ארכיון המסך המפוצל > 2012

הפתעה מחוץ לתחום - חלק א'

העונה החמישית של דוקטור הו משודרת בימים אלו בBBC, לרגל העניין אנו שמחים להציג בפניכם את רשמיה של רמונה מהעונה ומהדוקטור החדש

מאת: רמונה
פורסם בתאריך: 17/10/2012


מעל הכוכבים מעל העננים היה עצום.
הייתי המומה היתה זאת הפתעה מחוץ לתחום.

החזיר אותי הביתה אמר להתראות
נתן לי נשיקה ונעלם תוך שתי שניות.
בלעדיו קשה לי ועצוב,
יושבת במרפסת מחכה שהוא ישוב.


                                               (חללית. מילים: דני סנדרסון)

סוף-סוף סיימתי לראות את העונה החמישית של דוקטור הו. באופן כללי נהניתי ממנה למרות שהיא נפלה מקודמתה המעולה ולא הייתה אחידה ברמתה. היא התחילה מצוין ואז קצת הידרדרה אבל סיימה נהדר, אז בסך הכול אני מרגישה כמו אחרי ארוחה דשנה שבה אומנם תפוחי האדמה היו קצת מבושלים יתר על המידה והבשר טיפה נא, אבל היי, גלידה בטמפורה! וקרפ סוזט!

אני חושבת שהשאלה הראשונה שהייתי שואלת את כל מי שסיים לראות את העונה היא: "נו, אז איך הדוקטור?", והתשובה היא שלמרות געגועיי לדייוויד טננט, אני חייבת להודות שמאט סמית עושה את העבודה יפה ובדרך שלו, הוא לא מנסה לחקות את טננט וגם לא להיות שונה ממנו יותר מדי. אני לא יכולה לומר שלא היו רגעים שבהם לא דמיינתי לעצמי איך טננט היה עושה את זה, אבל זה נראה לי טבעי. לשם ההשוואה, גם בעונה השנייה היה לי מוזר לראות את טננט במקום כריסטופר אקלסטון, אבל מהר מאוד התרגלתי, ואחרי פרק-שניים, הוא נראה לי הכי טבעי כדוקטור, למרות שבסדרה הישנה, כשקולין בייקר החליף את פיטר דיווידסון, פשוט הפסקתי לצפות.

סמית צעיר יותר מטננט וזה ניכר בעונה החמישית, יש בדוקטור החדש משהו ירוק, קצת "פעור", קצת גמלוני. בטננט היה קסם מרופט. כשאני חושבת על זה, הוא קצת מזכיר לי את פיטר פאלק בקולומבו...

בפרקים האחרונים שלו בגילומו של דיוויד, הדוקטור נראה כמי שכבר ראה יותר מדי, סבל יותר מדי, איבד יותר מדי, ואילו הדוקטור החדש נמרץ וטרי כחמציץ רענן. הוא זוכר הכול, אבל בלי הכאב והסבל שנלווים לכך. אני לא רואה בעיה, האמת, בכך שהדוקטור משיל בלי חשש כל עור אשר יבש. להפך, דווקא משום כך, העובדה שהדוקטור הישן כל כך לא רצה למות ולהיוולד מחדש, הפכה אותו לאנושי יותר. הוא לא היה מסוגל לוותר על המשא שהוא נשא, למרות שהוא הכביד עליו וייסר אותו.

הדוקטור הצעיר לא רק צעיר יותר, נראה כי הוא גם קצת... לא ממש מפותח מינית, כמו נער מתבגר, רגע לפני שהוא מותקף על ידי נחיל של הורמונים. המיניות של הדוקטור תמיד הייתה קצת מסויגת, הוא בדרך כלל נסע בלוויית עלמות חן מצודדות, ואלו בדרך כלל התאהבו בו במרץ, אבל הוא תמיד לקח צעד אחורה כשהעניינים התחילו להתחמם קמעה, תמיד אמביוולנטי ובלתי מושג. לכן זה קצת הפריע לי כשהדוקטור בגילומו של טננט התפאר באחד הספיישלים שהוא ניהל רומן עם המלכה הבתולה שכבר לא ראויה לכינויה הנ"ל. מצטערת, אבל הדוקטור הוא לא אחד שרץ ומספר לחבר'ה! וזה היה עוד יותר תלוש כשהדוקטור בגילומו של סמית סיפר שהוא התחתן עם מרלין מונרו, בהתחשב בכך שכשהעזר כנגדו, איימי, נישקה אותו, הוא נראה כאילו הוא עומד להתעלף כעלמה ויקטוריאנית חסודה.

