ארכיון המסך המפוצל > 2013

סכפ''ש באפי: העידן האפל

עונה שנייה, פרק 8: The Dark Age

מאת: אסף רזון
פורסם בתאריך: 09/03/2013

מכירים את הקטע הזה, שפתאום מישהו שהכרתם בתיכון מנסה לחזור בכוח לחיים שלכם? מתקשר כל הזמן, רוצה להיפגש, מנדנד בפייסבוק, רוצח את כל החבורה מפעם ומשתלט להם על הגוף? כי זה מה שקורה לג'יילס בפרק הזה. ככה זה בסאנידייל, הכול יותר אינטנסיבי.

בתחילת הפרק, מישהו מסתובב בבית הספר ומחפש את ג'יילס, אבל רגע לפני שהוא נכנס לספרייה, איזו מפלצת שהוא קורא לה "דיידרה", מתחילה לרדוף אחריו. הוא מתדפק על דלת הספרייה, אבל באפי מתאמנת בפנים עם מוזיקה בפול-ווליום והמסכן נאלץ להיכנע ולהירצח על מפתן הספרייה (בניגוד למה שג'יילס אולי חושב, זו הפעם הראשונה שהמוסיקה של באפי אשכרה הרגה מישהו). המפלצת המסופקת נושרת והופכת לשלולית על הרצפה. קאט לאות הפתיחה.

אחרי אות הפתיחה אנחנו חותכים לדימויים מטושטשים על-טבעיים, כמו החלומות הנבואיים של באפי, אבל לשם שינוי, לא באפי היא זאת שמתעוררת מהסיוט, אלא ג'יילס. וזה רמז ראשון למשהו שעומד לקרות כאן – חילופי התפקידים וההקבלה בין שתי הדמויות האלה.

ההקבלה בפרק מתחילה בתמונה ברורה של דיכוטומיה: צעיר=מורד=אמריקני=מעניין, מול מבוגר=קונפורמיסט=בריטי=משעמם, אבל לאט לאט הפרק חותר תחתיה. את הדיכוטומיה הזו אפשר לראות כבר בפתיחה, כשהסקוביז שלנו יושבים ומפנטזים איפה להיות במקום בבית הספר, ומסתלבטים באותה הזדמנות על הספרן האהוב עלינו:

 

זאנדר: את חושבת שגם הוא שיחק "בכל מקום חוץ מפה" כשהיה בבית הספר?

באפי: נראה לך? הוא חי למען בית הספר, הוא עדיין מריר שיש רק שתיים עשרה כיתות. הוא בטח ישב בשיעור חשבון וחשב: "צריך יותר חשבון! זה יכול להיות יותר חשבוני!”

וילו: רגע, אתם לא חושבים שהוא היה חסר מנוחה בתור ילד?

באפי: נו באמת, החיתולים שלו היו מטוויד.

2000 Twentieth Century Fox. All Rights Reserved © 

ג'יילס, "איש הטוויד", מגיע עם משימה "חשובה מאוד" לבאפי – להגן על משלוח של מנות דם לבית החולים. בינתיים ג'ני קאלנדר מגיעה ומחלקת משימות לכולם (כולל לג'יילס, ללוות אותה). הסקוביז שלנו מתלהבים:

"תראו אותם, איזה זוג של חמידות. אתם ממש יכולים לדמיין אותם ביחד?" (מבטים נבוכים. כולם עוזבים, מה שמשאיר את הבמה לפלירטוט המזמין של ג'ני וג'יילס, ממש כמו נער ונערה בתיכון - שוב רמז לחתירה תחת הדיכוטומיה המקובלת שאוזכרה קודם).

ג'ני מודה לג'יילס על הספר שהשאיל לה, וגורמת לו לפרכוסים עם המתיחה שהיא קימטה והרסה את המהדורה הראשונה... אבל כדאי לשים לב איך ג'ני מספרת שהספר היה כל-כך רומנטי, כל-כך מעורר רגשות, וג'יילס מספר שהוא קרא אותו אולי עשרים פעם (בצעירותו, משתמע). וכאן אנו מקבלים את הרמז הראשון לחתירה תחת אותה דיכוטומיה, שכן, לכאורה, מה לספרן הנפוח הבריטי ולספר מרגש כזה? מה מסתתר מתחת לכל שכבות הטוויד? בהמשך נראה עוד ועוד דברים שאנחנו (ובוודאי הסקוביז) מעולם לא חשבנו על רופרט ג'יילס הצעיר.

