הממיר 14/6/13
פרוורי הגיהינום, Suits, הוחלפו בלידתן, משחקי הכס, מד מן, פצועים בראש ועוד
מאת: המערכת
פורסם: 14-06-2013
24 תגובות
9 פצועים בראש עונה 1 פרק 1
איש מגעיל ועשיר מתחיל עם בחורה בפאב וכשהיא מסרבת לו הוא דורס אותה, משאיר את אביה האלמן ערירי. הסדרה "פצועים בראש" התחילה בקול פרומו גדול והפרק הראשון הוכיח שהיא מוצלחת משחשבתי. בעולם בו אין חוק (או יותר נכון, החוק מגביל וחסר שיניים והמשטרה אדישה) יש קבוצה מסתורית, שעונדת טבעות שמזהות אותם, ושמאמינה "בשן תחת שן". יש להם בחור חמום מוח, בחור צעיר שיכולת ההתחלה שלו עם בנות טעונת שיפור, ויש להם את אגם רודברג - שבהחלט ניכרים שיעורי המשחק שלקחה במשחק המצוין שהפגינה הפעם.
אבל מעבר לעלילה המותחת, יש להם כתיבה שנונה ומצחיקה ודיאלוגים מעולים. במיוחד אהבתי את הקטע בו מטיח המפקד החדש ביקי, השוטר שזה מקרוב הגיע ליחידתו, עד כמה החשבון שלו אתו ארוך בשל הפגיעה שלו בחברו הטוב, והנ"ל רק מביט בו במבט רגוע ואומר בטון תמים: "אז אם אני קורא נכון את הרמז, אני מבין שאני ואתה לא הולכים לשתות בירה היום?". אהבתי את הפרק, ואהבתי גם שלא סיימו אותי בקליפ האנגר אלא סגרו מעגל. מקווה שגם הפרקים הבאים לא יכזיבו. (זלפה)
9 מד מן עונה 6 פרק 10
"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים, היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות, היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקות, היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים, היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש. הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי". כך נפתח הספר "בין שתי ערים" של צ'ארלס דיקנס (בתרגום של מרים יחיל-וקס, הוצאת כנרת זמורה ביתן), אחת הפתיחות המפורסמות בתולדות הספרות וכזו שוודאי תככב בכל ביקורת על הפרק. דיקנס אמנם התייחס לימים שלפני המהפכה הצרפתית, אבל איכשהו זה יושב בול גם על שנות השישים במאה ה-20 בארה"ב, במיוחד על רקע המהומות, האלימות של אוכפי-החוק, האזרחים הפשוטים נגד הממשל. דז'ה וו.
אני חושב שזהו הפרק הכי פוליטי-במובהק של "מד מן" מאז "ניקסון נגד קנדי" מהעונה הראשונה, ויש בזה משהו מעניין, כי השמות האלה מהותיים גם למרוץ הנוכחי, שמונה שנים אחרי, בזמן שהדמויות של "מד מן" נמצאות במקום אחר, ובכל זאת חיות על אדים רבים מהעבר. זה נכון גם במובנים שעל פני השטח – בעבר הסוכנות עבדה עבור הקמפיין של ניקסון, עכשיו שאט הנפש שדון הביע כלפיו אמר הכול; פגי וג'ואן בוחנות את כברת הדרך שלהן מאז – אבל כמובן גם במובן העמוק יותר. אם בעבר קנדי וניקסון ייצגו את גורמי הכוח במשרד (פיט לעומת דון), ואת הסכסוך הפנימי של דון עצמו (זה היה הפרק שהציג לנו את הפלאשבק שבו דיק וויטמן מביא למותו של דון דרייפר וגונב את זהותו), גם הפעם האירועים הפוליטיים הכה-בולטים שיקפו את משחקי הכוח במשרד, וגם הפעם דון התמודד עם עברו. להמשך (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)
8.5 משחקי הכס עונה 3 פרק 10 (סוף העונה)
וואו, לא חשבתי שנראה את ראשו של זאב הבלהות תפור על גופתו נטולת הראש של רוב. בספר רק דיברו על זה, אבל בדיעבד אני קולט פתאום שברור היה שיראו את זה. הרי למה עושים עיבוד במדיום ויזואלי אם לא כדי לקרום עור, גידים ופרווה על דימיונו החולני של ג'ורג' ר. ר. מרטין? וכמובן, שוב אריה הייתה שם כדי לראות את בן משפחתה נטול הראש. מה הקטע שגורמים לה לראות את כל זה, הילדה מוכת הגורל הזו?
