ארכיון המסך המפוצל > 2013

פרויקט סיכום שנה

הדברים שאהבנו ב2012 והדברים שלא

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 03/01/2013

ישנן דרכים רבות לסכם את השנה היוצאת, אבל אנו בחרנו לסכם באופן חופשי לחלוטין, ברשימה שמייצגת בעיקר את מה שהכותבים שלנו אהבו ולא אהבו השנה. גם אתם מוזמנים לשתף אותנו באהבותיכם ואכזבותיכם הטלוויזיוניות מהשנה החולפת.

  

אהבנו

סדרות

שרלוק

האמת מחייבת לומר שבעצם איני רואה רבות מהסדרות המדוברות כאן ובכלל, ובכל זאת ראיתי את שתי העונות הראשונות (והיחידות, בינתיים) של "שרלוק" הבריטית ואין ספק שזה הדבר הכי טוב שראיתי השנה בטלוויזיה.

כמי שגדלה על ספרי שרלוק הולמס המקוריים תהיתי לא פעם איך הולמס היה מתמודד עם המאה ה21 כשרבים מאמצעיו הבטוחים כבר לא אתנו והאם גם אז תישמר גאונותו החד-פעמית. ובכן, מישהו שם הצליח לענות על השאלה בכתיבה מופלאה שיצרה עלילות חדשות אבל רימזה ללא הרף לפרשיות הוותיקות ויצרה עונג כפול. יחד עם שחקנים מעולים, אקשן והומור במידה, ופרקים של 90 דקות שנתנו הרגשה של קולנוע, שרלוק עשתה את זה ובגדול. (מירב)

מחלקת גנים ונוף

הסדרה הזאת היא תענוג לצפייה מזה מספר שנים, אבל בשנה האחרונה היא קיבעה באופן מוחלט את מעמדה כסדרה הקומית המצטיינת בטלוויזיה. למעשה, מדובר בסדרה נטולת פגמים – היא כתובה בצורה חכמה, משוחקת לעילא ולעילא, מבדרת ומצחיקה ללא הפסקה ומצליחה לרגש פעם אחר פעם. אחת התכונות הבולטות ביותר שלה היא היכולת שלה להימנע מרפטטיביות ולהצליח לחדש ולהפתיע בכל פעם מחדש, תוך שהיא מאתגרת את הדמויות ומפתחת אותן באופן מעניין ומלא השראה.

בשנה האחרונה ראינו את הדמויות מתמודדות עם סיטואציות חדשות ומאתגרות במיוחד – לסלי בפוליטיקה, טום פתח עסק עצמאי, רון מצא אהבה, אנדי מצא עבודה, כריס עבר משבר נפשי ואן לא לגמרי מצאה את עצמה. כל הדמויות נמצאות במקום שונה מזה שהיו בו בתחילת הסדרה ושונה מזה שבו היו בשנת 2011 וכולן עברו לנגד עינינו תהליך איטי, מתוכנן היטב ומרשים ואף אחת מהן לא איבדה מהחינניות שלה ולא השתנתה באופן מוקצן וחסר היגיון. למעשה, קשה לחשוב על סדרה שמכילה בתוכה כל כך הרבה דמויות סימפטיות וקלות להזדהות כמו לסלי, בן, טום, כריס, אנדי ואפריל. רגע... לא שכחנו מישהו? אה, כן. ואם כל זה לא מספיק אז יש שם את הדמות הכי טובה בעולם הטלוויזיה – רון סוונסון, כמובן. באמת צריך יותר מזה? (איתן גשם)

לואי

בשנת 2012 שודרו בטלוויזיה בישראל העונה השנייה והשלישית של סדרת המופת שיצר, הפיק, ערך וביים הקומיקאי המדובר, לואי סי.קיי. ומה נאמר ומה נגיד? העונג כולו שלנו. מדובר ביצירה שנראית מוזרה – אין בה שום תבניות קבועות. בחלק מהפרקים ישנה עלילה אחת בלבד, וחלק אחר מהפרקים כולל שתי עלילות (ולעתים אף יותר). לעתים, יש פתיח ולעתים לא. פעמים ישנה המשכיות בעלילה ופעמים אחרות לא. פתאום ישנה טרילוגיה של פרקים ובפרק הבא אין לעלילות האלה זכר. אלא שדווקא חוסר הסדר המוחלט הזה הוא חלק מסוד הקסם של הסדרה – חופש יצירתי מוחלט למוח של לואי סי.קיי.

Louie © 2012 Bluebush Productions, LLC. All rights reserved

ואיזה מוח מבריק יש לבחור הזה! הוא יודע להעביר סיטואציות טבעיות מהחיים אל המסך הקטן באופן מושלם, וחשוב במיוחד – בצורה אותנטית, ישירה, כנה, עוכרת שלווה ובלתי מתפשרת. למעשה, אף שהסדרה מוגדרת כסדרה "קומית", היא מצליחה לייצר דרמה באופן מוצלח בהרבה מרוב סדרות ה"דרמה" בטלוויזיה של ימינו. למרות שהעונה השלישית הייתה מעט פחות טובה מקודמתה, לטעמי, היא כללה כמה פרקים גאוניים ולא מעט רגעים מבריקים, מרתקים ומשעשעים והיא עדיין היוותה יצירה ייחודית ומרעננת בנוף הטלוויזיוני של שנת 2012. (איתן גשם)

