ארכיון המסך המפוצל > 2013

סיכום 2013 - חלק א'

איתן גשם מסכם את מה שהוא אהב בטלוויזיה ב2013 ואת מה שלא...

מאת: איתן גשם
פורסם בתאריך: 31/12/2013




הסדרות הטובות ביותר של השנה


1. "מד מן" (עונה 6) – מי אמר שסדרות טובות "מאבדות את זה" בהכרח כשהן מגיעות לעונות המתקדמות? לא זו בלבד ש"מד מן" לא איבדה כהוא זה מעוצמתה, אלא שהעונה השישית התגלתה כמפגן מרשים במיוחד של כתיבה גאונית, משחק מושלם, בימוי מדויק ועיצוב מוקפד. בעצם, כמו תמיד. אבל אפילו טוב יותר. הפרק האחרון היה מופלא במיוחד, וסצנת הסיום שבה דון מראה לילדיו מאין בא, רגע לאחר שנבעט בבושת פנים מהמשרד שבו שימש כאחד השותפים המייסדים, פותח פתח לעונה אחרונה (בשני חלקים) מרתקת ביותר.

2. "שובר שורות" (עונה 5 - חלק ב') - אם המחצית הראשונה של עונת הסיום לא הפילה אותי מהכסא, במיוחד, באה המחצית השנייה ששודרה ב- 2013 והעיפה אותי ממנו (יחד עם המוח). כל התהליכים והאפשרויות שהתבשלו לאורך הסדרה התפרצו החוצה בעוצמה אדירה ובאופן אינטנסיבי ומרתק. הפרקים שהובילו לפרק הסיום היו טעונים ומשובחים במיוחד, ופרק הסיום עצמו היה כתוב ומשוחק לעילא ולעילא והזכיר עד כמה הסדרה הזו יוצאת דופן באיכותה. יחד עם זאת, מצאתי את פרק הסיום מעט מאכזב כיוון שסגירת הקצוות בו נעשתה באופן נוח מדי לטעמי והוא לא בהכרח היווה  פרק סיום הולם לסדרה הספציפית הזו. ועדיין, מדובר בסדרה מבריקה שאשרינו שזכינו לצפות בה.

3. "הסקס של מאסטרס" (עונה 1) – כששמעתי לראשונה על כך שתהיה סדרה על שני חוקרי מין משנות ה- 50 שכנעתי את עצמי במהרה שזו בוודאי תהיה סדרה סתמית ובינונית, בפרט כשהבנתי שהיא תשודר ברשת "שואוטיים". בעקבות ביקורות טובות גורפות על פרק הפיילוט צפיתי בו והתרשמתי עד מאד, אך עדיין לא הייתי משוכנע אם יש לסדרה פוטנציאל להפוך ל"גדולה" באמת. ובכן, אחרי צפייה בעונה הראשונה במלואה אפשר לומר בפה מלא שיש כאן סדרה גדולה באמת – דמויות עגולות וכובשות, עלילות מעניינות, דרמה חזקה, אמירות לא שגרתיות ונועזות על סוגיית המין והמשמעויות הרבות של המין בחיינו ומשחק מדהים (במיוחד של מייקל שין בתפקיד ד"ר מאסטרס ואליסון ג'אני הדגולה בתפקיד מרגרט סקאלי). חבל רק שדווקא סדרה שמתייחסת לסקס בזווית מקורית ורעננה "נופלת" לקלישאות הכי חבוטות הנוגעות להפקת ובימוי סצנות הסקס המתרחשות על המסך הקטן, אך אין בכך בכדי לגרוע מגדולתה. יש לי תחושה שעוד נכונה לנו הנאה רבה מהסדרה הזאת.

4.  "מחלקת גנים ונוף" (עונה 6) – נכון, העונה הזו פחות טובה מקודמותיה, ויש תחושה שהסדרה מתחילה להיות רפטטיבית לעתים, אבל עדיין מדובר בפנינה נדירה בטלוויזיה. סדרה יחידה במינה שיודעת להיות הכי מצחיקה והכי מרגשת, לגרום לי להתאהב בדמויות ולהזדהות אתן באופן מוחלט, לגרום למצב הרוח שלי להשתפר באופן קבוע אחרי הצפייה בפרקים שלה, וכל זה כשיש לה את רון סוונסון (ואת אפריל ואנדי הנפלאים לא פחות). מבחינתי, היא יכולה להמשיך ו"לרוץ" עוד כמה עונות בלי שום בעיה.