אז הדקות הראשונות של הפרק עוד המשיכו את הזוועה של הפרק הקודם וחידדו את מפלתו של הצפון, אבל ההמשך כבר היה סולידי יותר, אם ניתן לקרוא לאריה הרוצחת חייל של פריי או לזין של תיאון בקופסה "סולידי". זה בכל זאת היה פרק שסיפק מנוחה מסוימת לנפשותינו הדוויות, וטוב שכך. שם הפרק לבדו עושה את זה, האין זאת? "מיסא", כלומר אימא, כלומר זו שרבים בוודאי קראו בשמה בפרק הקודם בזמן שעברו לתנוחה עוברית. בפרק הזה ה"מיסא" חל על דאינריז כמובן, אבל גם על סרסיי שמצהירה שילדיה הם שמנעו ממנה לטרוף את נפשה, ומכאן באופן כללי על יחסי הורים וילדים כמו טיריון וטיווין, או אריה שכעת נותרה יתומה ונטולת בית.
השיחה בין סרסיי לטיריון הייתה יפה. יש לי בעיה קשה עם הדמות של המלכה העוצרת בספרים, אפילו כשזה מסופר מנקודת מבטה היא עדיין משעממת ומאוד חד ממדית, ואילו דווקא כאן היא מצליחה להיות אנושית יותר. כאשר סיפרה לטיריון כיצד נהגה להסתכל על ג'ופרי הפעוט בהערצה, לא יכולתי שלא לתהות אם באותו רגע טיריון חושב שוב על אביו שרצה להשליך אותו לנהר אחרי שנולד. גורלו העגום של טיריון זכה להדהוד של שותפות עם סאנסה, בסצנה שהייתה מאוד יפה אך למרבה הצער גם מאוד קצרת טווח. ההתפתחות הזו משקפת היטב את יחסי כלפי "משחקי הכס" בשלב הנוכחי, אחרי החתונה האדומה: אני לא מאמין בכלום. טיריון וסאנסה מתקרבים? מיד הם יורחקו. בראן מדבר על האלים שאינם סולחים למי שהורג אורח תחת קורת גגו? פחחחח. יארה יוצאת להציל את תיאון מפני שובהו? אני בטוח שהיא תנחל מפלה.
אפרופו, סוף סוף גילינו מיהו המענה של תיאון, בנו של רוז בולטון, שאמנם חסר את הפאסון של אביו, אבל אכזרי לא פחות ממנו. אני תוהה: האם גם הוא חסיד של אל האור, או שמא סתם סאדיסט חולה בראש? טוב, אני לא באמת תוהה, אבל הקווים המקבילים בין תיאון לוואריז מעוררים חשד – שניהם מעונים לאורך זמן על ידי פסיכו שקטם להם את איברם. אם ואריז הצליח לקום מהאשפתות, לצמוח עד למועצה הקטנה של המלך ולצבור מספיק כוח והשפעה כדי לייבא אליו בארגז את אותו מכשף מתעלל – האם גם תיאון יוכל לברוח ולהתגבר? שוב, אני לא מאמין בתקווה יותר אבל הדמיון ממש בולט. בינתיים הוא הפך ל-Reek, שזה קצת באסה לכל ה-Rickים באשר הם.
הקישור בין המענה לבין רוז בולטון הוא רק אחד מיני רבים שנעשה בפרק הזה. הוא סיפק לא מעט השקות שממש אהבתי: ג'יימי מגיע סוף סוף למעלה מלך ופוגש את סרסיי, בראן ופמלייתו נתקלים בסם וגילי, והאהוב עלי – דאבוס מביא את דבר מלחמת הצפון אל סטאניס, פרט שקושר די במפתיע שני סיפורים שהיו עד כה נפרדים לגמרי. מסעו המפהיק של בראן סיפק את העלילה הפחות מעניינת השנה, אבל אני חייב לומר שאני ממש סקרן לגלות מה הסיפור שלו ואיזה תפקיד הוא ישחק אין דה גרנד סקים אוב ת'ינגז. ללא ספק צפויה לנו בעונה הבאה צעידה רבה נוספת שלו (כלומר של הודור), הפעם על רקע של נוף מושלג, אבל יש לקוות שהפואנטה תגיע במהירות ושתספק תשובה או שתיים, ואולי, אם ירצו האלים העתיקים, גם תקווה או שתיים.
קטנטנות
השולחן העגול 2013: ההוליווד ריפורטר מנצל את הפגרה בעונת הטלוויזיה כדי לרכז את היוצרים של הסדרות השונות לשיחות מצולמות. וידאו לסופ"ש - חיות תוקפות עיתונאים:
רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il