מד מן

אמנם זו הייתה השנה האזרחית הראשונה שבה הסדרה לא זכתה בפרס ה"אמי" בשנה שבה שודרה, ואמנם מעריצי הסדרה נאלצו להמתין זמן רב מדי עד לחזרתה למסך ואמנם יש הטוענים שהעונה החולפת, החמישית במספר, הייתה מעט פחות מתוחכמת מקודמותיה והם כנראה צודקים, אבל אין בכל אלה בכדי לשנות מהעובדה שמדובר ביצירת מופת שעומדת ברמה אחת מעל לכל הסדרות האחרות המשודרות כיום בטלוויזיה. למעשה, דווקא העובדה שמדובר בעונה מתוחכמת פחות וישירה יותר מלמדת על העליונות המוחלטת של הסדרה מכל הבחינות, ובמיוחד בפן של הכתיבה. כמו תמיד, העלילה נבנתה באיטיות ובחכמה רבה כשהיא מתכתבת עם אירועי התקופה ומפתחת את הדמויות באופן עקבי ונבון וככל שהלכה העונה והתקדמה כך הפכו האירועים לדרמטיים ומרתקים והמסרים החבויים, המשמעויות הכפולות והזרעים שנשתלו לקראת ההמשך הפכו עדינים ומתוחכמים יותר.

השנים האחרונות נחשבות כ"תור הזהב" של הדרמה הטלוויזיונית, והיום כבר יש קונצנזוס על כך שהטלוויזיה אינה בהכרח מדיום שטחי ונבוב אלא כזה שמסוגל להנפיק יצירות מרתקות ובעלות ערך עצום. ואכן, היו לא מעט יצירות מרשימות בעולם הטלוויזיה בשנת 2012, אבל "מד מן" הייתה רק אחת, ובשנת 2012 הוכח שוב כי מדובר לא רק בסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שיש, אלא ביצירת אמנות נשגבת ונדירה באיכותה שאשרינו שאנו זוכים לצפות בה. (איתן גשם)

עונות

  

מד מן, עונה 5

 הדבר שאותו הכי אהבתי השנה היה הפסגה היצירתית אליה הגיעה "מד מן" העונה. פסגה שפשוט הטילה צל עצום על עולם הטלוויזיה. הפסגה הזאת מורכבת מחמישה פרקים; "דייט מסתורין", "סיגנל 30", "מקומות רחוקים", "בנשף הדגים" ו-"ליידי לזרוס". החל מהפרק "מקומות רחוקים" סיומו של כל פרק גרם לי להשתאות על כך שהם הצליחו ליצור עוד פרק ברמה כל כך גבוהה. צפיתי בהמון, המון, המון, טלוויזיה במהלך חיי ואני לא מגזים בכך שאני אומר שהרצף של חמשת הפרקים הללו הוא רצף הפרקים הטוב ביותר של כל סדרה אי פעם. בכל עונה לפני ל-"מד מן" תמיד היה פרק או שניים כמו ה-"המזוודה" או ה-"הקרוסלה" שפשוט היו ברמה כל כך גבוהה מעל השאר, אבל העונה הזאת קיבלנו 5 פרקים כאלו ועוד ברצף. (תתש)

 

הישרדות, עונה 24

העונה ה-24 של "הישרדות", למרות חסרונותיה, הייתה שינוי מבורך בהשוואה לעונות הקודמות. (הישרדות לא ממש הבריקה מאז עונתה ה16,  כשבשנת 2011 היא הגיעה לשפל של כל הזמנים בשל השילוב של טוויסט אי-המתים, החזרת שחקני עבר לעונות רגילות, עריכה איומה וצפויה  והכי חשוב, הקאסטים החלשים ביותר שהיו בסדרה.)

הקאסט ברובו היה מעולה עם כמה אנשים שממש בלטו מעל כולם (קים, קאט, אליסיה קולטון הגזען, טרויזן, טרזן). "עולם אחד", הטוויסט הראשי של העונה,  לפיו שני השבטים גרו על אותו חוף בפרקים הראשונים, היה טוויסט טוב שיצר הרבה מתח ועניין. בגלל אותו טוויסט החלק של לפני האיחוד, בדרך כלל החלק היותר רגוע, היה מותח, עצבני ומעניין מאוד בהשוואה לעונות קודמות. השבט הדיס-פונקציונאלי של הגברים שהשמיד את עצמו בגלל גחמותיו של קולטון המבחיל היה אחד השבטים הכי מבדרים בהיסטוריה של הישרדות. המגורים באותה פיסת חוף נתנה לשחקנית כמו קים, שהעידה על עצמה שזה מטריד אותה כמה בקלות אנשים מאמינים לשקרים שלה, הזדמנות לשחק את מה שאני מחשיב כמשחק המושלם ביותר בתולדות "הישרדות". היא הייתה האיום הפיזי הכי גדול בעונה, ידעה איך לטפח קשרים עם כל אחד ואחד מהמתחרים והכי חשוב, הייתה 20 צעדים לפני כולם מבחינה אסטרטגית וידעה בדיוק מה היא עושה כל מועצת שבט. הבעיה היחידה עם המשחק המושלם שלה הייתה שהעורכים לא יכלו להסתיר אותו אחרי האיחוד והזכייה שלה הייתה צפויה. (תתש)