5. "כתום הוא השחור החדש" (עונה 1) – הרבה סופרלטיבים נשפכו על הסדרה הזו, ורובם נכונים. פשוט סדרה מצוינת, שהגדולה האמיתית שלה נעוצה בכך שלמרות שיש לה דמות ראשית "טהורה" (פייפר) היא מצליחה ליצור קשת רחבה ומגוונת מאד של דמויות מעניינות, שלכל אחת מהן יש את הסיפור האישי שלה ואת המניעים שלה והסדרה מתמרנת באופן יוצא מן הכלל בין הדמויות הרבות תוך שהיא מייצרת עלילות מוצלחות שמאתגרות את הדמויות ומפתחות אותן בצורה מרתקת. הביקורת העיקרית שלי על הסדרה היא על הפער הגדול ברמת הכתיבה של הדמויות הנשיות (מוצלחות ומעניינות כמעט כולן) לעומת הדמויות הגבריות (קלישאתיות, צפויות ומשעממות). חוץ מזה, אני מקווה שיוצרת הסדרה, ג'נג'י קוהאן ("העשב של השכן") למדה את הלקח מהסדרה הקודמת שלה, והפעם לא תהרוס את הטעם הטוב שהותירה העונה הראשונה בעלילות מקושקשות.

***

הסדרות החדשות הטובות ביותר

1.  "הסקס של מאסטרס".

2. "כתום זה השחור החדש".

3.  "האמריקנים" – סדרה מעניינת מאד שעל אף שלא מצטיינת במיוחד בהצגת התקופה בה היא מתרחשת (שנות ה- 80 המוקדמות) ולא נראית כמו סדרת ריגול מלהיבה במיוחד מצליחה להציג בצורה מצוינת את הרגשות המעורבים בתהליך ולגרום לי להבין היטב את המניעים של הדמויות. למעשה, על אף שמדובר לכאורה בסדרת ריגול, בפועל, מדובר במטאפורה נבונה וחזקה על חיי הנישואין ועל הפער בין "אמיתי" למזויף". קרי ראסל עושה קמבק מרשים במיוחד, ואני בהחלט מצפה בכיליון עיניים לשובה לעונה נוספת בחודש פברואר הקרוב.

4.  "ברוקלין תשע תשע" – סדרה חביבה מאד שנזקקה לזמן מה כדי להתגבש, אבל עושה רושם שהצליחה "למצוא את הקול שלה" בפרקים האחרונים, ואם לומר את האמת – גם בפרקים הפחות טובים שלה נהניתי ממנה מאד. ואין זה פלא שהשילוב של הכותבים של "מחלקת גנים ונוף" יחד עם קומיקאי מוכשר כמו אנדי סמברג ושחקן ענק כמו אנדרה בראוור (שבשקט בשקט גונב את ההצגה ומראה כישורים קומיים מפתיעים) הניב את הסדרה הקומית החדשה הבולטת של העונה. 

5.  "בית הקלפים" – אני לא רואה בה "סדרת מופת". לא בטוח שהיא ראויה להתמודד על הפרסים הגדולים בתחום הטלוויזיה, בעיניי הקטעים שבהם פרנק מדבר אל המצלמה הם יותר מביכים מאשר מקוריים ויש לא מעט תפניות עלילתיות לא הגיוניות או צפויות מדי, ועדיין מדובר בסדרה יעילה, מעניינת ומהנה. אני אוהב דרמות פוליטיות והסדרה הזו בהחלט מספקת את הסחורה בתחום הזה.

***

קרדיט: Ursula Coyote/AMC


הפרקים הטובים ביותר

 

1.  "Ozymandias" ("שובר שורות", עונה 5, חלק ב, פרק 6) – מה כבר אשר לומר על הפרק הזה שלא נאמר? קצב מטורף, אירוע רודף אירוע ותחושה שבאמת הכול כבר יכול לקרות ושום דבר כבר לא יפתיע אותי. פשוט וואו. והכנה מושלמת לקראת שני פרקי הסיום שהרגישו כמו פרק ממוצע של "מד מן" לעומתו.

2. "In Care of" ("מד מן", עונה 6, פרק 13) – פרק הסיום של העונה השישית הביא, כמו תמיד, את התהליכים שהתבשלו לאורך העונה לשיאם. אבל שיא השיאים היה, כמובן, הווידוי המרגש של דון במהלך המצגת מול הלקוחות, ההדחה שלו מהסוכנות בעקבותיה וההבנה שלו שעליו להתמודד עם עברו שמכין את הקרקע לעונה האחרונה בצורה מושלמת.

3. "The Rains of Castamere" ("משחקי הכס, עונה 3, פרק 9) – שתי מלים: "Red Wedding". אין הרבה מה להוסיף. הסיבה היחידה שהפרק לא מדורג במקום גבוה יותר היא שהסדרה קצת "שידרה" בצורה צפויה מדי את אירועי החתונה, כך שאלמנט ההפתעה קצת הלך לאיבוד, גם עבור מי שלא קרא את הספרים (כמוני).

