הממיר 14/12/13

9.5 מרלין עונה 5 פרק 13 (פרק אחרון לסדרה) 

"מרלין" עשתה כמעשה "סמולוויל" (רק באינטליגנטי) וסיפרה את סיפורו של מרלין, המכשף רב העוצמה, כנער וכאיש צעיר. בין הרפתקה להרפתקה והמון פנטזיה, "מרלין" הייתה מסע החניכה של נער פשוט שמבין שגורל אלביון (וחייו של ארתור שיאחד אותה) בידיו. המון על כתפיים כה צעירות (אבל בניגוד לבאפי, למשל, הוא לא נלחם בייעוד הזה, אלא הזדהה אתו ועשה הכול כדי להגשים אותו).

חמש שנים עקבתי באדיקות. חמש שנים חיכיתי שהוא יספר לארתור (קודם יורש העצר ואחר כך מלך קמלוט) מיהו באמת. בקמלוט של המלך אות'ר פנדרגון (אנתוני הד הנהדר ששיחק את המלך החזק במשך ארבע עונות) מכשפים וקוסמים, אחת דינם - למות. ארתור עצמו (שחקן בלונדיני מסוקס ובעל עצמות לחיים קטלניות, אליל הבנות) גם הוא עבר רבות על מנת להבין שלא הקסם רע, אלא לעתים מי שעושה בו שימוש.

רק לאחר חמש עונות - שהיו קצרות באורכן אך ארוכות למי שחיכתה - - מרלין גילה לארתור סוף-סוף את סודו: "זה הייתי אני... אני מכשף, יש לי כוחות קסם".

אני מודה שלקחתי בחשבון גם את האפשרות שהסדרה תסתיים בלי שהמלך יידע מי הציל אותו אינספור פעמים, מי הגן עליו בלי להתחשב במחיר. אמנם המלך ארתור "האמיתי", זה של המיתולוגיה של סר מלורי, הכיר את מרלין, הקוסם הזקן, שבחר בו גם כן לאחד את אלביון, אך "מרלין" הבריטית נטלה לה חירות רבה למן ההתחלה, בעיקר בסיפור המסגרת שבו מרלין היה משרתו האישי של יורש העצר ומאוחר יותר גם חברו הטוב ביותר. החירות הרבה ביותר שהעזה הסדרה לקחת לעצמה היא ציור דיוקנה של גווינביר (גוון) כמשרתת שחורה (המשרתת האישית של מורגנה), שהנסיך מתאהב בה למרות הבדלי המעמדות ביניהם. גוון היא דוגמא ומופת לטוהר וטוב לב, ומשום כך דאגו לסלק מהדרך מהר מאוד את סר לנסלוט.

אבל "מרלין" סגרה היטב את כל הקצוות וזה היה הפרק המרגש ביותר של הסדרה. ארתור ומרלין ניהלו שיחות ביער, למן הכעס של ארתור ועד ההשלמה - גם לזו וגם לזו היה גוון של שיחת נפש.

מרלין: יש שנולדו לחרוש את האדמה, יש שנולדו להיות רופאים, יש שנולדו להיות מלכים דגולים. אני נולדתי לשרת אותך.

ארתור: אל תיתן לי פקודות, אני המלך.

מרלין: תמיד נתתי לך פקודות, אני לא יכול להשתנות עכשיו.

ארתור: אני לא רוצה שתשתנה.

ארתור: מעולם לא לקחת לעצמך קרדיט.

מרלין: לא בגלל זה אני עושה את זה.

ארתור: אתה לא אידיוט, גם בזה שיקרת.

מרלין: זה חלק מהקסם האישי שלי.

לבסוף ארתור ביקש להשלים עם מותו הממשמש ובא. הוא שכב על העשב הירוק וביקש ממרלין: "רק חבק אותי", ובכך הוכיח כי כל הסלאשרים בעולם אינם רק יצורים מטורפים והוזים.

ועוד אמר לו: "אומר לך משהו שמעולם לא אמרתי לך - תודה".