הישרדות, עונה 25

אם עונה 24 של "הישרדות" הייתה טובה יחסית לעונות שקדמו לה, הרי שהעונה הזו שהסתיימה אך לפני מספר שבועות הייתה העונה הטובה ביותר מאז "הישרדות סין" ואחת מהעונות הטובות ביותר של "הישרדות" בכלל. אני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל להסביר מה הפך את העונה הזאת לטובה כל כך. קודם כול, זה היה אחד מהצוותים הטובים ביותר בהיסטוריה של "הישרדות". אפילו עם שלושה שחקנים חוזרים ושני 'סלבריטאים' אי אפשר להגדיר אף אחד מהקאסט כנפל. שתי הדמויות הכי גדולות העונה, מלקולם ואבי, היו שחקנים חדשים.

המבנה של שלושת השבטים בהתחלה היה כנראה הגורם הכי חשוב להצלחתה של העונה. בעונות הקודמות ראינו מצב בו ברית של חמישה אנשים יכולה פשוט להגיע עד הסוף ללא איום משמעותי. המעבר לשלושה שבטים של ששה אנשים כל אחד, נועד לנטרל את זה וזה עבד. לא רק שלא היו בריתות גדולות, אלא שבאיחוד, המאבק לא נוצר רק בין שתי קבוצות אלא בין מספר קבוצות שהרכבן השתנה כמה פעמים. אפילו בשבט שלא הדיח אף אחד הברית הגדולה ביותר הייתה של שלושה אנשים שבסופו של דבר נוצחה.

העריכה אף היא הייתה מעולה. העורכים לא התעלמו מאף אחד, השחקנים החוזרים וה-'סלבריטאים' לא "אכלו" יותר זמן מסך ממה שהגיע להם, אף אחד לא קיבל עריכה לא מאוזנת או מוגזמת ואלמלא נחשפתי לספוילר לגבי שלישיית הגמר, אני די בטוח שהייתי נכנס לפרק האחרון במחשבה שלמלקולם, לדניס ולליסה יש סיכוי לזכות מול המושבעים. חוץ מהאיזון בעריכת המתמודדים, היה בעריכה המעולה משהו שהזכיר את העונות הראשונות עם שימת דגש רבה יותר על ההישרדות הפיזית והמנטלית של המתמודדים. פרק 4 בו ראסל הודח צריך לזכות באמי. העורכים פשוט הצליחו ללכוד את תחושת הייאוש של שבט מטסינג האומלל לאורך כל הפרק. סצנת הפתיחה בה מלקולם, דניס וראסל עושים את מטלות הבוקר שלהם בגשם בלי להחליף מילה אחד עם השני הייתה אחת מהסצנות הטובות ביותר בטלוויזיה השנה. (תתש)

שידורים חוזרים

הסמויה

הרגע שבו ג'ימי שולח את ילדיו לעקוב אחרי סטרינגר בל, ומאבד אותם (עונה 1, פרק 8). הוא דוגמה נהדרת לאופן שבו הסדרה מצליחה ליצור דמויות שהן גם רודפות צדק או טובות-לב וגם פגומות מוסרית, ולגרום לצופה לסירוגין להזדהות איתן ולהתחלחל ממעשיהן. (שין-גימל)

דילמות


הוחלפו בלידתן, עונה 1 פרק 11

ביי ואמט עומדים בתור לקניית נקניקיות. אמט, נער חירש, מתַקשר עם המוכר על ידי הודעת טקסט בסלולרי שלו וסימוני ידיים, אך אינו מבין מה המוכר שואל אותו כשאינו רואה את פניו ואת תנועות שפתיו בזמן הדיבור. המוכר חסר מודעות, ידיו עסוקות וראשו מורכן מטה אל הכריכים שהוא מכין. הוא לחוץ בזמן ורוצה תשובה מהירה: איזה רוטב אמט מעדיף – טומטילו או צ'ילי, ירוק או אדום? 

לא, הדילמה שאהבתי אינה ההתלבטות בין טומטילו לצ'י'לי (אף על פי שאני בטוחה שיש כאלו שהבחירה הזו לא פשוטה בעיניהם) אלא דווקא זו שמגיעה בעקבות אותה שאלה, כשביי, חברתו השומעת של אמט, נלחצת מהתור הארוך המשתרך מאחוריהם, ומהעובדה שהמוכר ואמט לא מצליחים לתקשר, אך אינה יודעת אם אמט יקבל יפה את העובדה שהיא תענה במקומו.

