ארכיון המסך המפוצל > 2013

שתיים אחרי המלחמה

כיצד משתקפת השפעת מלחמת העולם הראשונה על המעבר מהרומנטיזם למודרניזם בסדרות "אחוזת דאונטון" ו"הג'נטלמן האחרון"

מאת: מיס קיטי פנטסטיקו
פורסם בתאריך: 11/08/2013

ספוילרים לעונה השלישית של "אחוזת דאונטון" וכמובן למיני-סדרה "הג'נטלמן האחרון"

בשיעורי היסטוריה הייתי רוב הזמן מציירת במחברת, והזמן נראה כמו נצח בכור המצרף. אם קיבלתי 70 במבחן, זו הייתה הצלחה מסחררת. לא ידעתי אז כי לימים אוהַב מאוד סדרות תקופתיות/היסטוריות, שתגרומנה לי לסקרנות ורצון לדעת עוד על התקופה הנדונה.

בכתבה זו אני רוצה לדבר על שתי סדרות: "אחוזת דאונטון" ו"הג'נטלמן האחרון". לשתיהן יש זיקה חזקה למלחמת העולם הראשונה: דאונטון נפתחת בטביעת הטיטאניק (1912) ומלווה את בני משפחת קרולי וצוות המשרתים שלהם דרך המלחמה ואחריה; ו"הג'נטלמן" מתחילה ערב המלחמה. שתי הסדרות מתמודדות עם שינויים חברתיים ופוליטיים בעקבות המלחמה.

"I Stand For Monogamy And Chastity. And For No Talking About It"

"הג'נטלמן האחרון" (במקור Parade's End) מבוססת על ארבעה ספרים של פורד מדוקס פורד, אך מתפרשת על חמישה פרקים בני שעה כל אחד. הגיבור הוא כריסטופר טיג'נס, אציל כפרי יליד יורקשייר, שהיה עלול להיחשב "צנון" גמור, אילולא גילם אותו בנדיקט קמברבאץ' המצוין, שמצליח בקלות לייצר הזדהות עם הדמות שהוא משחק.

מה שמניע את טיג'נס הן תחושת חובה ומוסריות, דאגה למדינה ופטריוטיות. כשמרן (טורי), הוא אָבֵל על מות העבר ומצר על חברה שנשלטת על ידי כסף ופוליטיקה.

טיג'נס נשוי לסילביה האצילית, קלת דעת והמפונקת, אך גם חריפה ומרדנית, שעקב שעמום, מצמיחה לו קרניים בכל הזדמנות. הוא גם לא בטוח שבנו אכן שלו (כנראה שלא).

טיג'נס הוא, כאמור, מאופק ונוקשה - עוד סיבה המביאה את אשתו לחפש במקום אחר את תשומת הלב שהיא זקוקה לו, אפילו תשומת לב שלילית (היא אומרת לו שאפילו אם היה צועק ומקלל אותה, זה היה מספיק). הוא מבליג על כל בגידותיה, מה שגורם לה להיות מתוסכלת ומדוכאת. והאמת שיכולתי להבין אותה.

הנישואין שלו בשלב זה לא ממש קיימים; כריסטופר "הורג" את סילביה ברכות וסובלנות, והיא הורגת אותו בפזרנות, חוסר נאמנות והתנהגות רעה. מק'מסטר, חברו הטוב ביותר, תוהה למה הוא אינו מגרש אותה או לוקח לעצמו מאהבת גם כן, אבל כריסטופר עונה לו: "אני מאמין במונוגמיה וצניעות".

הוא מסרב בעקשנות לאמץ את השינויים שהוא לא מסוגל או לא רוצה להבין, משום שהם כה שונים מהפרדיגמה שלפיה הוא חי ואשר מגדירה אותו - כבוד, מסירות, חריצות, נאמנות לעבר והקפדה על ביצוע החובות שלך. מאידך, הוא מסייע למק'מסטר שמנהל רומן עם אישה נשואה ואף מוחל לו על כך (אולי דווקא בשם הנאמנות והרעוּת), ממש כפי שמחל לאשתו או לדקדנטיות שהוא רואה מסביבו.

