ארכיון המסך המפוצל > 2012

הממיר 5/9/12

סאות'פארק, שובר שורות, קומיוניטי, חדר החדשות, פרינג', פרויקט מסלול ועוד

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 05/09/2012

10 סאות'פארק עונה 16 פרק 6
אני לא זוכר את הפעם האחרונה שצחקתי כך מפרק של "סאות' פארק". ניכר שכותבי הפרק נכוו קשות מאי אילו טיולים מאורגנים וספורט אתגרי לכל המשפחה. הביצוע עצמו חתך מהפורמט הקבוע לטובת כאילו-תוכנית ריאליטי, שתיארה את סיפורם הקשה של החברים. הדרמטיות הפומפוזית שבה תואר הטיול בן ארבע השעות שלהם, מהאומגה דרך הרכיבה על הסוסים ועד לשיט המזעזע בספינה ותוצאותיו האיומות. הכל נראה מר כבר מההתחלה, אבל גודל האסון התחיל להתחוור אחרי שקארטמן סיים את האומגה וצעק אל קייל שבצד השני, "It's fucking boring as shit". להמשך (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8.5 שובר שורות עונה 5 פרק 5
יש להניח שמתישהו – במועד לא מאוד רחוק – קריאה נוספת של הדברים להלן תיראה כה לא רלוונטית, אבל הפרק הזה הזכיר לי קצת את "הישרדות VIP". ראשית: הסיקוונס הארכני והמפורט של שוד הרכבת נדמה בעיניי כמו עוד אחת מאותן משימות הישרדות שאנו צופים בהן כמעט בזמן אמת, ללא עריכה. שנית: הילד הצעיר שחייו קופדו בסוף (כנראה), מתכתב במובהק עם ההרעלה של ברוק, אקט אמיתי לעומת שקר, מה שהזכיר לי את סיפורי הבדים של תורג'י על גניבת פסלון החסינות לעומת הגזל שביצע בוקי בפועל. הנראטיב המומצא שמגשים את עצמו. להמשך (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

7 קומיוניטי סוף עונה 3
טוב, ניכר שסוף העונה נועד לשמש גם כסוף סדרה במקרה הצורך, אפילו שם הפרק נרתם לעניין, והאמת היא שזו הייתה חרב פיפיות. מצד אחד היא איפשרה לעולם החיצון לתת את אותותיו על הבועה הגרינדיילית, במיוחד הודות לסיפור של ג'ף – אלמנט טוב כי הוא מתחיל לסמן את סוף ארבע השנים שבהן החברים אמורים להיות שם. מנגד, למרבה הצער, היא סיפקה סוף מושלם מדי באופן חפוז מדי.
זה מוזר, כי אחרי כל התהליך שג'ף עבר שוב ושוב ושוב, נאום הסגירה שלו נשמע כשורה תחתונה פשטנית ובוטה – "זה כזה פשוט. אתה פשוט מפסיק לחשוב על מה שטוב לך ומתחיל לחשוב על מה שטוב למישהו אחר" – וכמו כדי להדגיש את הנמהרות של ההתרחשות, השטות הזו משפיעה עמוקות על הנוכחים: פירס מוותר על התביעה ועאבד הטוב משתלט על עאבד המרושע. עאבד המרושע עצמו היווה עדות נוספת למהירות היתרה של פרק הסיום. אלמנט נוסף שטופל שוב ושוב לאורך העונה, אבל בסופו של דבר קיבל סיומת פזיזה, שחוקה ולא מצחיקה.
זה נראה כמו פינאלה כללית של סדרה שקיבלה בהתראה קצרה מדי את הידיעה שזהו הפרק האחרון, והיא יוצאת מגדרה כדי לקשור את הקצוות במהירות האפשרית בתוך פרק אחד. אבל זהו לא המקרה כאן. אף אחד לא אמר ל"קומיוניטי" שזוהי העונה האחרונה שלה. כנראה דן הרמון, שהחוזה שלו הסתיים וחזה שייבעט אל מחוץ לסדרה, רצה לספק את הסוף המתוק שלו ליצירתו, אבל זה עדיין לא מסביר את החופזה. כל הפרקים צולמו עוד לפני שהם חזרו מהפגרה, כך שהיה מספיק זמן להתכונן מראש ולהכין יופי של תשתית.
זה עבד רק בחלק קטן מהמקרים; מיצוי עלילת טרוי ובית הספר למזגנים היה נהדר, לא בגלל העלילה ההזויה-במובן-הרע, זו שקומיוניטי טורחת להפגין מדי פעם בפעם, אלא כי הוא היה שם מאז ההתחלה, טופטף בהדרגה לאורך העונה ואז הגיע לשיא בפרק הקודם, עת נאלץ טרוי למכור את עצמו למזגנות כדי להציל את עצמו ואת חבריו. אגב, מותו של סגן הדיקן היה המוות השני בעונה הזו של דמות בסדרה, אפרופו קו זמן אפל. טוב שהראו לנו שסטאר-ברנז בעצם חי.
גם הסיפור עם בריטה והפסיכולוגיה הגיע לאיזו נחלה, בעיקר לאור הניתוח שסיפק לה עאבד, שנשמע כאילו הכותבים מסבירים את השיפטינג שנעשה לדמותה מתחילת הסדרה. "את יודעת איזה מין אדם הופך לפסיכולוג, בריטה? אדם שמייחל, עמוק בתוכו, שכל מי שמיוחד יותר ממנו יהיה חולה. כי 'בריא' נשמע הרבה יותר מרגש מאשר 'משעמם'". ובהיותה מוקפת בדמויות אקסצנטריות הרבה יותר ממנה, ברור מדוע בחרה בפסיכולוגיה כמפלטה, כלומר מדוע עשו זאת הכותבים.
אבל זה בערך כל מה שהיה טוב בפרק, שגם כשל מלספק יותר מדי צחוקים. לא שלא אהבתי את תחושת הסיום, המונטאז' עם מוזיקת הפתיחה, המקומות שהדמויות הגיעו אליהן – היה בזה קסם רב. חבל שהביצוע לא היה טוב יותר.
שתי קטנות:
1) לא ברור לאן תלך העונה הבאה מכאן, ובמיוחד לא ברור מה יהיה עם צ'אנג אחרי ההרס שזרע בגרינדייל וכליאת הדיקן לאורך פאקינג חודשיים. לכן אהבתי את הרגע שבו ראינו אותו מציץ מפתח האוורור במשרדו של הדיקן במכללה המתחרה. אולי משם יצמח קו עלילה מעניין בעונה הבאה, בתקווה שלא ימחזרו את עצמם.
2) Damn those Facebook privacy settings!
לפוסט (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