© BBC 2009

את איימי ורורי מאוד חיבבתי כמלווים החדשים, ואני אוהבת את הרעיון של זוג, וזוג אוהבים (למרות ה"קראש" שיש לאיימי על הדוקטור). מבחינתי, דונה היא עדיין המלווה האולטימטיבית, היא וטננט היו צמד מעולה, אבל אני מעדיפה את איימי ורורי על רוז ומרתה.

אז הנה רשמיי מהעונה בקצרה, לפי פרקים, כולל הספיישלים שבינה לבין העונה הרביעית (המעולה! כבר הזכרתי שהיא הייתה מעולה?).

ספיישלים לקראת העונה החמישית

The Next Doctor

אהבתי, קודם כל, את החיבור בין טננט לדייוויד מוריסי (הדוקטור המזויף), הייתה להם כימיה טובה ביחד כמו בימי "בלקפול" העליזים, למרות שהפעם הם שיתפו פעולה. את מוריסי אני מחבבת מזמן - בעצם, מהתפקיד הטלוויזיוני הראשון שלו (One Summer). אהבתי את האווירה הוויקטוריאנית ואת הרעיון של הדוקטור המזויף שנוצר מזיכרון כוזב ואת התחליפים שהוא יצר לעצמו. הדוקטור המזויף שימש לדוקטור האמיתי סוג של אספקלריה מעניינת - האביר הפך לדון קישוט.

לא אהבתי שהדוקטור המזויף התאושש מהר מדי לאחר שגילה שהוא איננו הדוקטור, ושלא רק שהוא אינו הגיבור שהאמין שהינו, מגן האנושות - הוא למעשה אדם בודד, מעורער ואומלל שאיבד את יקיריו.  ממי שברגע אחד נשמטה הקרקע מתחת לרגליו והמשמעות לקיומו אבדה, לא הייתי מצפה שיתעשת כה מהר. נכון שהיו סייברמנים בכל פינה שצריך היה למגר בזריזות לפני חג המולד, אבל בכל זאת...

היה לי חסר גם רקע על האישה באדום - מי היא הייתה ומה היה המניע שלה. הפריע לי גם הקטע עם הילד שצץ לו פתאום. זה היה טיפה יותר מדי קיטשי, אפילו בשביל חג המולד וגם לא ממש סביר (איך הם לא נפגשו קודם?), אני חושבת שהייתי אוהבת את זה יותר לו זה לא היה הילד האמיתי אלא תחליף, ושהוא היה מחליט שזה הילד שלו כדי למלא את החלל שנפער בחייו, כמו שקודם הוא מצא משמעות בגילום הדוקטור.

Planet of the Dead

הפרק הזה אכזב אותי, הייתה לי תחושת דה ז'ה וו (שתתגבר בפרק הבא). אני פחות אוהבת את הפרקים בנוסח "הרפתקה בפוסידון" (או בסאן הליוס, במקרה הזה) - תקועים במדבר, באוטובוס, פוגשים בזבובים... ממש כמו טיול שנתי.

תחושותיי לגבי המלווה הזמנית היו מעורבות - למרות שהייתה לי איזושהי סימפטיה קלה אליה, אולי גם בגלל שזכרתי אותה כזואי סלייטר מאיסטאנדרס, שמחתי שהיא לא נשארה עם הדוקטור. אני לא רוצה וונדרוומן איתו, דווקא בגלל שהדוקטור הוא מי שהוא, אני מעדיפה אותו בחברת בני לוויה ארציים יותר. הדמות של קריסטינה דה סוזה הייתה תערובת של לארה קרופט, הפנתר הוורוד וכרמן סנטיאגו, זה היה רק הולם שהיא תקבל בסוף סוג של צ'יטי צ'יטי בנג בנג משלה.

אהבתי: את מלקולם, הוא היה חמוד!

The Waters of Mars

ממש לא אהבתי, לפחות על הפרק הקודם שרתה איזו קלילות מחויכת, הפעם זו הייתה מנה גדושה של קדרות מעיקה עם עלילה שחוקה. באופן פרדוקסלי, מצאתי את הפרק הזה יבש אפילו יותר מקודמו המדברי. עד כמה שנמאס לי מעלילות פוסידון, נמאס לי עוד יותר מפוסידון פלוס הכוכב שמשהו בו משתלט על בני האדם שמנסים לביית אותו, והורג אותם אחד אחד עד שמקצתם מצליחים להינצל. מיציתי. זה לא שלא היו בו בכלל קטעים טובים (מעט מדי), בעיקר בסוף, כשהדוקטור קצת שיכור כוח מכך ש"צבע מחוץ לקווים" ושבר את החוקים, אבל כל הקטע עם הדאלקים שהחליטו להשאיר את הילדה בחיים היה מופרך ממש כמו ההתאבדות שלה בסוף. למרות שלא התחברתי לדמות של המפקדת, אני מחבבת כשחקנית את לינדזי דאנקן שגילמה אותה, היא זכורה לי לטובה עוד מ"רומא".