מאוחר יותר פוגש כריסטופר את ולנטיין ואנופ, סופרג'יסטית צעירה ויפה, שנתקלת בו במהלך בריחה משוטרים בגלל הפגנה מאולתרת בעד מתן זכות הצבעה לנשים. כל הסצנה מגוחכת ונלעגת, וכנראה גם מודעת לעצמה - תארו לכם שתי נשים עם שלטים, בורחות משלושה "שוטרי-צעצוע" חדלי אישים, שרודפים אחריהן על גבעות מוריקות וכפריות. כריסטופר, שעוסק באותו רגע בציד פתטי ועקר עם חברים, עוזר לה להתחמק מהמשטרה, ובהמשך הם מבלים ביחד כמה פעמים.

כריסטופר אינו יכול לעשות דבר באשר למשיכה שהוא חש כלפי מיס ואנופ, משום שהוא חי כשהוא נאמן לעיקרון שהוא מכנה "המצעד" - עיקרון שגם מנחה אותו, כאמור, ביחסו לאשתו.

אם חושבים על השם שהוא נותן לאורח החיים שהוא מנהל, לצורך בהליכה בתלם, תוך כדי ציות למוסכמות וציוויי החברה, להשתייכות למועדון הג'נטלמנים - אפשר לחוש גם את הכוונות הסאטיריות של הסופר ואת עמדתו כלפי העמדת הפנים הבריטית. מצד אחד, כריסטופר נקלע פעם אחר פעם לסיטואציות מגוחכות, שנראות כאילו יצאו מקומדיה דל'ארטה או ממחזה של חנוך לוין, והוא מנסה להתנהל בצורה שפויה כשמסביבו מה שנראה בעיניו ככאוס, פשיטת רגל של כל מה שנכון וצודק. מצד שני, גם כריסטופר עצמו נלעג, ג'נטלמן מאובן החנוט בתוך חליפה, צועד ללחן שנכתב על ידי אחרים, ואינו שואל במופלא ממנו.

סדר העדיפויות של טיג'נס חוזר אליו כמו בומרנג, כשהוא נכשל הן בתיקון עוולות כלכליים, חברתיים ופוליטיים, והן בחייו הפרטיים. הוא סופג מכות מכל הכיוונים על ידי עולם משתנה.  

כריסטופר הוא אדם מבריק ובעל אינטליגנציה גבוהה, ש"יודע הכול על הכול", כמו שסילביה אומרת. בארוחות בוקר אפשר לראות אותו זורק בשאט נפש את העיתון, ובמקומו לוקח לידיו כרך של האנציקלופדיה בריטניקה ומתקן שגיאות בערכים שבה (!). לא פלא, אפוא, שהוא עובד במחלקת הסטטיסטיקה ועיבוד המידע של משרד המלחמה הבריטי, ביחד עם מק'מסטר, ועושה שם חיל. אך כשפורצת המלחמה, הוא מגלה, למורת רוחו, שמק'מסטר משתף פעולה עם הממונים עליו, ומשתמש בנתונים של כריסטופר ו"מטפל" בהם, על מנת שיתאימו למה שהם רוצים שיתאימו (פרישת כוחות וטנקים בחזית, למשל).

בגלל בילוייו עם ולנטיין (בעיקר במפגשים תרבותיים שעורכת אמה), יוצא לו שם של הולל ונואף (כמה לא הוגן שהוא נאלץ לספוג את העונש בלי ליהנות קודם מהחטא...).

הוא מגויס למלחמה בתפקיד פיקודי ונאלץ להתמודד (לא בהצלחה) - כצפוי מצבא - עם טיפשות בירוקרטית והחלטות שרירותיות (ונסיעות סוריאליסטיות ברכבת תחת אש ומשורר אחד מטורף שמתרגם סונטות ללטינית). כתוצאה מכך, הוא נשלח לחזית בבלגיה, ושם בשוחות הבוציות, חייליו נהרגים סביבו. כריסטופר עצמו נפצע וגם סובל מזעזוע מוח, ואז אפילו האינטליגנציה הגבוהה שלו אינה עומדת לו עוד.

כל אלו גורמים לו להבין שהוא חי על פי קוד התנהגות שעבר זמנו. "המצעד" נגמר באותו זמן שבו נערך המסדר (גם parade) האחרון של החיילים שחזרו משדה הקרב בתום המלחמה.

בסופו של דבר, כריסטופר לוקח לו את ולנטיין כמאהבת ומנתק את קשריו עם סילביה, אך מרשה לה להישאר ב"גְרוֹבּי", אחוזת המשפחה ביורקשייר, ביחד עם בנה.  גם סילביה וגם ולנטיין הן נשים מודרניות. סילביה כמעט שייכת ל"דור הג'אז" שרוצה רק לרקוד ולחגוג; ולנטיין מייצגת את המהפכה החברתית שהולכת וצומחת. היא גם פציפיסטית, וככזו - מייצגת את העתיד של כריסטופר ואת הסיכוי שלו להתחדש ולהירפא.

