המסך המפוצל

הממיר 5/6/12

לגדל את הופ ושרלוק פותחות עונה, וגם על מד מן, האוס, משחקי הכס ועוד

מאת: המערכת

פורסם: 04-06-2012
12 תגובות

10. מד מן, עונה 5 פרק 11
"כל סוכנות בשדרות מדיסון מוגדרת על ידי הרגע שבו היא משיגה מכונית" (דון דרייפר בפרק הקודם). כמה אירוניים ואכזריים נראים עכשיו דבריו של דון. עם סיפורה של ג'ואן הגיעה סוכנות 'סטרלינג קופר דרייפר פרייס' לנקודת אל חזור, המשנה דראסטית את פני הסדרה. נראה שמה שנרמז לנו בדבריו של גינזברג על דעיכתן של אימפריות, מתגלם עוד ועוד בסוכנות הפרסום הזו.

היו לא מעט רמזים מטרימים, תכונות אופי ואירועים מן העבר שבאו לידי ביטוי בפרק. "מה את עושה כאן מלבד להתהלך כאילו את מנסה להיאנס?", הטיח ג'ואי המגעיל בג'ואן בעונה הקודמת. "אתה סרסור מטונף", אמר ליין לפיט בכעס לפני מספר פרקים, אחרי שגילה שלקחו את חברו לזונה. באותו בית זונות פיט בחר בפרוצה שלבניה היו מנומרים כיגואר, וכשאפשר לה לנחש איזה סוג פיתוי יעבוד עליו, היא הצליחה רק כאשר הפכה אותו למלך. "מה יידרש כדי להפוך אותך למלכה?", שאל הפעם פיט הנאלח את ג'ואן. זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה פיט היה נכון לסרסר במישהי. בעונה הראשונה זו הייתה רעייתו, טרודי, כאשר זה היה מה שעמד בינו לבין פרסום סיפור שכתב.

זו גם אינה הפעם הראשונה שהסוכנות נתקלת בסוגיה שכזו: בעונה השלישית לי גארנר ג'וניור מ'לאקי סטרייק' ניסה לפתות את סאל והושב ריקם, מה שהוביל לפיטוריו של סאל בהתאם לדרישתו של גארנר ג'וניור. בשעתו דון היה היחיד שידע את הסיבה לבקשת הלקוח, אבל ארעיותם וזניחותם של עובדי 'סטרלינג קופר' הומחשו היטב בסאגה הזו. להמשך הקריאה.
(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

10. לגדל את הופ, עונה 2 פרק 1
איזה פרק פתיחה מענג של "לגדל את תקווה". שילוב של סיפור מעולה, מודעות עצמית גבוהה, בדיחות מפילות, ילד כישרוני על הפסנתר ותינוקת שרק נעשית יותר ויותר מתוקה, הפך את הפרק למושלם.

הסיפור של ג'ימי שאיבד את הכישרון, השתייה שהחזירה אותו וכל קטעי העבר, היוו כר פורה במיוחד לבדיחות. והוא נוצל היטב גם להתחכמויות וגם לסלפסטיק: ג'ימי עם הידיים מודבקות לשל מאו מאו מגרד לה בחזה ובתחת בעל כורחו, הרופא שאוסר להאמין למצבים רפואיים בסיטקומים – האזכורים הישירים של עלילות דומות ב"האי של גיליגן", "איש משפחה", ואפילו "הכל לטובה" היו משובחים – ברט שזועק בשכרותו "לך אל הפסנתר" אבל נשאר לעמוד ולגמוע את שארית הבירה, ברט שמכריז בשכרותו לקהל שג'ימי הוא פרי הוואנג שלו (גארט דילהאנט כל כך טוב, אני מת עליו!), העורב בחולצה (לרגע בסוף הפרק חשבתי שהוא אחראי למוג'ו של ג'ימי) ועוד שבוודאי שכחתי. איזה כיף שהיא חזרה. נקודה לרעה: התספורת החדשה של סברינה.