אהבתי: את העובדה שהבסיס נקרא "בואי".

The End of Time (ספיישל כפול)

וואו, איזו פינאלה! כמו פגישת מחזור על רכבת הרים. אני מודה שלא כל ההתרחשויות היו נהירות לי (מה שלא הפריע לי ליהנות מהפרקים). לא הבנתי למשל מה היה ה"ממבו-ג'מבו" שאשתו של המאסטר עשתה בטקס החזרתו לחיים, כי לא נראה לי שהיא פגעה בו חוץ מעניין השיער, וחבל אם היא הקריבה את חייה רק כדי לנקום בפריזורה שלו, לא? קללת ה-Eternal bad hair day .

גם לא ממש הבנתי מי היו הנשים שהחזירו אותו לחיים ולמה הן עשו זאת ואיך בדיוק המאסטר מת (אגב, למה הוא לא יכול להתחדש כמו הדוקטור?), ואולי דעתי פשוט הוסחה כי... היי! ג'ון סים! וסבא של דונה! ודונה! וטימותי דלטון! טוב, אתה בעצם לא מרגש אותי, אבל הנה שוב ג'ון סים! והרבה מאוד ממנו!

© BBC 2009

הפרק הזה קשר הרבה חוטים מהעבר, ובמקביל עורר שאלות חדשות: מי למשל האישה שדיברה עם הסבא של דונה? ולמה היא כיסתה את עינה בידיה כשראתה את הדוקטור? יש לה קשר למלאכים הבוכים?

מסתבר שגאליפריי לא הייתה האוטופיה שהדוקטור אהב להתרפק עליה ומסתבר גם שהמאסטר למעשה היה קורבן, סוג של מפתח רזרבי ששילם בשפיותו על התפקיד שגילם בעל כורחו, מה שגורם לי לחשוב שאולי הדמות שהפך להיות כשהצפין את זהותו בשעון הכיס (כשגילם אותו דירק ג'קובי), הייתה האני האמיתי שלו לו הוא לא היה מטופל בילדותו על ידי זקני גאליפריי.

אהבתי את הקטע בסוף עם ארבע הדפיקות של סבא של דונה. אחרי כל הסיפור עם המאסטר, זה היה טוויסט מפתיע, וטננט וברנרד קריבינס (סבא של דונה) היו שניהם מעולים בסצנה הזו. אהבתי גם שנתנו לדוקטור להיפרד מכל מלוויו ושדונה יצאה מהסדרה כמו שנכנסה אליה – ככַּלָּה וככֵּלָה (הרגשתי שנתנו לה הכי הרבה מקום ובצדק!). מרתה ומיקי... זיווג הולם, כשחושבים על זה. שניהם ה"מקופחים" של הסדרה, כל כך מנסים להוכיח את עצמם ותמיד איכשהו אאוטסיידרים. נחמד היה גם לפגוש את קפטן ג'ק, אבל אם הדוקטור דואג לו לסטוץ, הוא לא יכול למצוא מישהו יותר מצודד מאלונזו עם אוזני הדמבו? היו שם כמה חייזרים עם אוזניים יותר הגיוניות.

עונה חמישית

The Eleventh Hour

זה היה פשוט פרק חמוד! היה כייף להתחיל איתו עונה חדשה עם דוקטור חדש. הילדה ששיחקה את אמיליה הייתה מקסימה וגם דומה לה חיצונית, וישר חיבבתי גם את אמיליה הבוגרת. לרורי לא הקדשתי אותה תשומת לב בתחילת העונה, אבל היום אני ממש אוהבת אותו, הוא מותק. הקטע שבו הדוקטור מנסה לברר מה הוא אוהב לאכול, היה מקסים והיה יכול להתרחש רק בעולם הילדים; על כל הפרק נחה רוח של אגדה לילדים וזה הזכיר לי את הקטע מ"מעשה במעשה" של א.א. מילן, שבו הנסיך אַ‏תָ‏תְצֶ‏ה הופך ליצור שהוא שילוב של ארנב, כבש ואריה ומנסה לברר מה יצורים כמוהו אוהבים לאכול (מסתבר שסנדוויצ'ים של גרגר נחלים), ואילו החולים בתרדמת בבית החולים הזכירו לי את "אסירי השמש" של טינטין.

אגב, את דודתה של איימי ישר זיהיתי כמרגרט מ"רגל אחת בקבר" אבל עם הרופאה (נינה ודיה), הבוסית של רורי, היה לי קטע מוזר. זיהיתי אותה מסדרה ישנה בשם "עולם מושלם" עם פול קיי, וכשימד"בתי כדי לוודא שזו היא, גיליתי שבעצם ראיתי אותה גם באיסטאנדרס ובכלל שכחתי מזה. מוזר שהיא התקבעה לי בזיכרון דווקא כדמות מסדרה כל כך ישנה שבקושי ראיתי ממנה משהו.