בצורה סימבולית מאוד כריסטופר מקבל את העובדה שאשתו כרתה את עץ הארז הגדול הנטוע ליד הבית - זה שהוא נלחם על חייו עד עתה, ואשר היו תלויות עליו מזכרות שתלו אבות אבותיו. העץ הזה מסמל את השורשיות של כריסטופר ואת אחיזתו העיקשת בעבר, בעולם הישן. לא רק שהוא לא רב עם סילביה על כי גדעה את העץ, הוא אפילו נוסע ליורקשייר, לוקח עמו ללונדון בול עץ מערימת בולי העץ שהיו פעם גזע רחב ועתיק, ושורף אותו באח בביתו.

  

 

"I’ve never been called a liberal in my life and I don’t intend to start now"

 

גם "אחוזת דאונטון" נפתחת בתחילת המאה ה-20, ערב מלחמת העולם הראשונה, והאחוזה ממוקמת אף היא ביורקשייר. הסדרה מתארת את קורותיה של משפחתו של הרוזן מגרנת'ם: אשתו האמריקאית קורָה, שלוש בנותיהם, הרוזנת האם (בגילומה של מגי סמית המצוינת, ש"גונבת" לכולם את שורות הטקסט הטובות ביותר), וצוות המשרתים שלהם - מעין "אדונים ומשרתים" חדשה.

©  Carnival Film & Television Limited. All Rights Reserved.

הדמויות השונות מתמודדות באופן שונה עם התמורות הרבות שהתקופה מביאה עמה בכנפיה. באופן גס, ניתן לחלק אותן לשמרניות ומודרניות.

רוברט קרולי, הרוזן ואב המשפחה, הוא בן אצולה מהדור הישן, שגודל להיות בעל אחוזה, וככזה, המטרה החשובה ביותר העומדת כנגד עיניו, היא לשמור על "דאונטון אבי" כפי שהייתה במשך מאות שנים.

אשתו היא, כאמור, אמריקאית, ולכן פתוחה יותר לשינויים, אך כעזר כנגדו, היא תומכת בו בכל החלטותיו.

ליידי מרי היא הבת הבכורה, וכמו אביה, רואה את החשיבות בשמירה על ביתה בתוך המשפחה - שאיפה קשה להשגה מאחר שהאחוזה וההון המשפחתי אינם יכולים לעבור בירושה לבת. משום כך, בתחילת הסדרה היא מאורסת ליורשו של אביה (בן דודו), אך כשהוא ובנו נספים באסון הטיטאניק, הוריה מנסים לשכנעה להינשא למתיו קרולי, היורש הבא בתור, שהוא בן דוד מדרגה שלישית של רוברט.

השמרנים ביותר הם קרסון, רב המשרתים, והרוזנת האלמנה, אמו של רוברט.

ליידי ויולט מסמלת את "העולם הישן" וקשה לה להסתגל לשינויים (כאשר רוברט מתקין בביתו חשמל וטלפון, היא אומרת: "קודם חשמל ועכשיו טלפונים. לפעמים אני מרגישה כאילו אני חיה בתוך רומן של ה.ג'. ולס"). בהתחלה היא אינה מוכנה לקבל את מתיו כיורש, בהיותו בן למעמד הביניים (עוסק בעריכת דין ובן לרופא ואחות), אך עם הזמן היא משנה את הגישה ומקבלת אותו כאחד מהמשפחה.

גם קרסון כמעט נחנק מהופעתו של מכשיר הטלפון במשרדו (לא המכשיר המוכר לנו כיום, כמובן, אלא מעמד מתכת עם רמקול, שמחובר אליו מתלה לתליית השפופרת). הוא לא מצליח להשתחרר מהמנהגים של המאה ה-19. כרב משרתים, מקצוע שכיום פס מהעולם (למעט משפחות מלוכה), יש לו הכי הרבה להפסיד מהקידמה. צריך לראות את פרצופו כשגם הרוזן וגם חתנו מגיעים לארוחת ערב חגיגית בחליפות ערב, שישמור אותנו האל, במקום במקטורנים מהודרים ("tails"), ורוטן בפניה של גברת יוז, מנהלת משק הבית, ש"כולם אכלו שרועים על הרצפה, כאילו היו נושאי כלים במסע ציד".