בספרייה מחכים לו נציגי המשטרה. מתברר שהתגלתה גופת הנרצח עם פתק והשם של ג'יילס עליו. כשלוקחים אותו לחדר המתים, ג'יילס מספר שההרוג הוא חבר שלא היה אתו בקשר כבר 20 שנה, ושאינו יודע מדוע המנוח רצה ליצור אתו קשר. המצלמה (שכנראה מייצגת גם את המבט של ג'יילס) עוברת לצלם את הקעקוע שעל ידה של הגופה. ג'יילס מכחיש שהוא יודע מהו הקעקוע, אבל נראה שהוא משקר.

עוברים לבאפי שנאלצת להילחם לבדה נגד שודדי בנק-הדם, כי ג'יילס לא מגיע. מזל שאנג'ל מגיח פתאום (כהרגלו) ועוזר בקרב. הוא יודע להגיע כי "זה יום הדם, כל הערפדים יודעים את זה". באפי שהולכת לבדוק מה עם ג'יילס, מגלה אותו במצב "לא-ג'יילסי" בכלל, והוא מגרש אותה מביתו. הוא מתקשר לאנגליה לחפש מישהי בשם דיידרה ומגלה שהיא כבר לא בחיים. ג'יילס חוזר אל השולחן, אל הוויסקי, ואל רשימת שמות שממנה הוא מוחק את שמה של דיידרה, כמו גם את השמות תומאס סאתקליף ופיליפ הנרי. שני שמות נשארו לא-מחוקים: איתן ריין (!) ורופרט ג'יילס. אחר כך הוא מפשיל את שרוולו והצופים מגלים שגם על זרוע שמאל שלו יש אותו הקעקוע. ברגע דרמטי הוא מסתכל במראה ומסנן: "So. You're back".

קאט לחדר המתים. פיליפ הנרי מתעורר בתוך הכוך (עם עיניים צהובות, כמקובל כידוע, אצל אנשים תחת השפעה על טבעית...).

יום שבת, והסקוביז תקועים בשיעור השלמה למחשבים. זאנדר תוהה בשביל מה בכלל צריך מחשבים בחיים: "אני חושב שהמחשבים בדרך החוצה, הנייר יעשה קאמבק. והחשבונייה. לא רואים מספיק חשבוניות בימינו". אבל באפי היא זאת שמפריעה לשיעור, בודקת עם קאלנדר מה היא יודעת על ג'יילס, שנראה מאוד שונה ו... אנטי-ג'יילס וג'ני שואלת: הוא ישב בבית לבד ושתה?

וילו: אבל.. תה, נכון?

זאנדר: ידעתי שזה יקרה. אף אחד לא יכול להיות ישר כסרגל כמו ג'יילס בלי שאיזה צד אפל יתפרץ.

ההסתכלות הזו של הסקוביז מלמדת על התבניות בהן הם חושבים. אם ג'יילס עושה פתאום משהו שסותר את התדמית שיש לו בראשם, הם מיד מכניסים אותו לתבנית אחרת (הצד האפל שמתפרץ), שכמובן רק מאששת את מה שהם חשבו עליו מלכתחילה. הסיפור שנגלה מורכב הרבה יותר, גם אם ברקע שלו יש באמת הדחקה של משהו אפל.

באפי ששומעת מקורדיליה שייתכן שההסבר להתנהגותו המוזרה של ג'יילס טמון בעובדה ששוטרים דיברו אתו ביום הקודם על רצח כלשהו, מגיעה לספרייה כדי לחפש אותו, אך מוצאת בה רק את איתן ריין.

איתן מנסה להפיל ארון על באפי, שתופסת אותו, מה שנותן אפשרות לאינטראקציה כיפית בין שתי דמויות כל-כך הפוכות (יש סיבה לכך שאיתן ריין הוא דמות כל-כך פופולארית -  כמעט כל שורה שלו היא פנינה, גם בטקסט וגם בביצוע. החל מהרגע הראשון: "מה אתה עושה פה? מחטט".).

