ארכיון המסך המפוצל > 2013

הממיר 14/6/13

פרוורי הגיהינום, Suits, הוחלפו בלידתן, משחקי הכס, מד מן, פצועים בראש ועוד

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 14/06/2013

9 פצועים בראש עונה 1 פרק 1

איש מגעיל ועשיר מתחיל עם בחורה בפאב וכשהיא מסרבת לו הוא דורס אותה, משאיר את אביה האלמן ערירי. הסדרה "פצועים בראש" התחילה בקול פרומו גדול והפרק הראשון הוכיח שהיא מוצלחת משחשבתי. בעולם בו אין חוק (או יותר נכון, החוק מגביל וחסר שיניים והמשטרה אדישה) יש קבוצה מסתורית, שעונדת טבעות שמזהות אותם, ושמאמינה "בשן תחת שן". יש להם בחור חמום מוח, בחור צעיר שיכולת ההתחלה שלו עם בנות טעונת שיפור, ויש להם את אגם רודברג - שבהחלט ניכרים שיעורי המשחק שלקחה במשחק המצוין שהפגינה הפעם. 

אבל מעבר לעלילה המותחת, יש להם כתיבה שנונה ומצחיקה ודיאלוגים מעולים. במיוחד אהבתי את הקטע בו מטיח המפקד החדש ביקי, השוטר שזה מקרוב הגיע ליחידתו, עד כמה החשבון שלו אתו ארוך בשל הפגיעה שלו בחברו הטוב, והנ"ל רק מביט בו במבט רגוע ואומר בטון תמים: "אז אם אני קורא נכון את הרמז, אני מבין שאני ואתה לא הולכים לשתות בירה היום?". אהבתי את הפרק, ואהבתי גם שלא סיימו אותי בקליפ האנגר אלא סגרו מעגל. מקווה שגם הפרקים הבאים לא יכזיבו. (זלפה)

 


9 מד מן עונה 6 פרק 10

"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים, היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות, היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקות, היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים, היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש. הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי". כך נפתח הספר "בין שתי ערים" של צ'ארלס דיקנס (בתרגום של מרים יחיל-וקס, הוצאת כנרת זמורה ביתן), אחת הפתיחות המפורסמות בתולדות הספרות וכזו שוודאי תככב בכל ביקורת על הפרק. דיקנס אמנם התייחס לימים שלפני המהפכה הצרפתית, אבל איכשהו זה יושב בול גם על שנות השישים במאה ה-20 בארה"ב, במיוחד על רקע המהומות, האלימות של אוכפי-החוק, האזרחים הפשוטים נגד הממשל. דז'ה וו.

אני חושב שזהו הפרק הכי פוליטי-במובהק של "מד מן" מאז "ניקסון נגד קנדי" מהעונה הראשונה, ויש בזה משהו מעניין, כי השמות האלה מהותיים גם למרוץ הנוכחי, שמונה שנים אחרי, בזמן שהדמויות של "מד מן" נמצאות במקום אחר, ובכל זאת חיות על אדים רבים מהעבר. זה נכון גם במובנים שעל פני השטח – בעבר הסוכנות עבדה עבור הקמפיין של ניקסון, עכשיו שאט הנפש שדון הביע כלפיו אמר הכול; פגי וג'ואן בוחנות את כברת הדרך שלהן מאז – אבל כמובן גם במובן העמוק יותר. אם בעבר קנדי וניקסון ייצגו את גורמי הכוח במשרד (פיט לעומת דון), ואת הסכסוך הפנימי של דון עצמו (זה היה הפרק שהציג לנו את הפלאשבק שבו דיק וויטמן מביא למותו של דון דרייפר וגונב את זהותו), גם הפעם האירועים הפוליטיים הכה-בולטים שיקפו את משחקי הכוח במשרד, וגם הפעם דון התמודד עם עברו. להמשך (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

8.5 משחקי הכס עונה 3 פרק 10 (סוף העונה)

וואו, לא חשבתי שנראה את ראשו של זאב הבלהות תפור על גופתו נטולת הראש של רוב. בספר רק דיברו על זה, אבל בדיעבד אני קולט פתאום שברור היה שיראו את זה. הרי למה עושים עיבוד במדיום ויזואלי אם לא כדי לקרום עור, גידים ופרווה על דימיונו החולני של ג'ורג' ר. ר. מרטין? וכמובן, שוב אריה הייתה שם כדי לראות את בן משפחתה נטול הראש. מה הקטע שגורמים לה לראות את כל זה, הילדה מוכת הגורל הזו?