נקודת ההשקפה של שתי הבנות הקטנות יותר - שונה לגמרי. כבר בעונה הראשונה, סיביל, הבת הצעירה ביותר, מתחילה ללכת בחשאי לאסיפות בנושא זכות הצבעה לנשים. בתחילה, השותף היחיד לפשע הוא טום ברנסון, הנהג של המשפחה (chauffeur), שמסיע אותה לשם. ברנסון בעצמו הוא סוציאליסט אירי (שמאוחר יותר ישתתף במחאות והפגנות במסגרת מאבק אירלנד לקבלת עצמאות), ובדרך, בת האצולה ובן מעמד הפרולטריון משוחחים על מהפכות חברתיות - שיחות פוליטיות שמתפתחות לקשר רומנטי סודי.

כשפעילויותיה החריגות של סיביל מתגלות, כמובן שרוב המשפחה נחרדת ויוצאת מכליה (מרי אמנם אומרת שלסיביל יש זכות לדעות משל עצמה, אבל הסבתא עונה לה: "לא לפני שהיא מתחתנת, ואז בעלה יגיד לה מהן דעותיה"), אבל הכול כאין וכאפס כשסיביל בורחת להינשא עם הנהג.

גם מאידית, הבת האמצעית, המשפחה אינה רווה נחת. בתחילה היא מחפשת את עצמה ואת מה שיבדיל אותה ממרי האצילית ורבת המחזרים ומסיביל היפה והאהובה, ובמהלך המלחמה היא עוסקת בתחילה בעבודות חקלאיות (בגלל חוסר בידיים עובדות גבריות), ואחר כך, כשהאחוזה הופכת להיות בית חולים ובית הבראה לחיילים, היא מטפלת בפצועים.

 ©  Carnival Film & Television Limited. All Rights Reserved.

גם סיביל מטפלת בחולים וחושבת שמצאה את ייעודה בסיעוד ולכן הולכת ללמוד את המקצוע.

היא מנהלת עם סבתה את השיחה הבאה:

הרוזנת האם: למה את רוצה ללכת לבית ספר אמיתי? את לא בתו של רופא.

סיביל: אף אחד לא יכול ללמוד משהו מאומנת, חוץ מצרפתית ואיך לקוד קידה.

הרוזנת האם: מה עוד את צריכה? את מתכננת קריירה בבנקאות?

ואז אמה של סיביל מתערבת ואומרת: באמריקה הדברים מתנהלים בצורה שונה.

הרוזנת האם: אני יודעת, הם גרים בוויגוואמים.    

במהלך השנים אידית כמעט נישאת לגבר נכה, עשיר ומבוגר ממנה, אבל כשהוא מחליט "לשחרר" אותה (בלחץ משפחתה וכי הוא אינו רוצה שהיא תקריב את עלומיה למענו), היא מבינה כי גורלה כנראה איננו להינשא (כשבני המשפחה מרחמים עליה לאחר שננטשה בדרך אל החופה ומציעים לה להישאר במיטה, היא עונה: "רווקות יורדות לארוחת בוקר"). במקום להיות גרסא של ג'יין אייר לרוצ'סטר שבו התאהבה, היא שמחה לראות כי מכתב ששלחה לעיתון בנושא זכויות נשים, התפרסם וגרר אחריו הצעה אטרקטיבית לכתוב טור על בסיס קבוע (ומתאהבת בעורך שלה שמתגלה כנשוי ומחויב למטורפת, וכך בטוויסט של העלילה, היא אכן זוכה לרוצ'סטר בחייה...).

הפרק שבו גברת לוינסון האמידה, אמה של ליידי גרנת'ם (המגולמת על ידי שירלי מקליין - ליהוק שנעשה בחוכמה, משום שהן הדמות והן השחקנית, מוחצנות ומעט תימהוניות), מגיעה לביקור בדאונטון - ממחיש בצורה יפה את המעבר בין ישן וחדש. גברת לוינסון מייצגת את המודרניזם - היא הגיעה מאמריקה, "העולם החדש", וכל הניסיונות לשכנעה בערכה של דאונטון, נופלים מראש על אוזניים ערלות. היא זו שמארגנת בתוך הבית את ה"פיקניק" המושמץ, במקום ארוחת הערב החגיגית והמסורתית, ומזלזלת בקול רם בכל כללי הטקס.