אגב, מסתבר שהילד שגילם את ג'ימי הוא סנסציית יוטיוב. קוראים לו גרייסון צ'אנס, ווידאו שלו מנגן את "פפראצי" זכה לעשרות מיליוני כניסות. נראה שמבטי הבנות הנמסות שבקהל בפרק היו בהשראת הקטע הזה. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

10. שרלוק, עונה 2 פרק 1
אני ממש לא אוהב קליף האנגרס לא מותחים, וזה בדיוק מה שסיפקה "שרלוק" בסוף "עונתה" הראשונה, כלומר בפרק השלישי שלה. וואו, איזה מתח, האם שרלוק ו-ווטסון ייחלצו ויזכו לראות עוד יום? דמיינו אותי עם עיניים חצי עצומות כדי לקבל מושג על גישתי האמיתית. לא רק שהם נחלצו, אלא שזה אירע בזכות דאוס אקס מכינה. מכינה סלולרית, אם לדייק.

אז זה היה שטותי בעיניי, ובמובן מסוים היווה סימן לבאות, וטוב שכך. גם אחרי כן היו דברים שטותיים במידת מה, אבל ההתחלה הייתה מעין הצהרת כוונות מודעת לעצמה שניטרלה את הניטפוקים שלי לנוכח אי אילו מופרכויות והניחה לי ליהנות ולהתבדר כדבעי. או בשתי מילים: פרק מענג. בסופו של דבר הוא גם הצליח להסביר מדוע מוריארטי נתן להם ללכת – הוא היה צריך אותו כדי לפצח את הקוד. נוח מדי אבל כשהכל סבבה גם הספקות סבבה.



הסיפור של איירין אדלר (משלנו?) היה סטיבן מופאט במיטבו – מחוכם, מפותל ושלם, ואגב כך גם מצחיק מאוד ולפרקים נוגע ללב. השנינויות המהירות תרמו משמעותית לכיף, כמו גם העזרים החזותיים שאהבתי גם בעונה הקודמת (מלל על המסך בכל פעם שמוקלד משהו וכיו"ב). אמנם היה נחמד יותר לו ניתנה לנו האפשרות לפתור בעצמנו את התעלומה בלי להסתמך על פרט ששרלוק היה היחיד שידע, אבל הפתרון, ובעצם כל הפתרונות – הן של סיפורי הקודים למיניהם, הן של סיפור המטוס, הן של מזימת איירין והן של שרלוק – היו נהדרים ומדויקים. כמו במקרים אחרים של מופאט, גם הפעם everybody gets to live בסופו של דבר, סיומת אופטימית שהלמה מאוד את הפרק. מעניין אם זה אומר שעוד נראה את איירין בעתיד.

ראוי לציין את משחקו המפליא של בנדיקט קאמברבאץ', שהצליח להפגין היטב את הפגיעות והרגישות הסמי-אוטיסטית של שרלוק, שלא לדבר על שינון טקסט מטורף וירייתו כצרור מהיר יותר מכל אנשי "הבית הלבן", "בנות גילמור" וג'סי אייזנברג גם יחד. מרשים. הסצינה שלו עם מולי בחג המולד, עת הוא מיירט אותה באכזריות ואז מתנצל, היא דוגמה טובה לאופן שבו גם הכתיבה וגם המשחק הצליחו להפגין כמעט בבת אחת את שני הפנים של שרלוק. אני מקווה שגם הפרקים הבאים יעשו זאת, כי מדובר בנושא שמעניין לחקור אותו. ואם אפשר, שזה יהיה עם ווטסון בתווך, כי הפעם הוא קצת נשכח מאחור. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה

9. דוקטור הו, עונה 6, פרק 8
הפרק עוסק בזהות, בגורל, וכמובן בתשלום על פשע, ובו אנחנו מגלים נדבכים נוספים הקשורים לחייהם וליחסיהם של ריבר סונג, הדוקטור, איימי ורורי. כיאה לפרק ששמו "הבה נהרוג את היטלר" הפרק היה מלא אקשן מתובל בהומור והוא אפילו הצליח לענות על מספר לא קטן של שאלות שהיו באוויר מתחילת העונה וגם לפתוח כמה שאלות חדשות. ובפינת החלפת הבגדים: שימו לב שהדוקטור לובש פה מעיל ארוך לפני שהוא מחליף לטוקסידו הישר מהמחזה "קברט".