קומיוניטי חוזרת בעונה רביעית ב-19 באוקטובר

4 חדר החדשות סוף העונה הראשונה

החדשות
בעיני, ויכוחים פוליטיים הם חסרי טעם. בהנחה ששני הצדדים הם מבוגרים פיקחים שחשופים למידע, הסיכוי שאחד הצדדים ישנה את דעתו הוא אפסי. אפשר להתרשם מנכונות הטיעונים, אבל לא לשנות את השקפת העולם. זה, כמובן, לא נכון בעולם של סורקין, שבו נערה חכמה מאוניברסיטת נורת'ווסטרן מתחילה לראות את החדשות בגיל 20, ומשנה את השקפת עולמה מהקצה אל הקצה. זו בעצם נקודת המוצא של הסדרה – אמריקה היא uninformed, רק זקוקה לידע כדי לשנות את דעתה. זו מחשבה יפה, אבל לא אמיתית. אני מניחה שלפי סורקין לו היתה מהדורת חדשות כמו זו של וויל מקאבוי, תנועת מסיבת התה היתה פושטת את הרגל וכולם היו שפויים יותר, אבל המציאות מראה שזה לא נכון, בדיוק כמו שבוש נבחר (פעמיים) בזמן ריצתה של "הבית הלבן" (שהיתה הרבה הרבה [הרבה] יותר מוצלחת מ"חדר החדשות").
כל החלק החדשותי של הסדרה הוא בדרך כלל מייגע, אבל לפעמים לא. יש משהו מאוד מתנשא במחשבה שסורקין יודע טוב יותר איך צריכות להראות מהדורות החדשות (בדיעבד, כמובן), כשהוא לא נדרש להתמודד עם אותן ידיעות בזמן אמת. אני מניחה שהוא כיוון את העמדת השקרים על דיוקם בדיוק לקראת הבחירות, אבל ב-HBO אני לא בטוחה שהוא מגיע לקהל שהוא רוצה.
התוספת של האזנות הסתר, השראה מהסיפור הבריטי, מוסיפה למפלס המופרכות בסדרה, ומשמש פה כפתרון דאוס אקס מכינה ולא כדילמה חדשותית מעניינת. בסרטים תיעודיים כמו "העמוד הראשון" שעוקב אחרי חדר החדשות של הניו יורק טיימס, הדיון כולו הוא על העברת מקורות החדשות מגורמים מוסמכים (כמו דסק חדשות) לציבור (שם בהקשר של וויקיליקס, אבל גם בהקשר של בלוגים ואתרי חדשות עצמאיים), ומעניין שפה לא רק שהתעלמו ממנו, אלא הלכו לקיצון השני – רק אנשי החדשות יודעים את האמת, רק הם יוכלו לעשות בה סדר כדי שתהיה נהירה לשאר האנשים. זה הופך את הסדרה למנותקת מהעולם, ופשוט ללא רצינית.
סורקין רוצה לאחוז את המקל משני קצותיו: גם לזכות בנוסטלגיה בזול, וגם לזכות לומר דברים רלוונטיים לחדרי חדשות בני זמננו. הרבה יותר הגיוני היה למקם את הסדרה בעבר, בתור הזהב של מהדורות החדשות, באירועים הרבה יותר משמעותיים (שנות ה-60 היו יכולים להיות תקופה טובה), ואז היה אפשר להעביר ביקורת דרך אנלוגיה ולא כפשוטה (כמו שעושים ב"מד מן", ובעוד סדרות תקופתיות רבות לאחרונה).