אז הדקות הראשונות של הפרק עוד המשיכו את הזוועה של הפרק הקודם וחידדו את מפלתו של הצפון, אבל ההמשך כבר היה סולידי יותר, אם ניתן לקרוא לאריה הרוצחת חייל של פריי או לזין של תיאון בקופסה "סולידי". זה בכל זאת היה פרק שסיפק מנוחה מסוימת לנפשותינו הדוויות, וטוב שכך. שם הפרק לבדו עושה את זה, האין זאת? "מיסא", כלומר אימא, כלומר זו שרבים בוודאי קראו בשמה בפרק הקודם בזמן שעברו לתנוחה עוברית. בפרק הזה ה"מיסא" חל על דאינריז כמובן, אבל גם על סרסיי שמצהירה שילדיה הם שמנעו ממנה לטרוף את נפשה, ומכאן באופן כללי על יחסי הורים וילדים כמו טיריון וטיווין, או אריה שכעת נותרה יתומה ונטולת בית.

השיחה בין סרסיי לטיריון הייתה יפה. יש לי בעיה קשה עם הדמות של המלכה העוצרת בספרים, אפילו כשזה מסופר מנקודת מבטה היא עדיין משעממת ומאוד חד ממדית, ואילו דווקא כאן היא מצליחה להיות אנושית יותר. כאשר סיפרה לטיריון כיצד נהגה להסתכל על ג'ופרי הפעוט בהערצה, לא יכולתי שלא לתהות אם באותו רגע טיריון חושב שוב על אביו שרצה להשליך אותו לנהר אחרי שנולד. גורלו העגום של טיריון זכה להדהוד של שותפות עם סאנסה, בסצנה שהייתה מאוד יפה אך למרבה הצער גם מאוד קצרת טווח. ההתפתחות הזו משקפת היטב את יחסי כלפי "משחקי הכס" בשלב הנוכחי, אחרי החתונה האדומה: אני לא מאמין בכלום. טיריון וסאנסה מתקרבים? מיד הם יורחקו. בראן מדבר על האלים שאינם סולחים למי שהורג אורח תחת קורת גגו? פחחחח. יארה יוצאת להציל את תיאון מפני שובהו? אני בטוח שהיא תנחל מפלה.

אפרופו, סוף סוף גילינו מיהו המענה של תיאון, בנו של רוז בולטון, שאמנם חסר את הפאסון של אביו, אבל אכזרי לא פחות ממנו. אני תוהה: האם גם הוא חסיד של אל האור, או שמא סתם סאדיסט חולה בראש? טוב, אני לא באמת תוהה, אבל הקווים המקבילים בין תיאון לוואריז מעוררים חשד – שניהם מעונים לאורך זמן על ידי פסיכו שקטם להם את איברם. אם ואריז הצליח לקום מהאשפתות, לצמוח עד למועצה הקטנה של המלך ולצבור מספיק כוח והשפעה כדי לייבא אליו בארגז את אותו מכשף מתעלל – האם גם תיאון יוכל לברוח ולהתגבר? שוב, אני לא מאמין בתקווה יותר אבל הדמיון ממש בולט. בינתיים הוא הפך ל-Reek, שזה קצת באסה לכל ה-Rickים באשר הם.

הקישור בין המענה לבין רוז בולטון הוא רק אחד מיני רבים שנעשה בפרק הזה. הוא סיפק לא מעט השקות שממש אהבתי: ג'יימי מגיע סוף סוף למעלה מלך ופוגש את סרסיי, בראן ופמלייתו נתקלים בסם וגילי, והאהוב עלי – דאבוס מביא את דבר מלחמת הצפון אל סטאניס, פרט שקושר די במפתיע שני סיפורים שהיו עד כה נפרדים לגמרי. מסעו המפהיק של בראן סיפק את העלילה הפחות מעניינת השנה, אבל אני חייב לומר שאני ממש סקרן לגלות מה הסיפור שלו ואיזה תפקיד הוא ישחק אין דה גרנד סקים אוב ת'ינגז. ללא ספק צפויה לנו בעונה הבאה צעידה רבה נוספת שלו (כלומר של הודור), הפעם על רקע של נוף מושלג, אבל יש לקוות שהפואנטה תגיע במהירות ושתספק תשובה או שתיים, ואולי, אם ירצו האלים העתיקים, גם תקווה או שתיים.

קטנטנות

*אהבתי מאוד את נקמתה של איגריט בג'ון.
*גם ג'ון וסם נפגשו ברגע מרגש למדי, אבל אני מתקשה להבליג על כך שסם מורה לחברים להרים את ג'ון בזהירות והם עושים כדבריו. מי הוא בכלל עבורם?
*כמה מענגת הייתה הצבתו של ג'ופרי במקום על ידי טיריון ואז טייווין.

(yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

-לדיון בפרק בפורום שלנו

-לבלוג של דורון פישלר בוואלה

8 הוחלפו בלידתן עונה 2 פרק 4

יותר מכל דבר אחר, הפרק הזה גרם לי לחשוב על כך שיחסית לסדרה חינוכית הסדרה הזו די מעודדת זלזול בחוקים מסוימים, שאם הראשון שבהם – איסור ציור גרפיטי - עוד יכול להתקבל כמשהו שהוא משובת נעורים ותו לא, ושהעוברים עליו חושבים שהחוק פשוט לא מבין את ההבדל בין ונדליזם ליצירות האמנות שלהם, הרי שהנישואים הפיקטיביים לצורך עקיפת משרד ההגירה נערכו מתוך מודעות על ידי דמויות המבוגרים "האחראיים" של הסדרה, ועד לאותו הרגע שבו רג'ינה מקבלת את ההזדמנות שלה להתוודות על האמת ו"לחזור למוטב" מבלי לשלם על מעשיה, ומחליטה בכל זאת לדבוק בשקר, אפילו לא שמתי לב לזה, שיש משהו בסדרה שרואה בחוקי ההגירה הנוקשים עניין שזה בסדר להתעלם ממנו. אפשר כמובן לחשוב שזה מקרי, ושרק בשל העובדה שהם רוצים את אנג'לו בהמשך הסדרה הם לא נתנו לאנג'לו להיתפס, וברגע שהם ירצו להיפטר מדמותו, משרד ההגירה יעלה על הפיקטיביות של נישואיו לרג'ינה במהירות רבה, אבל העובדה שהעלילה הזו שולבה בעלילת הוויכוח סביב שילובם של מהגרים חוקיים בחברה שיצר הריאיון של קתרין ברדיו בפרק הקודם, והעובדה שיש בסדרה הזו דיון נרחב באופן שבו חריגים משתלבים בחברות הומוגניות הביאו אותי להרהר בשאלה האם יש שם גם יותר מכך.

אהבתי את ארוחת הערב המוזרה שארגן טובי, וגם את מערכת היחסים המתפתחת בין טרוויס לדפני,  מה שפחות אהבתי היה את הבילוי של רג'ינה וקתרין, והחיזור של זיין אחר רג'ינה ובמיוחד לא אהבתי את העובדה שהיא חזרה לבר לקראת סופו של הערב, איכשהו נראה לי שאחרי שהיא הצליחה להימלט בעור שיניה מהמעצר, ולשכנע את משרד ההגירה באמתיות נישואיה זה לא הדבר הכי חכם להיראות בפומבי עם גברים אחרים, אלא אם כן באמת יש בסדרה איזושהי ביקורת על מדיניות ההגירה, וזה אומר שסיימנו לחלוטין את סאגת ה"יום אחד רג'ינה עוד תשלם על כך שהיא עברה על החוק". (אורלי)

Suits עונה 2 פרק 8

פרק השבוע ניסה לשבור קצת את השגרה על ידי חזרה לעבר, ושילוב בין קטעי פלאשבק לקטעים עכשוויים. בדרך כלל אני די מחבבת קטעי פלאשבק, ולא חשבתי שיציאה מהשגרה יכולה להזיק לסדרה, אך למרות זאת הפרק עצמו לא הצליח להמריא. התזמון של הפרק היה בעייתי בעיניי, כיוון שלהראות למשל את תחילת הרומן המפוספס של מייק וג'ני היה יכול להיות אפקטיבי כשמייק וג'ני עדיין היו  אופציה רומנטית, אבל עכשיו כשברור שליבו של מייק שייך לרייצ'ל, זה גילוי שמרגיש חסר פואנטה, אני לא באמת יכולה להצטער על העובדה שלא הלך לו אז עם ג'ני ושעשקו אותו. גם העובדה שהחזרה לעבר החזירה דמויות כמו טרבור שממש לא התגעגעתי לראות על המסך לא עזרה. ואולי זו פשוט העובדה שרוב אירועי העבר שהתגלו במהלך הפרק, לא היו אירועים שלא ידענו שהתרחשו, אלא רק כאלה שלא ידענו בדיוק כיצד הם התרחשו, והגילוי הזה של כיצד בדיוק הם התרחשו הרגיש חסר ערך מוסף מבחינת הדמויות. האם העובדה שהרווי לא ננזף שהוא איבד את הדרך לפני חמש שנים בגלל שהוא לא התאבל על אביו שינתה בו משהו? אמורה להגיד לנו משהו?