© ABC Family


ישנן כמה סיבות לכך שאהבתי את הדילמה הזו, האחת היא שהסדרות בימינו מלאות בהתלבטויות בין טוב לרע, בין חיים למוות, בין התפתות לבין עשיית הדבר הנכון, אבל מעטות הן הסדרות שמצליחות ליצור דילמה אמיתית שבה ההתלבטות היא בין טוב לטוב, גם בחייהם של אנשים טובים שאינם במסלול התדרדרות מוסרית יש התלבטויות אתם יודעים. הסיבה שנייה היא, שלמרות שלכאורה הדילמה של ביי היא התלבטות קטנה, למעשה היא מורכבת משתי שאלות פילוסופיות שאינן פשוטות כלל ואני אוהבת כשמצליחים בטבעיות יומיומית להתעסק בשאלות שכאלה. השאלה הראשונה עוסקת בסוג העזרה שנכון יותר להגיש לבני אדם (עזרה שתגרום לכך שמשימתם תושלם – אפילו אם זה כרוך ב"הקטנתם" ובעשייה במקומם – או עזרה שהיא הימנעות מסיוע עד שמתבקשים במפורש, מתוך הידיעה שעדיף לַנצרך להצליח בכוחות עצמו אפילו אם הדבר כרוך בקשיים ובעיכובים)  והשאלה השנייה: האם להעדיף את טובתו של הפרט ה"חלש" יותר (אמט במקרה הזה) או את טובת הכלל (הציבור המתעכב)?    (אורלי)

בעברית

מצב האומה

התכנית הזו אומרת בקול דברים שאני רק חושב עליהם, יש לה כתיבה מושחזת ואת גורי אלפי. לא הוטרדתי מכך שהיא הייתה עשויה לרדת מהמסך לטובת שידורי התעמולה. אבל אני תוהה אם טלוויזיה כזו יכולה לשרוד לאורך זמן בעידן הריאליטי. (שין-גימל)

העונה הרביעית של מצב האומה הצליחה להישאר מרעננת, מהנה ומאוד מאוד מצחיקה. ליאור שליין, עינב גלילי, גורי אלפי ואורנה בנאי נכנסו בימין, בשמאל, בדת ואחד בשני. בעיני כוחה של התכנית הוא באינטראקציה בין חברי הפאנל ונראה שהשנה התכנית קפצה עוד מדרגה ושחררה עוד כפתור. כולם נראו מאוד משוחררים, אולי בגלל ההיכרות ארוכת השנים זה עם זה, אולי בגלל היציאה של אורנה בנאי מהארון, לא משנה למה, תחושת הכיף וההנאה עברה דרך המסך. עדיין, בדרך, התכנית הצליחה להעביר גם חומרים סטיריים שגרמו לי לצחוק, ואז להתבאס. אני מאוד מקווה שתמשיך לרוץ גם בשנה הבאה ושתצליח לשמור על הרעננות שלה. (לה לה)

לא אהבנו

סדרות


אחת שיודעת

ציון: מינוס מיליון

"אחת שיודעת" היא סדרה בעלת מסר בעייתי וביצוע כושל והיא ללא ספק הסדרה הגרועה ביותר ששודרה ב2012.

סופה של הסדרה שהגיע לאחר שש עונות (120 פרקים) הראה ש"אחת שיודעת" הייתה סדרה על נשים חלשות שהתחתנו עם הגברים שהתעללו בהן. בלייר, סרינה, ולילי סבלו כולן לאורך הסדרה מהתעללות רגשית (ופיזית במקרה של בלייר) מצד הגברים שסיימו כבני זוגן. על בלייר וצ'אק לא צריך להרחיב יותר מדי (מכירה לזנות, שנים של התעללות רגשית ופיזית). סרינה מגלה שדן אחראי לשנים של התעללות רגשית והשפלות, שדחפו אותה לא פעם ולא פעמיים לסף תהום ופוטרת את כל זה כ-"מכתב אהבה אליה", *מקיא*. ולילי חוזרת לאיש שנטש אותה ואת ילדיה, זייף סרטן, ניסה לגנוב את כספה ועבד עם האישה שניסתה להרוס אותה כאילו כלום לא קרה.

אני מנסה להבין למה? למה שאנשים מבוגרים ומשכילים יכתבו סדרה שכזו? האם הם באמת חושבים שזה מה שקהל הצופים מעוניין לצפות בו? (הרייטינג, אגב, יורד ברציפות מהעונה השנייה, ובעונה הזאת הוא התרסק לגמרי) האם הם חושבים שהסיפור שהם כתבו הוא טוב? איפה היה המבוגר האחראי מחברת ההפקה ולמה רשת CW לא שמה לסדרה סוף לפני שנים? איפה היו כל  הארגונים שזעקו בגלל הפרסומות ה-'פרובוקטיביות' אבל נדמו כאשר הסדרה הזאת הציגה התעללות כאהבה במשך שנים?  יש ילדות שצופות בסדרה הזו ואשכרה חושבות שככה נראית מערכת יחסים תקינה!

"אחת שיודעת" כשלה לכל אורכה גם בפיתוח הדמויות.  שש עונות שבסופן הדמויות נותרו בדיוק כפי שהיו בתחילת הסדרה. חמור מכך - זו הייתה המטרה המוצהרת של המפיקים לגבי העונה הזאת (ופרק הסיום של העונה הקודמת) – לבטל כל פיתוח, בין אם הוא טוב או רע, שקרה בעונות 3-5. החלטה שנועדה להכשיר את חזרתם של בלייר וצ'אק, וסרינה ודן.