אם זו הייתה סדרה אמריקאית, מרלין היה מצליח להציל את חייו של ארתור ושניהם היו רוכבים ביחד אל השקיעה. אם זו הייתה רשת כבלים - אולי הם אפילו עוברים לגור במדינה שבה נישואים חד מיניים הם חוקיים...

אבל זו סדרה בריטית ולבריטים אין צורך להתייפייף - ארתור גווע על גדת אגם אבלון, מקום הולדתה של האקסליבר והמקום שאליה גם חזרה לאחר מותו. (kitty)

9 הסקס של מאסטרס עונה 1 פרק 9

הפרק התחיל בד"ר ליליאן דיפול שמחזירה עבודות (או בחינות) לסטודנטים, כשהיא מקריאה בקול את הציונים שהם קיבלו, ובכך מסמן את המוטיב הבולט ביותר של הפרק, הערכה. איך נותנים הערכה, איך זוכים בה, ועד כמה היא יכולה להיות מדויקת. ווירג'ינייה ג'ונסון צמאה להערכה כעובדת טובה, וכסטודנטית טובה, ומאמינה שהשקעה בעבודה כמו שלילאן אמרה לה, היא הדבר החשוב ביותר. אולם השקעתה בעבודה מונעת ממנה לזכות בהערכת חבריה ללימודים כפי שהייתה רוצה, והמשוב שהיא מקבלת על עבודתה ממאסטרס בכתב, מתגמד מול התשלום שהוא מציע לה על השעות הנוספות, תשלום המראה לה שהוא לא רואה בה שותפה שוות ערך במחקרו. אהבתי מאוד את סצנת הסיום בה ג'ונסון כותבת את ההערכה שלה במקומו, ואנו רואים כיצד הוא צופה בה בסרט שהוא צילם, ובו העובדה שהוא צילם את פניה בזמן "המחקר" מבליטה את העובדה שההערכה שהוא רוחש לה היא אכן גברית רגשית, ולא ממש קשורה למחקר, אותו הוא מנצל כדי להימנע מלהודות ברגשותיו או בבגידתו באשתו. 

"מה הדבר הכי גרוע שעשית אי פעם"? שואלת ליבי את אמו בעוד שאלה שעוסקת במוטיב ההערכה של הפרק, ושמחתי על כך שהיא סוף סוף מתעמתת עם השקר של בעלה בנושא האשמה בבעיות הכניסה להריון. למרות שכמו בכל הדיונים עם מאסטרס גם הפעם הדברים נשארים לא פתורים.

אהבתי גם את עלילת איתן ווויויאן, ההתעקשות של איתן על יהדותו בסוף הפרק נראתה יותר כתירוץ שלא להתחתן עם ויויאן מאשר כעניין אמיתי בערכים של הוריו, אבל אהבתי את העובדה שהוא החליט סוף סוף להיות נאמן לרגשותיו ולא לוותר על עצמו לחלוטין, יש גם כך יותר מדי דמויות שמשקרות לעצמן בסדרה הזו, כך שכשמישהו מוצא את הדרך לאמת גם אם בדרכים עקלקלות אני לא יכולה שלא לשמוח על כך. (אורלי)

9 קומיוניטי עונה 4 פרק 1

הרבה נח על פרק הפתיחה הזה של "קומיוניטי", הראשון אחרי פיטוריו המפורסמים של דן הרמון ותחת שרביטם של השואוראנרים החדשים רוברט גווארצ'יו ומוזס פורט. היה עליהם ליצור חוליה בשרשרת שתהלום את רוחה של הסדרה ולא תאכזב את המעריצים, ובמקביל להיות נגישים במידת האפשר גם לצופים שאינם חלק מהבועה של אוהבי "קומיוניטי".