איתן מגלה כרגיל טפח ("כן, תתקשרי למשטרה, יהיו להם הרבה שאלות לרופרט"; "יש לנו היסטוריה ארוכה"; "תשאלי אותו מה זה הסימן של אייגון"), באפי מתקשרת לג'יילס (שעסוק בסיוטים עם שדים ומתעורר מהטלפון עם כוס ויסקי לידו), ג'יילס מודיע מיד לבאפי שהיא בסכנה כל עוד איתן שם, ובתזמון מושלם, פיליפ-לשעבר מתפרץ אל הספרייה (כמובן שתוך שנייה איתן מתחבא מאחורי באפי...).

עכשיו הזמן למפגש הראשון בפרק בין איתן לג'יילס, כשחברם לשעבר כלוא גם-כן באזור. איתן מקפיד לקרוא לג'יילס "ריפר", ומציב בפניו דילמה שלא ממש נענית: "אם כל-כך אכפת לך מהם, למה אתה לא עזבת את העיר?"

המת-החי בינתיים מצליח לברוח איכשהו, ולהתמוטט, כאשר אף אחד לא שם לב שהגופה הפכה לזפת שחורה שנגעה ביד של ג'ני המעולפת, ואיתן מנצל את ההזדמנות לברוח. ג'ני לכאורה חזרה להרגיש טוב, אבל מחבקת את ג'יילס ב"חיבוק אופרת סבון" עם ניצוץ מוזר בעיניים...

באפי מנסה לגלות מה קורה, וג'יילס מסרב בטענה שזה פרטי.

ג'יילס, תחלוק, מה זה הסימן של אייגון?

זה לא הקרב שלך, אני אומר לך בצורה חד-משמעית, אל תתערבי.

עוברים לדירה של ג'יילס, שמנסה לעודד את ג'ני. הוא מתנצל שעכשיו היא מעורבת בזה, וג'ני אומרת: "זה מה שקורה כשאנשים... מתערבים". זה מעניין כי ג'יילס ניסה למדר את העבר ולהסתיר אותו לגמרי, מתוך אמונה שהוא יישאר נעול ולא ישפיע על אף אחד חוץ ממנו. אבל דברים – במיוחד בסרטי אימה – לא נשארים נעולים, והנה כאן זה מגיע למעגלים הקרובים ביותר שלו. ובזמן שהסקוביז מבינים שמשהו לא בסדר, כי אייגון היה שורד רק אם קפץ למישהו חסר הכרה – כמו ג'ני – ג'ני מאוששת את החשד כאשר היא מנתקת את הטלפון של ג'יילס. ואז היא עושה משהו שלכאורה נראה כמו המשך הגיוני של ההתנהגות שלה מתחילת הפרק – היא מציעה לג'יילס לא להחזיר אותה הביתה, אלא "לנצל את מצבה המוחלש". הג'נטלמן הבריטי כמובן מסרב להצעה מסוג זה, ואז ג'ני משתנה פתאום לקול "שדי" עבה ונוזפת בג'יילס: "אתה לא משתנה, נכון? זה לא בסדר, זה לא יהיה יאה, אנשים אולי ייפגעו", והיא ממשיכה: "אתה כמו אישה, ריפר. אתה בוכה בכל לוויה. מעולם לא היה לך הכוח בשבילי, ואתה לא ראוי לי".

זה הרגע המתאים לבאפי לפרוץ פנימה כדי להציל את ג'יילס מהשד-ג'ני, שבורח.

אני מצטער.

אל תצטער, תהיה ג'יילס. אנחנו נלחמים בשדים.

זה שונה.

כי אתה לא יודע להילחם בו?

כי אני יצרתי אותו.

ועכשיו יוצא המרצע מן השק, בתוספת בונוס: תמונה של ג'יילס הרוקר הצעיר...

ניתן לג'יילס להתוודות: "הייתי בן 21, למדתי היסטוריה באוקספורד, ואת תורת הנסתר בלילות. שנאתי את זה, הטחינה המייגעת של הלימודים, הלחץ הקשה של הגורל שלי, נשרתי ועזבתי ללונדון. התדרדרתי לבילוי עם החבורה הגרועה ביותר שהסכימה לקבל אותי. התאמנו בקסמים. דברים קטנים בשביל עונג או רווח. ואז איתן ואני גילינו משהו... יותר גדול. אייגון. אחד מאתנו היה נכנס לשינה עמוקה והאחרים זימנו אותו. זה "היי" עצום. אלוהים, היינו שוטים. אחד מאתנו, רנדל, איבד שליטה. אייגון לקח אותו בשלמותו. ניסינו לגרש את השד מרנדל אבל הוא הרג אותו. אנחנו הרגנו אותו. חשבנו שאנחנו חופשיים מהשד אחרי זה, אבל עכשיו הוא חזר והוא עומד להרוג את כולנו, זה אחר זה. אני לא יודע איך לעצור אותו בלי להרוג את ג'ני." המטאפורה כאן לא ממש מורכבת או מסובכת - נערים צעירים ומשועממים שמחפשים ריגושים, עושים דברים לא חוקיים שמביאים אותם לתחושת "היי", אבל למעשים האלה יש מחיר כבד שרודף אותם אחר כך בעתיד.