מסביב לחדשות
בעונה הנוכחית של "איך פגשתי את אמא", היה פרק מאוד יפה שבו רובין ובארני בוגדים בבני זוגם אחד עם השני, וצריכים ללכת להיפרד מהם. בסופו של הפרק בארני נפרד מנורה, אבל רובין לא נפרדת מבן זוגה, והם נפגשים בסוף היום בפאב, והיא דוחה אותו במבט עצוב אחד. בדיוק אותו הדבר קרה גם פה. אלא שדמותם של ליסה, מגי, דון וג'ים מעולם לא קיבלו עומק מעבר למרובע האוהבים הזה, מה שהפך אותו להרבה פחות מעניין. מעולם לא באמת נדרשנו להחליט עם מי אנחנו רוצים שמגי תהיה, כי היו רק 10 פרקים. לא נבנה פה מתח מיני כמו עם ג'וש ליימן ודונה מוס, פשוט לא היה פה כלום. המחשבה שנהיה קשורים רגשית לסיפור הזה רק כי אמרו לנו, היא מופרכת, וזה בלי לדבר על ההכנסה של סלואון לקלחת, סתם כי אפשר, או לייצוג המחפיר של נשים לאורך הסדרה.
גם וויל (בילי) ומאק מהתחלה היו האוהבים הטרגיים, ואין שום ספק שהם יהיו יחד בסוף. אם בסיפור של מגי ושות' יש איזשהו עומק או עניין, בגלל שבאמת נראה שהתזמון אומלל (אם כי בהתחלה הוא היה רווק והיא היתה במערכת יחסים מסוג it's complicated ומעוניינת בו מאוד), עם וויל ומאק מנסים להסביר לנו למה זה לא אפשרי, אבל על ידי כך שמספרים לנו שזה לא אפשרי. שילוב של פלאשבקים מהחיים הקודמים שלהם, כמו שנעשה לא אחת ב"בית הלבן" היתה יכולה להבהיר את העניינים ולגרום לנו באמת להבין. זו רעה חולה של "חדר החדשות" – לספר לנו למה אנחנו מתרגשים, במקום לרגש אותנו. כל הסיפור עם ההודעה שלא הגיעה ליעדה, עם וויל שבעצם מאוהב, עם מאק שהיתה זו שהרסה לוויל את הקריירה (ולא, כמובן, וויל כגבר בוגר ואחראי שהרס לעצמו את הקריירה), לא מתאים לסדרה רצינית.
יש רגעים חינניים, אי אפשר לומר שלא. הנאום הזועם של מגי לאוטובוס סיור של "סקס והעיר" היה יכול להיות נחמד, אבל קודם כל, איך "חדר החדשות" יכולה להעיר לסדרה אחרת שאינה מציאותית כשהיא בעצמה מנותקת במכוון מהעולם האמיתי? שנית, הנוכחות של ג'ים על האוטובוס, שהיוותה את המנוע לסיום העלילה העונתית של ג'ים ומגי, היתה ממש צפויה (האוטובוס הוצג כאקדח במערכה הראשונה), והדבר המעניין לעשות היה להימנע ממנה (למשל שהקיום של האוטובוס בוסס בתחילת הפרק, ולא העובדה שג'ים יהיה שם. מה גם שלא הגיוני שג'ים יעשה את הסיור לבדו).
החלטתי מראש שאצפה בכל העונה של הסדרה הזו, כי אהבתי את "הבית הלבן" (אבל בעיקר כי אין כל כך שום דבר אחר לראות…). לא יכולה להגיד שסבלתי (כי אני נהנית לנטפק), אבל גם לא נהניתי מהדברים הנכונים. הבנתי שסורקין פיטר את כל הכותבים או משהו כזה, ואני מקווה לשיפור בעונה הבאה. קורה שעונות ראשונות הן גרועות, ומשנים כיוון והולכים לעבר משהו טוב יותר. אני מקווה שזה מה שיקרה, אבל בשביל זה סורקין צריך לשנות את הגישה שלו מהיסוד.
אני רק רוצה להוסיף לפרוטוקול שצפיתי בבית הלבן אך לפני שנה, ובעוד שגם היא לוקה בחלק מאותן מחלות, המיקום של הסדרה בבית הלבן, ומזעור הרגעים המלודרמטיים (אם כי לא ביעורם המוחלט) הפך אותה לסדרה מצויינת, ואני מקווה שחדר החדשות תגיע לשם גם. (איימס) לפוסט.