האופן שבו הם עשו זאת היה לטעמי מחוכם ומעולה. שילוב ממונן היטב של אלמנטים אהובים ומוכרים מאופייה של הסדרה, שחלקם אמנם נשחק עד דק, אבל הטיפול בהם בפרק הצליח להביא אותם בסופו אל מקום חדש. הדוגמה המרכזית היא כמובן "משחקי הדקאן", פארודיה/מחווה על סרט או ז'אנר, שכאשר ראיתי אותה בפרומו נאנחתי בלבי בלאות. הפרק נטרל את הלאות הזו בכך שדחק אותה אל שוליו. מקרב שביעיית גרינדייל רק ג'ף השתתף במשחק, וזמן המסך שלו ככזה היה קצוב. יתר על כן, סוף סוף ג'ף נמצא במקום שבו הוא בעליל אחרי השלמת התהליך שלו, בניגוד לחזרתו התמידית אל נקודת ההתחלה, זו שבמסגרתה הוא שוב ושוב אנוכי ונאלץ ללמוד עד כמה חשובים החברים. זה לקח שלוש שנים אבל הנה יש "ג'ף חדש".

במקביל לאלמנט הקומיוניטיאי המובהק הזה של המחווה, היה אחד נוסף מבריק במיוחד, שלמעשה מחולק לשניים: מוחו ההוזה של עאבד והיותה של גרינדייל סיטקום בעיניו. גם המאפיינים הללו של הסדרה היו על סף שחיקה בסופה של העונה השלישית, בעיקר אחרי הפרק (הנפלא בעיניי, אם כי שנוי במחלוקת כפי שמוכיחות התגובות שם) "ניתוח מערכות וירטואליות", אולם השימוש שלה פה פירק את המכלולים האלה למרכיביהם וקידם אותם הלאה. ראשית, ההתחפרות של עאבד בעצמו, שהפכה מסוכנת יותר ויותר, הדאיגה את חבריו והזכירה רגעים דומים בעבר, הסתיימה בסופו של דבר בלי התערבותם. כמו ג'ף, גם עאבד הוא עאבד החדש ומצליח להשתמש בדברים שהוא כבר יודע, כלומר בדיוק אלה שראינו בפעמים הקודמות, כדי למשוך את עצמו מגרסתם ל"חבובוטף", אל הסיטקום שהמציא [1] ואז אל העולם האמיתי. הוא השתמש בנאום של ג'ף מבלי שג'ף בכלל ינאם.

[1] בדימיונו של עאבד פרד ווילארד גילם את פירס. מעבר לעובדה שזה משעשע בפני עצמו, זו יכולה להיות הברקה של ממש אם ווילארד יחליף אותו באמת עכשיו כשצ'ייס עזב, אם תהיה עונה חמישית. זה לגמרי מסתדר עם עולמה הפנימי של "קומיוניטי".

שנית, היה משהו ממש כיפי בסיטקומיות הקלאסית הזו, משקל נגד כה חיוני ומלבב לחציית הגבולות המטורפת של "קומיוניטי", שבעבר הפכה תכופות להתבשמות בריח נפיחותיה. לא יכולתי שלא להיזכר ב"מפץ הגדול" המשודרת מול "קומיוניטי" בארה"ב ובוודאי זכתה לפי שלושה יותר צופים. הרגעים הספציפיים האלה לא רק פונים אל הקהל הרחב, אלא לנוכח יתר ההתרחשויות אולי נותנים טעימה מכוונתם של המנהלים החדשים. אני, כפי שכבר הצהרתי בעבר, בעד. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9 מחזיקות מעמד עונה 1 פרק 2