 אני לא יודע אם הם עשו זאת כי הם חשבו שזה יחזיר להם חלק מהצופים שנטשו את הסדרה, או כי הם פשוט התעצלו לנסות משהו חדש, בכל מקרה ההחלטה הזאת הייתה אצבע משולשת כלפי הצופים שדבקו בסדרה לכל אורכה. דבר אחד טוב שיצא מזה, שאני בטוח שהיה לגמרי בלתי מכוון מצד התסריטאים הוא שראינו איך הילדים נהפכו להורים שלהם. (תתש)

חדר החדשות

כאשר שמעתי על שידורה הצפוי של הסדרה הזו ידעתי שאני רוצה לצפות בה והייתי משוכנע שזו סדרה שבוודאי תמצא חן בעיניי – יוצר מוערך, ארון סורקין, שהיה אמון על אחת הסדרות האהובות והמוצלחות שראיתי ("הבית הלבן") ולאחרונה כתב תסריט מבריק במיוחד לקולנוע ("הרשת החברתית"), נושא מרתק (מאחורי הקלעים של רשת חדשות), ובעיקר – סוף סוף סדרה שמסתכלת בזווית ביקורתית על עולם העיתונות של ימינו, כפי שקיוויתי לראות מזה זמן רב.

אז איך קרה שהסדרה הזו הפכה לאכזבה אדירה כל כך עבורי, עד כדי כך שכאשר שמעתי שהיא זכתה למועמדות לפרס "גלובוס הזהב" יצאה לי באופן אוטומטי נחירה של בוז ששמורה למועמדויות הזויות במיוחד? הו, יש כל כך הרבה סיבות וכל כך מעט מקום... הנה סקירה קצרה, על קצה המזלג:

Melissa Moseley  © 2012 Home Box Office, Inc. All rights reserved

דמויות לא סימפטיות ולא אמינות, "הישגים עיתונאיים" שמבוססים על צירופי מקרים חסרי היגיון (כמעט בכל פרק ה"עיתונאים המהוללים" משיגים את המידע החשוב דרך היכרות אישית עם גורם משמעותי ולא באמצעות עבודה עיתונאית אמיתית. זה מגוחך), עלילות תלושות וקלושות, שימוש מוגזם ומאוס בדמגוגיה ליברלית ואנטי-רפובליקנית (ואת זה אני כותב בתור ליברל בנשמתי שכמעט התחשק לו לעבור למחנה השני מרוב שזה היה מעצבן), כתיבה צדקנית ומתנשאת בכל האספקטים, ומעל לכול –דמויות הנשיות שכתובות בצורה מחפירה שמריחה משוביניזם ופטרונות באופן שגרם לי לחוש מבוכה וכעס אמיתי במהלך הצפייה בסדרה. איך ייתכן שהאיש שכתב יצירה כמו "הבית הלבן" אחראי על הקשקוש היומרני הזה? קשה להאמין. פשוט מביך. (איתן גשם)

סמאש

בדומה ל"חדר החדשות" מדובר בסדרה בעלת פוטנציאל גדול שהתגלתה כאכזבה גדולה לא פחות. הרעיון שעומד מאחורי הסדרה פשוט וחכם – מבט על הנעשה מאחורי הקלעים של הפקה בברודוויי באופן שמאפשר ללמוד כיצד העסק הנוצץ עובד באמת וכך ליצור סדרה מוזיקלית קלאסית שתשלב  עלילות מעט סבוניות עם שירים מקוריים ולא מקוריים. תוסיפו לזה שחקנים כמו ג'ק דבנפורט המצוין, כריסטיאן בויל הזכור לטוב מ"ספמאלוט" בברודוויי ושחקנית ברמתה של אנג'ליקה יוסטון ותקבלו מתכון בדוק להצלחה... אז זהו. שלא. אמנם פרק הפיילוט היה חביב ועורר לא מעט ציפיות, אבל עד מהרה התברר שהסדרה לוקה בבעיות רבות – עלילות משעממות וצפויות (למשל: הרומן של ג'וליה, המשפחה של ג'וליה, הפרידה של קארן ודב ועוד המון), הרבה יותר מדי דמויות מעצבנות שאין להן תכלית מלבד הנעת העלילה (בראשן דמותו הנלעגת של אליס העוזר התככן) ובמקרים מסוימים אפילו זה לא (כל מה שנוגע לג'וליה והמשפחה המעצבנת וחסרת הרלוונטיות שלה), חוסר כימיה זועק לשמיים בין חלק מהדמויות, בפרט במה שנוגע לרומנים הבולטים בסדרה  (קארן ודב, ג'וליה והמאהב שלה, טום והרקדן ההוא וכו') ועוד תחלואים רבים מספור. יוצרת הסדרה, תרזה רבק עזבה אותה בתום העונה ורמזה שהיו לה חילוקי דעות אמנותיים קשים עם רשת NBC, ויהיה מעניין לראות אם חילופי הגברי בתפקיד המפיק האחראי יביאו לשינוי חיובי בשנת 2013. (איתן גשם)

עונות

אקס פקטור, עונה 2

העונה השנייה של אקס פקטור, שהתחילה נחמד עם פרקי אודישן מבדרים, הפכה מאוד מהר למיש-מש ארוך ומייגע של סיפורים סוחטי דמעות, זמרים בינוניים וביקורות קטנוניות. המתחרים שהגיעו לשלב התוכניות החיות עלו על במה עצומה בגודלה, עם מסכי ענק כתפאורה, והיו צריכים להתמודד עם לא מעט רקדנים, מקהלות וכוראוגרפיות מופרכות. זה הקשה מאוד על חלקם, וכך נעלמו במהרה מספר זמרים מעניינים ולא שגרתיים שתחרות כישרונות מהסוג הזו יכולה לעזור להם ולקדם אותם.