והכול מתאים כל-כך לשם הפרק – The Dark Age. לכאורה, ימי הביניים, תקופת האפלה, אבל במקום Ages נאמר Age, כלומר, לא רק התקופה אלא גם הגיל.

מה הווידוי של ג'יילס אומר עליו? ועל באפי? שימו לב שג'יילס אומר שהוא לא יכול היה לעמוד בלחץ של "הגורל" שלו, ופתאום רואים את המשותף לו ולבאפי. הסוגיה שמאוד מעסיקה גם את באפי היא הרצון לברוח מאחריות, כשבשלב הזה הביטוי העיקרי לכך היה בפרק "כשהיא הייתה רעה".

אבל לדעתי הלב של הפרק, יותר משאלת הבריחה מאחריות ומעבר לסיפורי השדים, הוא המפגש עם העבר שבא לרדוף אותך, והאם תיקון או שינוי הוא אפשרי.

בדרך כלל זהו חומר לקומדיות; פגישת מחזור, שבה מי שלא ראה אותך הרבה שנים, מחזיק בראש תמונה מנטאלית שונה לגמרי שלך, זו מפעם. ואז יש לעתים דינמיקה מוזרה – הוא ממשיך לראות את האיש שהיה פעם ולהתייחס אליו באותה צורה. לפעמים זה אפילו מוביל לרגרסיה שמחזירה אותך ואותו להתנהג כאילו אתם עדיין שם, באתמול (ב"איך פגשתי את אימא" כינו את זה Revertigo, ובקומדיות אחרות פשוט ניצלו את האפקט הקומי בלי להתפלסף).  ה"זיכרון הקפוא" הזה מופיע בפרק בשתי גרסאות כמעט הפוכות שמשקפות את ג'יילס: איתן רואה בג'יילס את "ריפר", המגניב והמסוכן מפעם, ואייגון שרואה בו את הצלע החלשה וה"שברירית" בחבורה של פעם.  ואולי גם כשג'יילס מסתכל על עצמו במראה, הוא רואה מישהו אחר לגמרי?

מבחינה זו, אפשר לחשוב שג'יילס הצעיר משתקף קצת באיתן: ואיתן שרואה את ג'יילס המבוגר מתאכזב. האם גם ג'יילס הצעיר שהיה פוגש את ג'יילס של היום היה מתבייש כל-כך? איתן מתעקש להמשיך לקרוא לו בשם נערותו, ורק מדגיש את הפער ביניהם - והפער הוא כנראה מפני שג'יילס התבגר ואיתן לא. הגישה של איתן אנוכית ואפשר לראות אותה כילדותית – אכפת לו רק מעצמו, והוא ממשיך לחיות חיים חסרי-אחריות בשביל "כיף ורווח", שעבורו הם כנראה הערך המרכזי והעיקרי. היחס שלו לאלו שכן פועלים עבור מטרה נעלה יותר, הוא של פליאה משועשעת, והוא לועג להם תוך שימוש במונחים שלהם עצמם.

בנקודה הזאת אפשר לראות מחדש ובצורה סמלית את סצנת הפתיחה של הפרק. פיליפ רואה לכאורה את חברת הילדות שלו, מפעם, אבל היא הפכה להיות משהו אחר לגמרי, ובמקרה הזה אפילו מסוכן.

מהווידוי של ג'יילס לבאפי נראה כי הוא רואה בעצמו הצעיר - שוטה חסר אחריות, והתזכורת הראשונית שהוא מקבל למי שהוא היה בעברו, כשהוא צופה בגופה ומבין שאייגון חזר, הופכת אותו לשותה וחסר אחריות. אך מהשיקוף שהוא מקבל מאייגון דרך ג'ני, נראה שגם אז הוא היה האחראי, המהוגן והמהוסס בחבורה. החטא שלו לא היה התלהבות-יתר כמו של איתן, אלא העובדה שהוא נכנע בכל זאת לפיתוי ונשאר בתחום האזהרות בלבד.