אם בפרק הקודם היה נראה לי שהושם דגש רב על האדישות שבה מתייחסים אנשי הצוות הוותיק לחולות המחלקה הסיעודית, בא הפרק הזה והדגיש את המצב הבלתי אפשרי שבו נמצאים אנשי הצוות במחלקה, שמטיבה אינה אופטימית, ואין בה יותר מדי למה לצפות. הפרק עשה זאת באמצעות שלוש חולות. האחת הקמבודית שאינה דוברת השפה והתגלגלה למחלקה שלהם בטעות, ולפני שבני משפחתה באים לקחתה, בשל המחסור בכוח אדם במחלקה, היא מצליחה לשוטט כה וכה בחלוק בית החולים ולהוציא שם רע למחלקה. השנייה ורלה, החולה פגועת הראש, שהגיעה למחלקה ללא פירוט התרופות שלה, והצליחה להוציא מדעתם חלק נכבד מאנשי הצוות עם הקללות, וההתפרצויות שלה, כשעצוב במיוחד היה הרגע שבו דון מסבירה לדידי שאסור לה לאחוז בוורלה כדי למתן אותה, כיוון שעורם של קשישים עדין במיוחד ואם אחיזה כזאת תשאיר סימנים היא עוד עשויה להיות מואשמת בהתעללות בקשישים, החוק מגן עליהם. והשלישית דיאן היולר, חולה "למופת" שלא עושה בעיות, ודידי מתלהבת ממנה מיופייה ומהעדינות שלה עד כדי כך, שהיא אפילו טורחת לחפש עליה בגוגל, כלומר להפוך אותה מעוד חולה במחלקה, לאדם עם חיים שלמים. והנה היחס הזה ה"אידיאלי" משני הצדדים מסתיים בסוף הפרק במותה של החולה, ומסביר יותר מכול המקרים מדוע אנשים שעובדים במחלקה הזו לאורך שנים חייבים לפתח סוג של אדישות כדי להחזיק מעמד.

אך למרות כל העצב שיש בסיפורים האלה, הפרק מצליח להיות גם מצחיק כיוון שאין מקום שקורא לאשליות עצמיות יותר ממחלקה כזו ("לא, הם לא הולכים למות", "אני פה כי עושים פה עבודה חשובה ולא כי הורידו אותי בדרגה" וכו') ובמרחק בין אשליה למציאות נמצא ההומור, ובמקרה של הסדרה בינתיים גם החמלה. (אורלי)

8 הומלנד עונה 3 פרק 11

הפרק הזה שבר שיאים של זיגזוג, ובכל זאת הצליח להיות מעניין דיו. כבר בהתחלה עבר עיקר ההתרחשות לטהראן, שעד כה לא היינו בה, ולא רק שברודי שם אלא גם קרי, בלי להסביר יותר מדי. התוכנית המקורית כמובן התפקששה, מה שהעמיד את סול במצב מאוד בלתי נעים. למעשה, פעם ראשונה שלוקהרט צדק: אם ברודי מסתובב ומברבר בלי ליצור קשר עם המפעילים שלו אין שום סיבה לסמוך עליו שלא יחשוף את ג'באדי. אלא שקרי עושה מה שהיא רוצה, אפילו כשברודי מסרב להקשיב לה, וברודי עצמו משנה את דעתו כל רגע. קשה לי להאמין שהוא תכנן את המהלך שגרם בכל זאת לחיסולו של ג'באדי, לי זה נראה כמו עוד החלפת צד בניסיון נואש למצוא שקט. רגע אחד הוא מוסלמי נאמן, ברגע הבא סוכן CIA מסור, ברגע השלישי סרבן פקודות שפועל על דעת עצמו. וכמובן, תמיד דיינה צריכה להשתרבב לכל זה, אם לא בדמותה אז לפחות בדיבור עליה.

אז אכברי חוסל, המבצע ניצל ולא תהיה ברירה אלא לחלץ את ברודי חזרה; אבל נראה שאף אחד לא יכול להאמין לו אף פעם, וקשה לראות מי עוד ירצה להשתמש בו ובנאמנותו הקפריזית. (מירב)

8 אחוזת דאונטון עונה 4 פרק 1

העונה הרביעית של "אחוזת דאונטון" נפתחה בתנאים לא אופטימליים, בלשון המעטה. בספיישל חג המולד נאלצו היוצרים להרוג את מתיו, אחרי שבמשך שלוש עונות יחסיו עם מרי היו ציר העלילה המרכזי של הסדרה. הדמות עצמה הייתה די פלקטית, שלא לומר מרגיזה, אבל סדרה כמו דאונטון צריכה רומנטיקה גדולה וחיובית, ואם כבר הורגים בה דמות ראשית אחרת ארבעה פרקים קודם (סיביל, שמתה בלידה), מתיקותה המשפחתית עומדת בסכנה. אם זה לא מספיק, אז גם השחקנית שגילמה את או'בראיין פרשה, והדמות שסיפקה לא מעט רגעים יצריים ותפניות עלילה נאלצה להיעלם גם היא. מה שנשאר זה שני תינוקות יתומים, שני בני זוג אבלים ושום אירוע היסטורי מסעיר מספיק כדי להיתלות בו.