תכנית שנראתה בהתחלה כמו דרך מצוינת לסגור יום ארוך, הפכה לרצף ארוך של הופעות חסרות ברק שחוברו ביניהן בקטעי מעבר ארוכים ומייגעים, שניסו לסחוט דמעות ובעיקר סחטו פיהוקים, והכול בניצוחם של צמד מנחים שהמילה עציים תחמיא להם. במקרה הזה גדול יותר זה ממש לא טוב יותר.  (לה לה)

סיפורים


איך פגשתי את אימא

ילדים, הרי לפניכם הסיפור שמסביר מדוע 2012 היא השנה החלשה ביותר בתולדותיה של "איך פגשתי את אימא", חלשה עד כדי כך שחידוש הסדרה לעונה תשיעית גורם לי לשקול ברצינות את הפסקת הצפייה בה.

הסיפור מתחיל בפרק 12 בעונה השמינית, הפרק האחרון ששודר ב2012. היה זה אחד מהפרקים הגרועים ביותר שהסדרה ניפקה, ואחד הפרקים הכי סקסיסטיים שאני זוכר שצפיתי בהם אי פעם. ברני ורובין קפצו מעל הכריש כדמויות, התרמית המסובכת וחובקת הפרקים של ברני לא הייתה רומנטית ו/או מרגשת, אלא מניפולציה מחושבת וקרה, וההיענות של רובין הייתה פתטית, במיוחד בהתחשב בכך ששנייה קודם לכן היא השתלחה בו על מה שהוא עשה (לשבריר שנייה באמת חשבתי שיש לסדרה הזאת מספיק אומץ כדי שרובין תסרב לברני). אהה, בעצם הסיפור שלנו מתחיל מוקדם יותר;

הסיפור מתחיל בפרק 18 בעונה השביעית, הפרק בו טד אומר לרובין שהוא אוהב אותה ובעצם אף פעם לא הפסיק להיות מאוהב בה. הפרק בו הפכה הסדרה מ"איך פגשתי את אימא" ל-"איך התפשרתי על אימא שלכם אחרי שלא הצלחתי להשיג את רובין". עד אותו פרק לא קבלנו אפילו רמז קלוש שבקלושים לזה שטד, כמעט 5 שנים אחרי הפרידה שלהם, היה מאוהב ברובין לאורך כל הזמן הזה. תמיד זה היה נראה שרובין היא זאת שמשתמשת בטד כרשת בטחון.

הרטקון הזה פגם באחד הרגעים היפים ביותר בקשר של טד ורובין (כמה פרקים לפני שהוא נשאר בשבילה בניו-יורק בחג המולד) והטיל צל על כל אינטראקציה שלהם מאז עונה 3... אוי שכחתי, הסיפור בעצם מתחיל עוד קודם לכן;

הסיפור מתחיל בהחלטה האידיוטית של המפיקים למתוח את האיחוד הצפוי של ברני ורובין על יותר משתי עונות. בגלל אי-הרצון של המפיקים לסגור את הקשת הזו בעונה הקודמת, נאלצנו לסבול will they, won't they מייגע, לא מעניין וחסר כל מתח מצדם של ברני ורובין, ומצדו של טד נאלצנו לסבול העלאה מהאוב של רגשותיו כלפי רובין, את חזרתה של ויקטוריה רק כדי להרוס את דמותה תוך כמה פרקים וחוסר כיוון כללי לגבי דמותו של טד עד החתונה של ברני ורובין... למעשה, הסיפור מתחיל אפילו מוקדם יותר;

© 2009-2010 Twentieth Century Fox Film Corporation 

הסיפור מתחיל בהחלטה לחזור אל מערכת היחסים של ברני ורובין. הסיבוב הראשון הלא מזהיר בעליל שלהם כזוג לא היה מספיק טוב  כדי שיצדיק את הרומן ה-"אפי" כביכול שלהם, שכמו שאמרתי בעיניי יש לו השפעות הרסניות על הסדרה. גם מבחינת הדמויות קשה לי לקבל את מערכת היחסים ביניהם כעת. אין שום סיכוי בעולם שגבר לא ינתק קשר עם בחורה שנפרדה ממנו כי היא לא רצתה מחויבות ארוכת טווח, ושנים אחרי זה דחתה אותו שוב, רק כדי להתחתן עם אחד החברים הכי טובים שלו. המפיקים הודו בראיון שהם החליטו להחזיר אותם אחרי עונה 5. הם לא הסבירו למה אבל אני מניח שפשוט לא היה להם רעיון טוב מזה עבורם .. אתם יודעים מה, יש משהו שקרה לפני זה;

הסיפור מתחיל בהחלטה שלא לחשוף את ה-'אימא' עד סיום הסדרה או ממש קרוב לכך. המפיקים אף פעם לא התייחסו לפרמיס של הסדרה כאל פרמיס בלבד - משהו שנועד לפתות אנשים לצפות בפרק הראשון. ברגע ש-"אימא" קיבלה את החידוש הראשוני שלה לפרקים נוספים (12 הפרקים הראשונים מובילים למפגש בין טד וויקטוריה, שהייתה אמורה להיות האימא במקרה והסדרה תסתיים אחרי 13 פרקים) היא הפכה בפועל להיות סיטקום על צעירים בניו-יורק. זה לא מקרי שהעונה בה "אימא" הייתה בשיאה היא עונה 2 – העונה בה הם התעסקו הכי פחות ב-"מסע" של טד למציאתה של 'האחת' (כי הוא חשב שהוא מצא אותה), אז איני מבין מדוע המפיקים מתעקשים לדחות ולדחות את הכרתה של האימא, ובכך מביאים לירידה באיכות הסדרה.

