ארכיון המסך המפוצל > 2013

אחוזת דאונטון, עונה 4, פרק 4

מירב על הפרק הרביעי בעונה הרביעית של "אחוזת דאונטון". שודר בבריטניה ב-13/10/13

מאת: מירב
פורסם בתאריך: 14/10/2013

אחוזת דאונטון תמיד הייתה סדרה על נשים יותר מאשר סדרה על גברים. רוב הגברים בסדרה הצטיינו באופי פלקטי וצפוי למדי – לורד גראנת'ם מקובע ופטרוני, קרסון שמרן ומסור, מת'יו צדקני ורומנטי ואילו בייטס מוסרי ורומנטי. היחיד שנחלץ מזה הוא תומאס, שהצליח להפתיע כמה פעמים כשמתחת להתנהגותו הסכסכנית (שלא לומר מרושעת) הגיחה אישיות רכה ורגישה. הנשים, לעומת זאת, כמעט תמיד גילו יותר משכבת אופי אחת. יכול להיות שזה נובע ממבנה הסדרה שרוב גיבוריה נשים (שלוש בנות, סבתא, צוות המטבח), אבל בכל מקרה רוב ההתלבטויות המעניינות לטעמי הן אלו שקשורות בהן.

הגיבורה הראשית של הפרק הזה היא כמובן אנה, שהלם האונס שלה חלחל אל הצופים והגיע עד עיתוני בריטניה (הייתי בלונדון, כותרת ראשית בחינמון הרכבת התחתית). ג'וליאן פלואווז, יוצר הסדרה, הגן על הבחירה בהתפתחות כזו בכך שדאונטון רוצה לעסוק בתגובות החברתיות ובהתמודדות עם הטראומה, ולא בטראומה עצמה, ואכן זה מה שנעשה בפרק. אין תקופה טובה להיות בה קורבן אונס, אבל המצב של אנה הוא בלי ספק קשה במיוחד, כשהיא חוששת לספר לבייטס שכן "עדיף לב שבור על מפרקת שבורה", ונשארת להתמודד בלי תמיכתו. התגובה הקרה מעט של מיסיס יוז בפרק הקודם רוככה בפרק הזה מול עקשנותה של אנה וההאשמה העצמית המזעזעת, ולכך נוספה התחושה שאנה מוצאת את עצמה בודדה בין המשרתים אחרי שהשקיעה את כולה בבייטס. הרומנטיקה המושלמת של השניים בלי ספק נפגעה, אבל מעניינת אותי ההשפעה האפשרית על הקשר מרי-אנה, שכזכור היה קריטי לשתיהן בהסתבכויות העונות הקודמות. נדמה לי שמרי יכולה להבין לליבה, שכן גם אם השגריר הטורקי לא בדיוק תקף אותה, הרי שזה היה מקרה קלאסי של התעלמות מ"לא", שלא לדבר על התנהגותו האלימה של ריצ'רד קרלייל בעונה שלאחר מכן.

© 2013 Carnival Film & Television Limited. All Rights Reserved

אנה ובייטס בימים טובים יותר...

מרי עצמה שוב נופלת קורבן לתרבות ה"תתחתני-כמה-שיותר-מהר", בכיכובם של לורד גילינגאם הדוחק וההורים המתערבים. לא קל להיות בת 30 ועוד לגור עם ההורים, והדבר ודאי נכון גם לאדית' שמנסה לקדם את הקשר שלה עם גרגסון עם כמה שפחות תקלות וכנראה נוקטת צעד רציני בכיוון. הספק-קשר בין עדנה לברנסון הוא הפוך, כמובן, ועדנה ממש מנסה לנצל את מעמדו המעורער בבית ואת אבלו על סיביל (שקצת נדחק הצידה לאור מות מתיו, בקרב הצופים לא פחות מאשר בסדרה עצמה) כדי לקדם את עצמה. היא עזבה, מכל מקום, בתיווכה של מיסיס-פותרת-הבעיות-יוז, ואני מקווה שלא נשוב לראות אותה. מה שנשאר מזה הוא הידידות הפשוטה בין מרי לברנסון, שכאמור נמצאים במצב די דומה ומשלבים כוחות כדי להציל את האחוזה מהתפוררות.

התרחשות חיובית בכל זאת בפרק הזה הייתה הופעתו המדוברת של ג'ים קאר בתפקיד זמר הג'אז רוס, הדמות השחורה הראשונה בסדרה. קצת קשה אמנם לקרוא "דמות" לעוד פרטנר ריקוד אחד מני רבים של רוז, אבל מי יודע. ובוא נקווה שאלפרד יתקבל ללימודי הבישול, כי קצת נמאס לראות אותו מחמיץ פנים במרובע הרומנטי במטבח וקצת חיוכים שם למטה לא יזיקו.

ציון הפרק: 8

תגובות (0)