על פי הפרק הראשון לעונה קשה לדעת אם הכותבים הצליחו לצאת מהפלונטר הזה ולכוון אותו למקומות מעניינים, שינערו את התבניתיות המסוימת שהסדרה נכנסה אליה. רוב הפרק הוקדש לאקספוזיציה שעברה דמות-דמות והציגה לנו את הבעיות שהיא צפויה להתמודד איתן במהלך העונה, בחלקן חדשות ובחלקן מוכרות היטב. כך המשרתים הזוטרים עדיין תקועים במרובע הרומנטי דייזי-אלפרד-איווי-ג'ימי, תומאס עדיין מחפש עם מי להסתכסך, וליידי גראנת'ם עדיין שוכרת ומפטרת משרתים בהחלטה של רגע. להמשך קריאה (מירב)

7.5 סוכני שילד עונה 1 פרק 8

אם טרם צפיתם ב"ת'ור: העולם האפל" ונמנעתם מהפרק מחשש לספוילרים – אל דאגה, השטח נקי. במילים אחרות, חשדתי ואני עדיין חושב שקידום הפרק כהמשך לאירועי הסרט יפגע בנתוני הצפייה; בעוד דיסנימארוולABC רצו לקדם את הסדרה באמצעות הסרט (ולהפך), לדעתי הם ישיגו את התוצאה ההפוכה.

אסגארד אכן הייתה במרכז העניינים, אבל היה ניתן לספר את הסיפור הזה בכל פרק אחר ולאו דווקא לקשר אותו ליציאת סרט כזה או אחר. קבוצת שנאה נורדית-פגאנית[1] (*מגלגל עיניים*) גילתה את מיקומם של שלושה חלקי מוט אסגארדי "מכושף" (או בלי מירכאות, אם אתם סקאיי) בדיוק רגע אחרי שת'ור נלחם בכמה אנשים רעים באנגליה, נשק שמעניק למי שנוגע בו כוח עצום מלווה בזעם רושף.[2] במילים אחרות, מיני-האלק.

[1] נחמד מצד הנורבגים האלה לדבר באנגלית בינם לבין עצמם כדי שיוכלו לחסוך בכתוביות.
[2] הסיפור על מטה הברסרק והלוחם האגדי קיים לפחות מאז המאה ה-16 ורק עכשיו מישהו החליט להשתמש ברמזים שהשאיר אחריו כדי לחפש את החלקים?

אחרי התמקדות בחברי צוות אחרים, הגיע תורו של וורד. כשנגע באחד החלקים הוא הוצף בזיכרון טראגי שהצליח לדכא לאורך כל חייו, של טביעת אחיו בבאר. וורד השקול וקר הרוח בד"כ איבד את עצמו והיה דושבאג של ממש כלפי חבריו. קולסון החליט לנצל זאת לטובה בחקירתו של פרופ' אליוט רנדולף (פיטר מקניקול), מומחה למיתולוגיה נורדית שסייע לו עם מיולניר ("מיאו-מיאו" למיטיבי לכת) כשהתגלה בשעתו בניו-מקסיקו. נראה שרנדולף הסתיר מקולסון מידע כשפנה אליו מוקדם יותר בנוגע למטה, וכי יש לו עניין גדול יותר בסיפור. בקיצור, מדובר בלוחם אסגארדי שנשאר במידגארד לפני אלפי שנים, והסתיר את נשקו מפני ידיים תאוותניות.