האיור באדיבות עידן שניידר מאתר C-Section Comics. לאיור המקורי

הייתה איזושהי נקודה לפני כמה שנים בה ה-"מסע" של טד נהפך למשהו עצוב ומדכא. המנטרה העיקרית של הסדרה היא שלכל צעד במסע יש מטרה, מאז אותה נקודה אני מרגיש שלרוב הצעדים פשוט אין מטרה. התקווה והאופטימיות הכמעט בלתי-נצחית שליוו את המסע הזה ובעצם את הסדרה כולה (גם בפעמים בהן הוא או שאר הדמויות מעדו), כמעט ונעלמו לחלוטין (לילי ומרשל נותרו המקור היחיד לאופטימיות). אני זוכר את הפעמים הראשונות בהן יצא לי לתפוס פרק מזדמן של הסדרה ביס בחדרי בבסיס בו שירתתי, את האווירה הכיפית שקבוצת האנשים הזו הקרינה שפשוט חלחלה מן המסך החוצה ותמיד עזרה לשפר את מצב רוחי. איני מרגיש זאת כאשר אני צופה בפרקים חדשים.

אני מקווה שבשנה הבאה אוכל לכתוב ש-2013 הייתה שנת קאמבק ושנה מאוד טובה ל-"איך פגשתי את אימא", אבל אני לא מצפה שזה יקרה. (תתש)

פרקים

דקסטר, עונה 7 פרק 1

זו הייתה רק שאלה של זמן עד שדב תגלה את הסוד של דקסטר, והייתה לכותבים הפוגה ארוכה כדי לתכנן כיצד בדיוק זה יקרה. קשה לי לומר אם הרעיון לפיו דקסטר נאחז בתירוצים מופרכים ובתקווה שאחותו תניח לנושא היה יכול לעבוד. ברמת הביצוע זה לא עבד. (שין-גימל)

רגעים


דקסטר עונה 7, פרק 4

בעונה החולפת של דקסטר היה רשע אקראי אחד שחלף באבחה. המטרה המוצהרת שלו הייתה להטות את הכף לטובת דקסטר, ולגרום לדב להבין שמעשיי דקסטר יכולים להיות דבר טוב, כי הוא מעלים ומפסיק לצמיתות אנשים ממש מרושעים. הרשע הזה, ספלצר שמו, היה אחד הרשעים היותר פסיכיים ומסוגננים שנצפו בתכנית – בהשוואה לטראויס מארשל מהעונה הקודמת למשל, שהרציחות שלו היו מסוגננות ומיוחדות, אבל האישיות שלו לקתה בחסר, ספלצר היה מאה אחוז שם. כשספלצר תר אחר קורבנות הוא עשה רושם נורמלי למדי, אבל כשהוא הפך למפלצת, הוא עשה זאת במאת האחוזים. כשהדמות שלו מצליחה ליצור חוסר נוחות עוד בטרם נעשה המהפך למפלצתי. למשל, ההערה לאחת מקורבנותיו שהיא נראית חזקה, ואחר כך, כשהיא אומרת "אל תיעלב, אבל המוחיטו הזה מזעזע. אין בו בכלל אלכוהול!" והוא עונה "כן, זה לא כיף כשאת לא מאה אחוז בשליטה" והיא מבינה שהערב לא הולך להתקדם לכיוון סימפטי ומתחילה להילחץ, גם הקהל קצת נלחץ. אחר כך, כשאנחנו נחשפים לפסיכוזה שלו בכל גדולתה המצמררת, אנחנו לגמרי נכנסים לחרדה. הרי דב שם, היא עומדת להיכנס לגוב האריות בלי הגנה. וזה נכון שדקסטר תמיד הייתה סדרת דאוס אקס מכינה, אבל מי ישמור על דב? באיזשהו מקום, זה היה יכול להיות פתרון קל שמתאים לסדרה, לחסל את דב באבחת מכה קשה מספלצר.

אבל לא, דקסטר מגיע, מספיק להציל את דב – אבל לא את הבחורה – ודב עכשיו מרגישה אשמה. לו רק נתנה לדקסטר את האישור לחסל את ספלצר קודם, הבחורה ההיא עוד הייתה בין החיים.

ואז אחרי מרדף קצר – ספלצר כולא את דקסטר, דקסטר מצליח להיחלץ, ועכשיו תורו לצוד את ספלצר – ואנחנו מריעים כשדקסטר, כצפוי, מצליח לצאת כשידו על העליונה.

 DEXTER® © Showtime Networks Inc. All rights reserved


אלא מה? אחרי רגע האקסטזה, כשהרשע יוצא הדופן הזה נלכד ועכשיו זה הוא שנלחם על חייו – דקס הורג אותו במכת סכין ממוקדת ומדויקת.

למה?

לטורף הזה לא סתם הגיע למות – הגיע לו למות בייסורים.