ולכן ג'יילס יכול להיות היום האדם שאז הוא רק רצה להיות, אך לא היה בו הכוח: זה לא הוא שהיה "מקולקל", זו רק ההתנהגות שלו שהייתה מקולקלת. וזו גם הסיבה שבגללה איתן לא מסוגל לפגוע בג'יילס באמת ולגרום לרגרסיה לאני הצעיר שלו. אבל האם ג'יילס יזכה גם לתיקון?

הטריגר לשאלה זו הוא כשבאפי הולכת לחנות של איתן – בין אם בניסיון לחפש את השד ובין אם להגן על האיש "המסכן".

ג'יילס סיפר לי הכול.

ובאת להגן עלי. אני נרגש.

זה לא אישי, אני מגנה עליך כדי להגן על ג'יילס.

איך ריפר משרה כזה טוב סביבו?

כי הוא ג'יילס.

ואני לא. ובכל זאת, מזל שלי.

 

אבל לאיתן יש תכניות משלו והן כוללות את חריטת הסימן של אייגון על באפי ומחיקתו מעצמו בכאבים רבים (חדי העין יבחינו כי הבקבוק מסומן H2SO4, חומצה גופרתית), כדי למשוך את אייגון אליה במקומו. הוא אפילו מגחך על האידיאליזם שמשרה ג'יילס סביבו: "אל תיקחי את זה אישית, אני מחבב אותך, פשוט… מחבב את עצמי הרבה יותר. מבחינת הקארמה זה ממש טוב, לקחת את מקומי בשביל השד, להקריב את עצמך כדי שאחרים יחיו!"

איתן, עדיין כמו ילד, מחפש מישהו שייקח את האשמה במקומו.

כאן מגיע הרגע של הקרב הסופי רב-המשתתפים: בצד אחד של הזירה - איתן ובאפי, בצד השני - ג'יילס, בצד השלישי - השד-ג'ני, ולבסוף, בהופעת אורח מפתיעה, וילו ואנג'ל. ג'יילס מציע לאייגון לקחת אותו במקום את ג'ני, אבל אז אנג'ל משנה את התמונה במהלך מפתיע - חונק את ג'ני ואז מתחיל להתעוות בעצמו כשאייגון נכנס לגופו. מתנהל מאבק פנימי בין אייגון לבין השד שנמצא באנג'ל תמיד (עם אחלה אפקטים!), ובסופו אייגון מושמד. "יש בתוכי שד כבר מאות שנים, מחכה לקרב טוב", אומר אנג'ל ומסיים את חלק האקשן של הפרק.

 2000 Twentieth Century Fox. All Rights Reserved © 


זו נקודה חשובה בפרק - רומזים לנו שלפעמים הדרך הטובה להיאבק באופל היא להכיל חלק ממנו בעצמך. הפלירטוט עם הצד האפל מסוכן אבל גם יכול להביא לניצחון. ההתמודדות של ג'יילס עם שד העבר שלו בפרק מראה כי להשאיר את העבר מאחור, אין פירושו להדחיק אותו ולהשאיר אותו באפלה, אלא לצמוח ממקום של התמודדות אחרי שמוציאים אותו לאור. יש לזה רמז מטרים עוד לפני הקרב עם אייגון: אנג'ל מדגים זאת כשהוא זה שמציל את באפי בסיכול שוד הדם הגדול. בגלל הקשרים שלו לעולם הזה, הוא ידע על מה שעומד לקרות ואיך לעצרו.

בסצנת הקרב הסופית, אותו אופל של אנג'ל - ההליכה שלו בין שני העולמות - הופך אותו ליצור היחיד שמסוגל להביס את אייגון. הוא נראה חי אבל טכנית מת, ולכן אייגון נמשך אליו כשהוא מגורש מהגוף של ג'ני. הוא גם לא רק אדם, אלא שד, ולכן הישות "ההיברידית" הזאת מסוגלת להכיל וגם להילחם באייגון ולהישאר בחיים (או מה שזה לא יהיה שיש לה...).