מלס, חברת הילדות של איימי ופושעת חובבת, חוטפת את הדוקטור ומסיעה אותו להרוג את היטלר, אך לפני שהם מצליחים היא מתה ועוברת רגנרציה - והרי היא ריבר סונג שבעצם כל מטרתה היא להרוג את הדוקטור! במהלך הפרק הזהות והמטרה שלה בחיים עוברים משבר ושינוי עצום. בנוסף, אנחנו רואים קבוצה של אנשים מהעתיד הרחוק שמזערו את עצמם כדי לתפעל רובוט-חללית משנה צורה שגם הוא נע בזמן ובמרחב ומעניש פושעי על מהעבר (מנקודת ראותם). מצד אחד, הנה יש לנו עוד אופציה לתחליף דוקטור (רובוט -משנה-צורה), ומצד שני - למה הם מפחדים מהרובוטים של האבטחה? (או בכינויים "נוגדים").

הפרק סובל קצת מחורים עלילתיים, בעיקר מל-ריבר שמצד אחד גדלה עם ההורים שלה כל הילדות אבל מצד שני היא הוכשרה כרוצחת של הדוקטור. היא מאוד נפיצה ואנרגתית אבל בעצם אחרי שהיא כמעט מצליחה במשימה היא משנה את דעתה מהר מאוד, לומדת שהדוקטור הוא טוב ומתאהבת בו וגם מקריבה את כל הרגנרציות העתידיות שלה למענו.


© BBC 2011 

כרגיל, ריבר סונג על הקופצניות, הספונטניות וגישת ה"לא לוקחת שבויים" שלה משדרגת כל פרק בנוכחותה, ואפשר לראות זאת למשל בנקודה הכי המשעשעת בפרק  כשהיא קופצת מהחלון ועונה לשומרים הנאצים ששואלים לזהותה: "I was on my way to this gay gypsy bar mitzvah for the disabled when I suddenly thought, 'Gosh, the Third Reich's a bit rubbish, I think I'll kill The Fuhrer". ולכן אנחנו סולחים לה גם על האינטראקציה השמאלצית מול הדוקטור לקראת סוף הפרק, ועל המעבר החד בהתנהגותה מרוצחת-על למאוהבת בו. (נעם ברג)

9. משחקי הכס, עונה 2 פרק 9
איזה הבדל עצום בין פרק כמו זה לבין יתר העונה עד כה – פרק שרוב רובו הוקדש להתנגשות הבלתי נמנעת (ובכן, אחת מהן), אבל יותר מכך, כזה שהתרחש אך ורק באזור אחד במקום להתפרש על שמונים אלף הסיפורים והמקומות האחרים. זה היה מרענן ביותר, אבל בכל זאת קשה לומר שנפלתי ממושבי. שבוע אחר שבוע הוצאו הרוחות מהמפרשים, כך שפרק אחד, מוצלח ככל שיהיה, לא יצליח להחזיר אותן כל כך מהר. למעשה, אפילו אם היו הורגים את ג'ופרי לא בטוח שזה היה משנה. כל מה שראיתי כאן זה הוכחה לכך שאפשר לעשות זאת אחרת. סצנה כמו בין הכלב לבין ברון הייתה צריכה להגיע בשלב הרבה יותר מוקדם בעונה, למשל. אם כבר לבנות מתח, אז לעשות זאת באמצעות סצנה שבפני עצמה יש בה מתח (אני אישית חששתי כל העת לחיי הזונה שבחיק ברון).