אני מקווה שהידידות שהתפתחה בין קולסון לרנדולף מבטיחה את הופעתו בעתיד, הרי הוא הציע לפיל לבקר אותו בחייו החדשים. אין לי משהו מעניין להגיד על וורד, חוץ מזה שהציגו לנו צד אחר שלו. בינתיים התוצאה היחידה היא בילוי לילי לא עם הדמות הנשית שכולם ציפו לה, אלא מיי. כנראה היא סבלה מאוד, כי הפרק הבא יעסוק במלינדה.

שומרי פארקים בנורבגיה כל כך רגישים לסביבה, שהם מיד שוכחים ממותו של חברם אך לפני רגע ודואגים לעץ עתיק מנוסר. מה שאומר שגם אני צריך להמשיך הלאה:
- הכוח של לוחמי הברסרק והמטות שלהם דומה מאוד לאחת החולשות של ת'ור, "זעם הלוחם". יכולת אסורה לשימוש ע"פ חוק באסגארד, הזעם מאפשר לת'ור להעצים את כוחותיו פי עשר, אבל פוגם בשפיותו. כתוצאה מכך, הוא עלול לפגוע גם בחבריו.
- סקאיי תהתה אם גם אלים מאמונות אחרות קיימים במציאות, כמו וישנו. בקומיקס ת'ור אכן פגש את האל ההינדי.

(תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

7 סטרדיי נייט לייב עונה 39 פרק 7

זו הייתה בלי תחרות בכלל התוכנית הכי הזויה של העונה, דבר שבגדול אני מברך עליו. הייתה שם מנכ"ל תינוק, תרנגולת הודו שבאה לבקר בחג ההודיה, קריין טלוויזיה שמראיין ג'וקים, בחור שמגהץ והופך לאייקון ריקודים וכן הלאה. כמו ביתר הקטעים של קייל מוני (ובק בנט) שאני תמיד בעדם - חלקם קלעו וחלקם לא. מטיבה של גישה קיצונית כזאת, אני משער שכל מערכון ומערכון יהיה שנוי במחלוקת בפני עצמו, כשם שקרה לי ולחברתי בעת הצפייה, אבל בשורה התחתונה והמצטברת נשארתי עם תחושה של פספוס.

ג'וש האצ'רסון היה מעולה בעיניי. ראיתי את "משחקי הרעב" הראשון ולא התרשמתי ממנו יותר מדי, אבל וואלה, הבחור זרם והיה כיפי ומשכנע בכל מה ששיחק, מרחיק לכת ככל שיהיה. הבעיה הייתה נעוצה בכתיבה. למעשה, דלות חלקו של החומר באה לידי ביטוי במובנים השטחיים ביותר: בשני מערכונים נפרדים היו דמויות שנקראו דוון וטריי, ולפיכך הזכירו לי את "הקליפורניאנז" מנוחתם עדן, מה שלא עשה חסד עם אותם מערכונים. כמו כן, הגיע הזמן לוותר על שני מערכונים שחוזרים שוב ושוב - שני העובדים ששופעים את מררתם על כל הקולגות שלהם, והבלוג של מאי, כלומר "שיחת חברות", המערכון האף-פעם-לא-מצחיק שנראה כמו גרסה דהויה וחיוורת של הבלוג של מאי מ"ארץ נהדרת" של לפני כמה שנים, שהיה מעולה פי כמה. לו רק היו לאיידי וססילי את ררררועיייייייייי והגמד. יתר על כן, האחיות חיים הכל כך איומות הופיעו, למרבה הצער, וכל אימת ששמן נאמר נזכרתי במערכון המופלא הזה, גם כן מ"ארץ נהדרת". במילים אחרות, איכשהו התוכנית הזו הצליחה להציף זיכרונות טובים יותר מדברים אחרים.

הרגעים שאהבתי מנו את שיר האייטיז המעולה, הברקה שהצחיקה כשם שהקסימה. המנכ"ל התינוק היה היסטרי, תרנגולת ההודו הייתה מצחיקה ומטרידה, עלייתו ונפילתו של הבחור שיש לו אחלה תנועות היו כיפיות. כל היתר נעו בין המיותר למיותר פחות. (yaddo מבלוג המועמדויות לגלובוס הזהב.

רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il