The Beast Below

הפרק הזה המשיך את אווירת האגדה לילדים מהפרק הקודם. היה משהו בסט שנראה קצת כמו חלום, אז סיספנדתי את המחשבה המציקה על כך שאין מצב שדחסו את כל אוכלוסיית בריטניה לגיגית הזו (אולי תשעים אחוזים מהאוכלוסייה נספו עקב הרעלת קיבה מרוטב ווסטרשייר מקולקל?). החייכנים היו ממש מפחידים ואהבתי את הרעיון של ליז 10 ששוכחת בכוונה את התוכנית שלה עצמה. אני תוהה אם הקטע של המלכה הנצחית הוא עקיצה על חשבון ליז 2, שכנראה תחזיק בכס ובכתר עד ליום שבו הנסיך ויליאם יהיה קירח לגמרי. אבל לא מתתי על השחקנית שגילמה את המלכה (סופי אוקונדו). לטעמי,  חסרו לה מלכותיות וסמכותיות, או בקיצור, כריזמה של מלכה אמיתית.

הקטע עם הלוויתן הזכיר לי את הלוויתן מ"ציפורי לילה בננטקט" של ג'ואן אייקן (בו לוויתן מציל את האי ואת מלך בריטניה ממזימה של קושרים), את הלוויתן של ג'פטו ופינוקיו (בקטע שבו הדוקטור ואיימי נפלו לתוך פיו) וכמובן את הלוויתן של הובס (הלוויתן האמיתי שפועל מתוך חסד מול הלוויתן שהוא מנגנון השררה בעל הכוח האבסולוטי ששולט במדינה/ספינת החלל).

© BBC 2010

הדוקטור עצבן אותי קמעה בסוף הפרק כשהוא כעס על אמיליה על כך שכביכול החליטה בשבילו. אז היא עשתה טעות של טירונים, מה יש? אבל בסופו של דבר, היא הצילה אותו מהחלטה לא מוסרית.

Victory of the Daleks

לא אהבתי והתשובה בשם הפרק: דאלקים. די, נמאס לי מהם וגם לדוקטור נמאס, ולא, זה לא עוזר שקיבלנו אותם בסט חדש וצבעוני, כאילו יצאו מקטלוג של טמבור. הקטע עם הבליץ על לונדון היה מפוספס, בעיקר כשחושבים על פרקי הבליץ הנהדרים מהעונה הראשונה ("הילד הריק" ו"הדוקטור רוקד"). צ'רצ'יל ואנשיו נראו כאילו הם משחקים במלחמה ולא נמצאים בעיצומה של מלחמה אמיתית, ולכן צ'רצ'יל כנראה לא התרגש יתר על המידה כשהמכונה הסופר-דופר משוכללת שלו, שהייתה אמורה להשמיד את החיה הנאצית, הפכה לאיום גדול יותר, לא רק על בריטניה, אלא על העולם כולו. במקום זאת, הוא הסתובב הנה והנה עם הסיגר, ובעיקר היה עסוק בלהיראות כמו צ'רצ'יל.

הקטע שהדאלקים למעשה הערימו על הדוקטור היה נחמד, הקטע שבו הדוקטור ויתר על האופציה להכחידם היה פחות נחמד - ממתי אתה מאמין למילה של דאלק? אם כי בינינו, כל הקטע של "אויש, החמצתי הזדמנות היסטורית וחד פעמית להיפטר מאויביי הנצחיים" היה די מיותר, כולנו יודעים שמהדאלקים אי אפשר להיפטר כל כך בקלות, הם כמו הרפס.

The Time of Angels + Flesh and Stone

מצד אחד, נהניתי מהפרקים האלו ושמחתי לפגוש שוב את ריבר סונג (בגרסה יותר מחוספסת). מהצד השני, המלאכים היו מפחידים לאללה אבל פחות מוצלחים מאשר ב"בלינק".

אהבתי את הרעיון של הריקנות שגורמת למי שנשאב אליה להישכח כאילו לא היה קיים (הזכיר לי את "הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה). למרות שהיו בפרק אלמנטים של הרפתקה בפוסידון, זה לא הפריע לי בגלל הדינמיקה בין הדוקטור, איימי וריבר. גם לאב אוקטיביאן הייתה יותר נוכחות מאשר לרוב הניצבים שנהרגים בפרקים מהסוג הזה. מעניין איזה פשע ריבר ביצעה. לדבריה ולדברי האב אוקטביאן, היא הרגה "איש טוב", אני מקווה שלא את הדוקטור בעצמו ובכבודו...


תגובות (21)