6 פרינג' עונה 4 פרק 1

לא לגמרי הבנתי מה רוצים ממני בפרק הזה. כלומר כן, הבנתי היטב שרוצים שנראה את העולם ללא פיטר – וולטר המפוחד, אוליביה עם ואקום וכיו"ב – והבנתי שרוצים להקביל בין מה שקורה בתיק שהם חוקרים לבין ה'פילוסופיה' בהיעדרותו של פיטר, והבנתי שהם רוצים להכניס את לינקולן אל הסיפור (אני בעד, אני מאוד מחבב אותו).
מה שלא הבנתי זה מדוע כל זה היה צריך להתפרש על פרק של "מקרה שבועי" מנדנד שאין לי שום עניין בו, אפילו שסופו כאילו קשור לוולטרנייט. אין לי בכלל ספק שהיו יכולים לעשות מזה משהו טוב יותר. אפילו לא כזה שמקדם את העלילה, לא מפריע לי שאנחנו לא יודעים מה קורה עם פיטר או משהו, אבל כן ציפיתי לראות את אנשי שני היקומים עובדים ביחד על תיקון של מה שצריך לעבוד עליו. בכלל, אני לא מבין למה עדיין מתעקשים ב"פרינג'" לדבוק בקונספט המקרה השבועי. בואו לעזאזל נלחץ על הגז ונעשה חראקות.
יש לזה חשיבות עלילתית עונתית? מגניב, אז בואו נראה שהם קיימים ונחסוך את החקירה של "מה הם" ו"למה הם הורגים אנשים עם בעיות רפואיות". לא רק שקצתי בסיפורים כאלה, אלא שהמקרה הזה מטבעו היה שכפול של משהו קיים, משני הצורה, אז למה לעזאזל להלאות אותנו איתו? תעברו הלאה. אם אתם לא בקטע של להראות לנו את העבודה המשותפת של היקומים כרגע, ספרו לנו עוד קצת על המתבוננים, קרוב לוודאי הדמויות הכי מעניינות בסדרה, שהסיפורים שלהם בעבר היו היפים ביותר בה. תעמיקו את המיתולוגיה, אל תרחיבו אותה. לפוסט (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

3 פרויקט מסלול גמר עונה 8

השבוע תמה ונשלמה העונה השמינית המאכזבת בפרק הגמר שחולק לשלושה. לאחר הביקור המסורתי של טים גאן בבתי המתמודדים, החזרה לניו יורק פלוס ריוניון קצרצר (קצר מידי, אבל יותר טוב מכלום) בפרק האחרון ראינו את הקולקציות של הפיינליסטים על המסלול בשלמותם וכמובן ההכרזה על הזוכה: גרטשן ג'ונס. מבחינתי זה היה אקורד הסיום הצורם שסיכם עונה חלשה במיוחד. לפחות שני המעצבים היחידים המעניינים בעיני העונה הגיעו לגמר אבל לצערי איש מהם לא זכה.