באותה מידה, גם ג'יילס של היום הוא גם ריפר של פעם, עם הידע שנרכש מהצד האפל, וגם רופרט של היום, המסור, האחראי והנאמן.

הרעיון הזה נכון גם לג'יילס: הדרך הנכונה להתמודד ולא לחזור אחורנית היא לא דרך התכחשות לעבר. המורכבות של דמותו של ג'יילס, אגב, מתעצמת כשנזכרים בתחילת הפרק, שם הוא לא רק רופרט המעונב, או ריפר, אלא גם מישהו שהצליח לחזור במובן הטובאל התיכון - עם רומנטיקה בין הספרים ונשיקות חטופות במסדרון, שנפסקות כשהצלצול מגיע...

עבור ג'יילס יש בסוף הפרק סוג של "תיקון" או כפרה. במפגש המקורי עם אייגון, אייגון השתלט על אחד מן הצעירים, והחברים בחבורה נאלצו להרוג אותו. הפעם ג'יילס, שסירב להרוג את ג'ני כדי להרוג את השד ואף היה מוכן להקריב את עצמו, מצליח להיפטר מאייגון וגם להציל את ג'ני. אולי זה מפני שבמקור, הם עסקו בקסמים "למען כיף או רווח" או אפילו בשביל "היי", ואילו עכשיו ג'יילס הוא הצופה שפועל למען מטרה נעלה והקרבה עצמית, או מונע גם על ידי האהבה.

מצד שני, הפרק נמנע מפשטנות - "סגירת המעגל" בפרק אינה מהסוג הסמלי והמתבקש. היה אפשר לכתוב את הפרק כך שמי שמגלה את הפתרון הוא ג'יילס המבוגר, שמצליח לעשות הפעם את מה שלא הצליח לעשות בנערותו, וזאת בזכות הניסיון והבגרות שרכש מאז. אבל זה לא כך. מי שמצליחים הם דווקא וילו והסקוביז, בגלל המוטיבציה ובגלל הנכס הייחודי שלהם – אנג'ל, הערפד הנכון במקום הנכון. מצד שני, כן יש כאן תיקון מכיוון שהם בכל זאת תלמידיו.

אבל לא הכול בא על מקומו בשלום. ג'יילס אומר על ג'ני: "אני לא חושב שהיא תסלח לי. אולי היא לא צריכה לסלוח". כי ג'ני מאוד מזועזעת, ואף מעבר לכך - ממש מתרחקת מג'יילס. אותה ג'ני שמתחילה את הפרק כפלרטטנית, מחזרת ואקטיבית.

כדאי לשים לב שההתנהגות של ג'ני יכולה להיות תואמת לזו של נפגעת תקיפה מינית. בהשפעת אייגון, היא לכאורה חושנית מאוד, יוזמת מאוד, אבל אין מאחורי זה משהו אמיתי, ואחרי עיבוד החוויה היא פתאום נמנעת בצורה אקטיבית, ונחרדת פיזית כשהוא מנסה לגעת בה. ואכן ג'ני הותקפה, ללא ספק. מישהו חדר אליה וניצל את הגוף שלה למטרותיו, והטראומה שלה לא תעבור כל-כך מהר.

לעומת זאת, ברגע של סיום והקלה, ג'יילס ובאפי שהיו רוב הפרק משני צדי המתרס וקיימו במו גופם את הדיכוטומיה שאיתה התחלנו, מגלים שיש להם מן המשותף יותר ממה שחשבו.

 

לא רציתי שתראי את הצד הזה בי.

זה היה מפחיד, אני רגילה שאתה מבוגר ואני מגלה שאתה בנאדם.

רוב המבוגרים כאלה, חלקם אפילו בני אדם קצרי-רואי וטיפשיים.

אז אחרי כל הזמן הזה מתברר שכן יש לנו משהו משותף, שחוץ מזה שזה קצת מוזר, זה בעצם טוב.

2000 Twentieth Century Fox. All Rights Reserved © 


מה שלא נאמר כאן במפורש הוא שאותו גורל גם מפריד אותם מכל האחרים שסובבים אותם. אבל זה כבר לעונות הבאות.

