל – לא ישמשו יותר כ"שואוראנרים". את מקומם ימלא ריק שוורצלנדר ("Gary Unmarried"). לורנס וביגל יישארו בצוות הכותבים וישמשו כמפיקים יועצים.

***

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il

תגובות (6)