מלחמת העולם הופכת את המציאות של דאונטון על פיה. כפי שכבר הזכרתי, שלא כמו טיג'נס שנשלח אל החזית - דיירי דאונטון מקבלים טעימה מהחזית אצלם בבית. בשיתוף עם רופא הכפר, מתנדב רוברט להסב אגף מהאחוזה לבית חולים, אליו מגיעים חיילים פצועים, חלקם במצב מכמיר לב - חיילים שגפיהם נקטעו, חיילים שאיבדו את מאור עיניהם מרסיסים ועוד.  

הכול מתגייסים להפעיל את בית החולים ולטפל בפצועים: אידית מצטיינת בטיפול והצעת אוזן קשבת, סיביל נוסעת להכשיר עצמה כאחות, וכשהיא חוזרת, היא עושה לילות כימים בין המיטות. גם על המשרתים מוטלות משימות של ניקיון, הגשה, הצעת מיטות ועזרה לאחיות.

מאוחר יותר, מוקם בית הבראה לקצינים בקוטג' ליד הבית, על מנת לפנות מיטות בבית החולים לחיילים שנפצעו באורח קשה.

 ©  Carnival Film & Television Limited. All Rights Reserved.

אבל גם אחרי המלחמה, העולם אינו מטיב עם הרוזן. דאונטון עומדת בפני פשיטת רגל והמשפחה עומדת לאבד אותה, עד שמתיו משקיע בה כסף והופך להיות שותף בבעלות וניהול. כמנהל בפועל של האחוזה, הוא רוצה לנהל את דאונטון כעסק רווחי לכל דבר, לזוועתו של רוברט. בסופו של דבר וביזע רב, הוא מצליח לשכנע את הרוזן שזהו הדבר הנכון לעשות.

העולם שמחוץ לדאונטון, פצוע ומפוכח - משנה אף הוא מסלולו לפי האירועים ומבין שמה שהיה אינו מה שיהיה. חמהּ של דייזי, עוזרת הטבחית, למשל, רוצה להוריש לה את משקו אחרי מותו, וכשהיא שואלת מה יהיה עם משרתה במטבח האחוזה, הוא עונה לה: "דאונטון לא תעמוד על תילה עוד ארבעים שנה".

וכך גם הרוזן נאלץ להבין שאין הוא יכול לשחות נגד השינויים (אם כי דאונטון, מבחינתו, תהיה שם לנצח). האירועים הדרמטיים שהתרגשו על משפחתו ללא הזמנה, חייבים היו להשפיע על השקפת עולמו ועל המשך דרכו כראש המשפחה, ובכך בעצם גם להתוות את הדרך ולהוות מופת ודוגמא לממשיכי השושלת הטריים.

גם הרוזן וגם הסבתא מקבלים בסופו של דבר את טום ברנסון אל חיק המשפחה, על הגרדרובה המוגבלת שלו, בורותו בכללים והדם המהפכני שהוא מזרים לדנ"א שלהם.

אפילו קרסון מסתגל בלית ברירה לשינויי העתים, אולי משום שהוא מעורב כל כך בחיי הבית ויושביו, וגם כשהוא מגלה שתומס, אחד המשרתים, הוא הומוסקסואל (דבר שאסור על פי חוק באותה תקופה) - למרות הזעזוע ושאט הנפש שהוא חש - הוא פועל לסגירת העניין בשקט, ללא שערורייה וללא הגשת תלונה במשטרה (אבל אומר: "אף אחד לא קרא לי ליברל מעולם, ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו").

בשתי הסדרות אנו פוגשים באנשים אנכרוניסטיים שנלחמים נגד העולם המשתנה סביבם, עם הכניסה לעשור חדש, בכלל, וכתוצאה מהמלחמה הגדולה, בפרט - מלחמה שעיקְרה וייתרה כל מה שהיה מובן מאליו קודם לכן.

הסובבים את טיג'נס מעודדים אותו - אם באמצעות מעשים ואם באמצעות מילים - להיכנע לסדר החדש ולשנות את התנהגותו ותגובותיו, אך רק המלחמה והשלכותיה גורמות לו לשנות את סדר העדיפויות בחייו. באופן דומה, גם יושביה השמרניים של דאונטון יזנחו את הרומנטיזם לטובת המודרניזם וייכנסו רשמית אל המאה העשרים.

תגובות (6)