 

כמה מילות סיכום: בפרק אפשר למצוא את הרצון של ג'יילס לברוא את עצמו מחדש ולברוח מהעבר, זה דבר שאפשר לעשות בהצלחה מסוימת, אבל יש קושי לעשות אותו מול מי שמכיר אותך מהעבר ולא מוכן לקבל את העובדה שהשתנית. איתן ריין הוא מהסוג הזה - הוא לא מוכן לראות את השינוי בג'יילס, אבל יש לו דווקא השפעה הפוכה על ג'יילס, אשר רואה בו סכנה שהוא יודע להתמודד איתה. אייגון, לעומת זאת, מצליח להחזיר אותו אחורה - ההשפעה של הופעתו הראשונה על ג'יילס היא התדרדרות לייאוש ושתייה, כי באיזשהו מקום הוא מסמל עבורו את העובדה שכביכול אין מחילה על חטאי העבר, שחטאי העבר ימשיכו לרדוף אותך, ואז מה הטעם בלהשתנות? 

אפשר להסתכל על הדעה של היהדות בעניין זה: אסור להזכיר לחוזרים בתשובה את העבר שלהם כדי לא לצער אותם (יש בזה משהו נכון כשחושבים על הכוח של הזכרת העבר כדי להחזיר את האדם לשם), ומצד שני, אומרים שהתשובה מוחלת על העוונות הקודמים בכך שהאדם החוזר בתשובה הוא כאילו אדם חדש, הוא לא מי שעשה את החטא. אבל מהי תשובה מלאה? יש ארבעה שלבים: חרטה, עזיבת החטא, וידוי (אדם צריך להיות מודע לחטאו ולהביע זאת בקול רם) וקבלה לעתיד, שלא יחטא שוב (השלב הקשה).

המעניין הוא שהווידוי של ג'יילס בפני האחרים (קבלת העובדה שהוא אכן חטא) הוא זה שעוזר לו לחזור לסביבת החטא, אך לא לחטוא כבעבר. וכך ג'יילס חזר בתשובה שלמה נוסח הרמב"ם, ובא לציון גואל...

 

רפרנסים:

 
* באפי מתארת את ג'יילס כ"הולך על סוף שבוע אבוד" – סרט קלאסי משנת 1945 בבימויו של בילי ויילדר, על סופר אלכוהוליסט, שרובו מתרחש בסוף שבוע אחד של שתייה בולמוסית.


* ג'ני מודה לג'יילס על "הספר של פורסטר" - לפי האיות כנראה מדובר בסופר סי.אס. פורסטר (Forrester), שכתב את סדרת ההרפתקאות הימיות על "הורשיו הורנבלואר" (שעובדה גם לסדרות טלוויזיה ולסרט "אדון ומפקד"), וגם את "המלכה האפריקנית". זה מתאים, כי פורסטר הנ"ל היה נער שובב שעזב את הקולג', ואחר כך את לימודי הרפואה, כדי להגשים את ייעודו האמיתי כסופר. מצד שני, אולי הכוונה לאי.אם. פורסטר (Forster), שכתב רומנים מרגשים על המעמדות באנגליה, שרבים מהם עובדו גם כן לסרטים ("המעבר להודו", "זיכרונות מאחוזת הווארד", "זיכרונות אהבה מפירנצה").

 

תהייה כללית:

איך דיידרה כפוית-השד הגיעה מאנגליה לאמריקה?

בחזרה לעתיד

תוספות עבור מי שסיימו לצפות בסדרה "באפי קוטלת הערפדים" . לכל השאר: זהירות, ספוילרים!


* בפרק יש כמה תימות שחזרו בפרקים מתקדמים יותר. חילופי התפקידים בין המבוגרים והצעירים וג'יילס הרוקר של אז לעומת היום, מככבים ב-Band Candy, ונושא השימוש באופל שבך כדי לנצח אותו ולא להתכחש לו, נחקר בצורה יותר מעמיקה בעונה השביעית, בעיקר בפרק Get It Done.

* מעניין שבנוסף לכך שבאפי לא ברחה מאחריות, קבוצת התמיכה והסביבה שלה תמיד מנעו ממנה לעבור את הגבול שממנו אין כביכול חזרה, ושג'יילס אכן עבר אותו ברצח חברו. ב”The Gift” ג'יילס עושה מעשה דומה – הורג את בן כדי לחסוך זאת מבאפי - ואולי זהו הד לחטא העבר שלו, שהפעם נעשה למטרה נעלה וכדי למנוע מבאפי את הטראומה שלו.

תגובות (5)