ובכל זאת, פרק טוב שסוף סוף שינה את פני הדברים. סצנת האש הירוקה הייתה מרהיבה ממש, ג'ופרי שבורח בפחד מוסיף עוד לשנאת אנשיו כלפיו, הכלב שנכנע באמצע הקרב (אולי ככה הוא שרד כל הזמן הזה?) ואף מציע לסאנסה לקחת אותה לביתה. את הפגיעה בטיריון ממש לא ראיתי מגיעה, למרות שדבריו של ואריס – "אני מאמין שמעולם לא סיפרתי לך איך נחתכתי" – שנותרו בלי סיום, אולי היוו רמז מטרים. סד מנדון, מכוחותיו של טיריון, הוא זה שהניף את החרב, לבטח במצוותו של מישהו.


© 2012 Home Box Office, Inc. All rights reserved

סאנסה לבדה עברה במהלך הפרק הזה כמה וכמה שיעורים מעולים. עוד לפני הכול היא הפגינה מניפולטיביות ראויה להערצה, כשלחצה על הכפתורים הנכונים אצל ג'ופרי באמצעות השוואתו לאחיה רוב. מאוחר יותר שיחותיה עם סרסיי על תפקידיה הנשיים והמלכותיים היו חדות ומדויקות, ולבסוף כלב הצייד הסביר לה אף הוא על מקומם הבלתי נמנע של הרוצחים בחייה. אני ממש מקווה שהיא בכל זאת הלכה איתו.

הגעתו של טייווין הייתה מצוינת ואמינה, ביודעו על קרבתו הגדולה של סטאניס למעלה המלך הוא כנראה ויתר על רוב סטארק כרגע (או אולי שלח לשם אחרים) והגיע עם עיקר כוחו לשם. נותר לנו לראות בפרק הבא הכצעקתה, גם בחזית הזו וגם באלפי אחרות, שכמובן לא סביר שיקבלו סיומת הולמת עד השנה הבאה לפחות. (yaddo, מבלוג קפה + טלוויזיה)

8. המפץ הגדול, עונה 5 פרק 23
הנסיעה של הווארד לחלל מבוטלת (עלילה מתמשכת שלא קשורה לזוגיות או לוויל וויטון, מי היה מאמין?). מתברר שהפחדן מאושר מהביטול, ופשוט מתבייש להודות בכך. כשההמראה נקבעת מחדש על החתונה שלו, וברנדט אפילו מציעה לדחות את המועד בשבילו, כבר אין לו ברירה. עושה רושם שאחד מהחנונים באמת עומד לצאת למסע בין כוכבים...

בינתיים, שלדון רק משחק במסע בין כוכבים. איימי כבר הבינה עם מי יש לה עסק, והיא משתמשת בשיטות המתאימות כדי לפתות את שלדון: נעימות ממשחקי מחשב, אוכל של אימא, רכבות ומשחקי תפקידים. היא גלויה לגמרי בקשר לטקטיקה שלה, אבל הידע הזה לא עוזר לשלדון, ורק הופך את הנפילה שלו בחוסר רצון לזרועותיה של איימי ליותר משעשעת. כמובן, "זרועותיה" במובן המטאפורי, היא עוד לא הצליחה להכניס אותו למיטה (אם וכאשר היא תצליח, אני חושב שהסדרה תיגמר, בערך כמו למצוא את האימא ב"איך פגשתי את אמא").

וכמו שלעיתים קורה, במיוחד לקראת סוף עונה, השבוע גם העלילה השלישית הייתה משמעותית: ליאונרד מציע לפני נישואין. למה היא ציפתה? גם בדיחת דארת' ויידר וגם סקס (לראשונה מאז שנפרדו) באותו הערב? הייתי מתפלא אם הוא *לא* היה מציע... בכל מקרה, היא מסרבת, והם ממשיכים לצאת, למרות שברור שהסיפור הזה לא נגמר עדיין.