כל כך רציתי שדקסטר ישלח אותו לתוך תנור הבערה בעודו בחיים, שיתקשר לדברה ויגיד לה לא רק "את רואה את העשן? זה ספלצר" אלא "את שומעת את הצרחות? זה ספלצר. והעשן שאת רואה? כן, זה גם הוא".

אז בבת אחת, מרגע משחרר ומצוין וטורף קלפים בצורה אחרת לגמרי, זה הפך לרגע מאכזב עד דמעות. (מיקה)

דילמות

מראה שחורה, פרק 1

הפרק הראשון בסדרה של צ'ארלי ברוקר "ההמנון הלאומי" הוא מותחן פוליטי בדיוני  שבו ראש ממשלת בריטניה מייקל קאלו מתעורר בוקר אחד לדילמה קשה, האם להסכים לקיים יחסי מין עם חזיר, או לסרב, ובכך לגרום בעקיפין למותה של נסיכה פופולרית (נקרא לה סוזנה) למות.

 אפשר לטעון אולי שעיקר המסר של הפרק אינו הדילמה הזו אלא מחאה כנגד ההידבקות למסכים במקום הסתכלות על העולם האמיתי, אבל איכשהו הבעיה היא בעיניי שהיוצר עצמו דבק  כנראה יותר מדי למסכים, כי בעולם האמיתי אני לא מצליחה אפילו לדמיין מישהו בעל חשיבות מתייחס בחצי רצינות לאולטימטום כזה, והעולם שלנו הוא עולם שידע והתעלם מהרבה מאוד אולטימטומים שדרשו דברים הרבה פחות משפילים ומגוחכים מאשר לשכב עם חזיר. אני יכולה להזדהות עם הרצון לשקף לחברה את ההתבהמות שלה, אבל אני לא יכולה לסלוח על כך שכדי להגיע למסר שייתכן שאני אפילו מסכימה איתו יוצרים דילמה בסיסית לא הגיונית, שלא קשורה לכלום ומעמיסים עליה עלילה שמתנהלת בעוד יותר חוסר הגיון. (אורלי)

בעברית

מצב האומה

לא אהבתי את הריאיון שבו בנימין בן אליעזר מספר על כך שנכדתו הותקפה על ידי פיל, את התגובה של גורי אלפי לכך, ואת הבחירה להעלות את כל אלה על המסך. אין פרות קדושות, ומילא שפוליטיקאי בוחר לשתף טרגדיה אישית בטלוויזיה. אבל הצחוק ההיסטרי של אלפי בתגובה, ספונטני או לא, לא היה מביך-מצחיק, אלא סתם מביך-רע. (שין-גימל)

איפה ג'וס ווידון?

הסדרות כולן

מה שהכי לא אהבתי בשנה החולפת בטלוויזיה זו העובדה שהשנה הייתה כולה meh אחד גדול. היו דברים בסדר, היו רגעים ששימחו והעציבו אותי, אבל לא היה באמת שום דבר אחד גדול ומשמעותי.  לפני שנתיים הייתה הסדרה המדהימה טריירס, שהייתה בה בעת הדבר שהכי ריגש אותי והדבר שהכי ציער אותי. בשנה שלפני כן, צצו פתאום סיפורי אגדות וחדרו למיינסטרים בשתי סדרות מקבילות למדי, "עד עצם היום הזה" ו"גרים", דבר שמאוד שימח אותי, למרות שבגדול אני מעדיפה סיפורים אמיתיים, ארציים, על פני פנטזיה. ועדיין, בסופו של יום, אני ילדה קטנה שאוהבת את האגדות שלה.

והשנה מה?

השנה, אף אחת משתי הסדרות האלה לא הייתה מדהימה ולא הייתה עלובה. לדקסטר היו פרקים נפלאים וחזקים שהותירו אותי נפעמת ומלאה ציפייה לסוף – ואז הגיע הסוף שבעיקר אכזב אותי ומונע מבעדי לרצות להמשיך הלאה. אבל נו, בכל זאת מייקל סי הול הנהדר. המתים המהלכים הייתה הרבה יותר טובה מבעבר, אבל לא משהו שגורם לי לרגשות חזקים. שובר שורות תמיד מצוינת – אבל העונה נגמרה כל כך מזמן, שמי בכלל זוכר מה היה בה? נאשוויל הפתיעה לטובה, אבל לא עשתה הרבה מעבר לזה. סופים טובים (שכחתי את השם בעברית, סליחה) שהייתה נפלאה בשנה הקודמת למרות שאני לא חסידת קומדיות, הייתה מנומנמת השנה.  MEH, מה, לא כבר אמרתי שהייתה שנה MEH לגמרי?

וזה לבדו מוציא ממני המון אגרסיות.

למה?

למה צריכה לעבור עלי שנה טלוויזיונית כל כך משמימה?

 © Gage Skidmore

אז נכון, זו הייתה ה-שנה של ג'וס ווידון שהוציא את הסרט השלישי הכי מצליח בכל הזמנים, והראשון שמתקרב בכלל לשיאים של ג'יימס קמרון. זה מרגש, אין ספק. אבל אני את הווידון שלי כל כך מעדיפה בטלוויזיה. רק זה חסר לי בחיים, שעכשיו הוא יזנח את הטלוויזיה לאנחות ויתמקד בקולנוע.  (מיקה)

תגובות (70)