האם אנחנו אמורים לחשוב שהרווי שצפינו בו בעונה וחצי האחרונות הוא אדם שאיבד את הדרך? שהוא היה קודם משהו אחר? מילא אם בפרק הזיכרונות, היינו רואים באמת איזה הרווי אחר, שאפשר לראות כיצד הוא הופך להרווי שאנחנו מכירים, אבל ההתנהלות ה"ממזרית" של הרווי בקטעי הזיכרונות, תאמה להפליא את התנהגותו ביום יום של הסדרה, ומכיוון שלאורך כל הסדרה מרבים להתייחס אליו כאל אדם חסר רגשות, אבל אפשר לראות כמעט בכל פרק שדווקא יש לו רגשות נאמנות לאנשים, וקווים שהוא לא חוצה, אני לא מרגישה כצופה שיש כאן עסק עם דמות שאיבדה את הדרך, ולא מבינה איך אותו גילוי מאז אמור לשפוך אור נוסף על דמותו העכשווית.

 סה"כ דווקא פרק היציאה מהשגרה הרגיש כמו פרק פילר לא מחדש ולא מלהיב, בדרך לעימות הגדול שהסדרה בונה לאורך כל העונה בין ג'סיקה להרדמן. לפחות בסוף הפרק קיבלנו את החלטתו הנחושה של הרווי להחזיר גם את דונה. (אורלי)

6 פרוורי הגיהינום עונה 2 פרק 7

את העונה עד כה מצאתי מרתקת יותר ומשעשעת הרבה יותר מקודמתה, בעיקר בשל ההמשכיות שהורגשה בה, שגרמה לכל דמות להפוך ליותר בעלת משמעות. איכשהו דווקא בשל כך רגע הגילוי של ראיין שהוא בן מאומץ והפרק ברובו הרגיש מאכזב. אבל אולי זו רק אני שלא אוהבת שלוקחים דמויות שמראש מוגדרות כמטופשות, ואז נותנים להן לגלות משהו על עצמן רק כדי שזה יאפשר להן להפוך למטופשות יותר.  נקודת האור בפרק בעיניי הייתה הקליפ של דליה (דמות מטופשת אחרת) שקרא לחזרתה של עוזרת הבית.  וכך אחרי שג'יל חזרה הביתה, וטסה חזרה הביתה משהותה המאורגנת אצל אלכס באחת מהעלילות הפחות מצחיקות והיותר קלישאתיות של הפרק, והעוזרת חזרה לדליה, נותר לנו רק לחכות לשובו של ראיין לביתו, ולכך שהסדרה תשוב להצחיק אותי כמו שהיא הצליחה לעשות בפרקים הקודמים. (אורלי)

בשולי הממיר
 
*טד דנסון הגיע להופעת אורח ב"CSI ניו יורק".
מה יהיה לנו השבוע?
14-21 ביוני
 
ביום שבת: משפחה בהפרעה 4 (yes קומדיה)
ביום ראשון: השעה 2 (HOT3)
ביום שלישי: דם אמיתי 6 (yes Oh), ‏The Fall מסתיימת (yes Oh)
ביום רביעי: מרוששות 2 מסתיימת (HOT קומדי סנטרל)
ביום חמישי: חניבעל (yes Oh), המפענחת: פשעים חמורים 2 (yes אקשן), באנשי מסתיימת (yes Oh)
 
יומיות:
NCIS, כל הסדרה לראשונה ב- yes, החל מיום שלישי (yes אקשן)
הכל לטובה 3, החל מיום חמישי (HOT קומדי סנטרל)
הוואי חמש-אפס 3, בימים רביעי וחמישי (Hot Zone)
 
חניבעל (Hannibal)
יוצר: בריאן פולר ("החיים על פי נד"). וויל גראהם הוא פרופיילר מחונן שעובד עם ה- FBI במצוד אחר רוצחים סדרתיים אכזרים, ויוצר שותפות עם דר' חניבעל לקטר, אחד הפסיכיאטרים הבכירים והידועים במדינה. עם לורנס פישברן ("המטריקס"), ג'יליאן אנדרסון ("תיקים באפלה").
 
 
מסביב לממיר
 
* השולחן העגול 2013: ההוליווד ריפורטר מנצל את הפגרה בעונת הטלוויזיה כדי לרכז את היוצרים של הסדרות השונות לשיחות מצולמות. 
 
וידאו לסופ"ש - חיות תוקפות עיתונאים:
 
***

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il

תגובות (24)