זה לא שאני חושבת שגרטשן לא מוכשרת, היא כן, אבל היא בינונית. לא ראיתי ממנה העונה שום דבר יוצא מגדר הרגיל, שום תעוזה, שום נקודת מבט יחודית. לפעמים היא שלחה למסלול בגדים יפים (רק לפעמים) אבל מבחינתי זה לא מספיק. גם בתצוגת האופנה שלה, שלדעתי הייתה די חדגונית, היו כמה בגדים חביבים (וכמה ממש כעורים) ואין ספק שהיא מודעת לצייטגייסט האופנתי והיא יודעת לסגנן (והאיבזור היה מצויין, בעיקר התכשיטים, אבל כמו שהיידי ציינה, זו לא תחרות עיצוב תכשיטים) אבל לא היה שם שום דבר שהייתי יכולה לומר עליו וואו, באמת לא ראיתי את זה קודם. לו היה נאמר לי שאלו בגדים מהקולקציה של זארה או אפילו קסטרו - הייתי לגמרי מאמינה. לכן בעיני נינה ומייקל קורס טעו בגדול כשהתעקשו עליה כזוכה, אותי כצופה לא מעניין לראות על מסלול שבוע האופנה בגדים שאפשר למצוא היום בחנויות הרשתות הגדולות, מעניין אותי לראות מה יהיה שם בעוד חמש שנים.

לעומת גרטשן, למונדו גרה ולאנדי סאות' יש טביעת אצבע ייחודית, אנדי העלה קולקציה בהשראת פרק בודהה בלאוס (משם באה משפחתו) ולמרות שהיו שם כמה פריטים באמת יפייפים ויחודיים (השמלה שעיצב ברגע האחרון, החולצה הקלועה וזו עם הצווארון העגול...) היתה חסרה העוצמה שאנדי ידע להפיק במהלך העונה, זו הייתה תצוגה יפה אך מונוכרומטית. אני חוששת שהביקורת האחרונה שהוא קיבל סירסה אותו וקיצצה את כנפיו. לעומת זאת, מונדו, שהציג קולקציה המבוססת על שורשיו המקסיקניים ויום המתים, בחר להתעלם מהביקורת של מייקל קורס ונינה והלך עד הסוף עם האסתטיקה האישית שלו. בעיני מונדו היה צריך לזכות העונה, הקולקציה שלו הייתה ייחודית, מלאת הומור, נועזת ואוונגרדית. מייקל קורס ונינה גרסיה משום מה טענו שהקולקציה שלו "צעירה" מידי, אין לי מושג למה, ושהסגנון דומה מידי לזה של סת' אהרון מהעונה הקודמת. הסגנון של מונדו וסת' ארון בעיני שונה לגמרי מלבד העובדה ששניהם לא מפחדים מצבעים וטקסטורות וזו לא נראית לי סיבה לגיטימית לא לבחור בו ולהעדיף על פניו קולקציה סתמית וחסרת מעוף. בדיון השופטים עודדתי את היידי קלום וג'סיקה סימפסון שתמכו בעוז במונדו אבל לצערי טים גרטשן ניצח. אגב, ג'סיקה סימפסון הפתיעה אותי לטובה, למרות הדימוי הריקני והנבוב שיצא לה היא התגלתה כבחורה חביבה שיש לה מה לומר ויש לה טעם אופנתי והיא לא תפקדה על תקן הבובה המפורסמת שחוזרת כהד על דברי אחרים, כמו סלברטאיות אחרות שאיישו העונה את כסא השופט האורח. לסיכומו של דבר, עונה חלשה הסתיימה בקול ענות חלושה. (רמונה)

בשולי הממיר
* מרת'ה סטיוארט התארחה בפרק האחרון לעונה של "מרוששות".

מה יהיה לנו השבוע?
4-11 בספטמבר


ביום רביעי: טופ שף 6 (HOT3), בוס 2 (yes Oh)
ביום שישי: אקס פקטור 1 מתחילה! (HOT3), רומא 2 מסתיימת (yes Oh)
ביום שבת: לפגוע ולהחטיא (HOT3)
ביום ראשון הבא: פילדלפיה זורחת 7 מסתיימת (yes Oh)
ביום שני הבא: אפקט הפחד 2.0 (Hot Zone)

אפקט הפחד 2.0 (Fear Factor 2.0)
"אפקט הפחד" חוזרת. גדולה יותר, מפחידה יותר, מגעילה יותר: עשור אחרי שהפכה לאייקון בימיו הראשונים של הריאליטי, וחצתה גבולות טלוויזיוניים, חוזרת התוכנית הפרועה, בחידוש עם הצוות המקורי והמנחה ג'ו רוגן. העונה החדשה תשודר יחד עם בונוס מיוחד: הפרק שעורר שערוריה, נגנז לשידור, ומעולם לא שודר בארצות-הברית.

מסביב לממיר

* הפתעה: רשת שואוטיים מפתחת סדרה על חיילות בצה"ל (תודה לאסף רזון) 

***

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il

תגובות (11)