דיאלוג השבוע - ליאונרד ושלדון מנהלים שיחת גברים על הצרות שלהם עם נשים:
שלדון: "אז ככה זה עובד? אתה מקטר, ואני מקטר, ולא פותרים שום דבר?"
ליאונרד: "כן, פחות או יותר."
שלדון: "לא פלא שהנשים מנצחות..."
(דורון ז)

8. האוס, עונה 8 פרק 20
הפרק הזה היה תערובת של הרבה דברים שאהבתי ולא אהבתי. אהבתי את החולה השבועי, ואת העובדה שהסיבה שהוא מתעקש על כך שהאוס יטפל בו, היא לא סתם בגלל השם הטוב שיצא להאוס ולמחלקתו בפתרון בעיות רפואיות, אלא שבגלל עבודתו כמבצע את הניתוחים לאחר המוות. הוא כנראה אחת הסיבות לכך שלהאוס יצא שם כזה טוב, שכן מי כמוהו יודע איזה מהרופאים מרבה לפשל, ומהם אחוזי ההצלחות של כל אחד מהרופאים בבית החולים.

עוד אהבתי בקשר לחולה הזה, את העובדה שדווקא דרך מי שמתעסק בניתוחים שאחרי המוות הצליחו להחזיר אותנו להתחלת הסדרה באמצעות המשפט שלו לצ'ייס שהוא היה זה שהיה צריך להתקבל להתמחות אצל האוס, אבל אז אבא של צ'ייס בדיוק התקשר. נשמע נכון הן לדמויות והן להיסטוריה שלהן, דבר שלצערי בעונה האחרונה של האוס אינו מובן מאליו. ההחלטה של צ'ייס לעזוב בסוף הפרק כדי להתקדם בחייו, למרות שהיא נכונה לדמות, נראתה לי בכל זאת כמשהו שהתסריטאים לא היו נותנים לו לקרות אלמלא היו רק עוד שני פרקים עד לסיום העונה, ואיכשהו זה פגם.

המסע סטייל "תלמה ולואיז" של וילסון והאוס פחות מצא חן בעיניי, בעיקר בגלל האסוציאציות לסרט שלא ממש אהבתי. לשמחתי וילסון חזר לעשתונותיו עוד לפני שהמשטרה נכנסה לעסק והם לא נאלצו לסיים את הפרק תלויים באוויר (לא בתוך המכונית לפחות...). המקום חסר הגבולות שווילסון כיוון אליו נראה לי קצת כמו קלישאת החולה המגלה שהוא עומד למות ופורק כל עול, אבל דווקא סיום העלילה והווידוי על הבחורה שהוא היה מאוהב בה והייתה דומה לג'ולי כריסטי ועל קאל קאלווי היו מעניינים בעיניי והדגישו לי את העובדה שגם בנחמדות שלו, ווילסון הוא איש של קצוות (וכנראה תמיד היה) וחבל, שכן שהעובדה שהוא בחר לומר לאותה בחורה בזמנו שלא אכפת לו שהיא תלך לנשף עם אותו קאל קאלווי, יש בה מסוג הוויתורים שלא רק שבטוח שהם לא לטובתו, לא בטוח בכלל שהם גם לטובת הנערה, שאולי דווקא בשאלה שלה לא חיפשה להתחמק ממנו אלא ניסתה לדעת עד כמה הוא מעוניין.

האמת היא שהיה לי קשה להשתחרר מהמחשבה עד כמה טיפש וילסון מסוגל להיות שהוא יכול בכלל לקנא בבחור כמו קאל קאלווי, ולכן בעיקר שמחתי שזה עבר לו. והערת אגב: אני מודה שכשווילסון יצא בבוקר אחרי שלראשונה בחייו הוא היה בשלישיה, וסיפר להאוס את החדשות הרעות על כך שגנבו את כספו, אני דווקא חשבתי, בעיקר למראה הקרחת המזויפת שלו שהחלה להתפרק, שהחדשות הרעות שהוא עמד לספר היו שהוא לא הצליח להגשים את חלומו כיוון שהבחורות ראו את השיער שלו מציץ מבעד לקרחת והבינו שהוא רימה אותן וסילקו אותו משם... (אורלי)




רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il