4. "Hitting the Fan" ("האישה הטובה", עונה 5, פרק 5) – "האישה הטובה" הייתה תמיד מוצלחת בעיניי, אבל העונה החמישית נמצאת בינתיים ברמה אחת מעל קודמותיה. סיפור העזיבה של אלישיה ופתיחת המשרד המתחרה הרים את הסדרה לגבהים חדשים וניצל בצורה נבונה את כל האמוציות, המשקעים והתהליכים שנבנו לאורך הסדרה. הפרק הזה היווה את נקודת השיא של העונה והיה פשוט פנטסטי: קצב סוחף, דיאלוגים טעונים ומעניינים, אמוציות חזקות שהתפרצו בעוצמה ודרמה חזקה שגרמו לכך שפשוט לא הצלחתי להסיר את העיניים מהמסך אפילו לשנייה אחת. למעשה, ייתכן שזה היה הפרק הטוב ביותר ששודר ברשת טלוויזיה ארצית בשנים האחרונות.

5.  (London (Parts 1 & 2 ("מחלקת גנים ונוף", עונה 6, פרקים 1 ו- 2) – פרק הפתיחה הכפול של העונה השישית שיקף בצורה מושלמת את מעלותיה הרבות של הסדרה הזו: קטע פתיחה מושלם, אינטראקציה נפלאה בין הדמויות, התמודדות משעשעת ומעניינת של הדמויות עם הסיטואציה שנוצרה (הנסיעה ללונדון), הרבה דיאלוגים משויפים ושורות קורעות מצחוק, וכמו תמיד – הזדהות עמוקה כל כך עם הדמויות הנפלאות הללו.

***


הדמויות הטובות ביותר

1. אפריל לאדגייט ("מחלקת גנים ונוף") רון סוונסון יהיה לנצח הדמות האהובה עליי, אבל לעזאזל האפריל הזאת יודעת לגרום לי להתאהב בה... וגם אם אנו מגלים שוב ושוב שאכפת לה הרבה יותר ממה שהיא משדרת, איכשהו זה תמיד עובד. אולי בגלל השארם הזה של אוברי פלאזה העצומה.

2. וולטר ווייט ("שובר שורות") – באמת צריך להרחיב? המסע המטורף והמרתק של הדמות הזאת הגיע לשיאו בעונה האחרונה ולנו לא נותר אלא לחכך ידיים בהנאה. אין ספק שהדמות תיכנס לפנתיאון הטלוויזיה.

3. מרגרט סקאלי ("הסקס של מאסטרס") – מי האמין שדווקא הדמות של אשתו של סקאלי שנראתה כה שולית בתחילת הסדרה תהפוך להיות הדמות שהכי אכפת לי ממנה ומרגשת אותי כל כך? ומה אפשר לומר על מפגן המשחק של אליסון ג'אני מלבד "מופלא"?

4. סוזאן "Crazy Eyes" וורן ("כתום הוא השחור החדש") – לכו תבחרו דמות אחת ספציפית מהסדרה הזו. יש כל כך הרבה דמויות ראויות! ועדיין, דומה שזו עם העיניים המטורפות בלטה מעט מעל השאר. במיוחד בפרקים האחרונים של העונה בהם גילינו את הצד הרגיש וחסר הביטחון שלה והבנו עד כמה היא אומללה.

5. ג'ולייט ברנס ("נאשוויל") – הדמות הזאת רחוקה מלהיות נטולת פגמים, אבל דווקא הפגמים הם אלה שהופכים אותה למרתקת כל כך. היא אמביציוזית, מתייחסת בקרירות לסביבה שלה (ומאכילה מרורים את המנהל האישי המסכן שלה), שולפת ציפורניים באכזריות לעתים ועסוקה בעצמה ברמות כמעט אובססיביות. ועדיין, אני מחבב אותה כל כך ומזדהה איתה יותר מאשר כל דמות אחרת בסדרה. זה בוודאי קשור לכתיבה טובה של הדמות, אבל בראש ובראשונה צריך לתת את הקרדיט להיידן פנטייר – שחקנית שלא הערכתי במיוחד עד כה, שנותנת כאן הופעה מעוררת התפעלות וגונבת לחלוטין את ההצגה מאהובת לבי לנצח קוני בריטון. שמחתי לראות שהיא תוגמלה על ההופעה המרהיבה שלה במועמדות לפרס "גלובוס הזהב". אפשר לקוות שגם מצביעי ה"אמי" יפנימו שהיא ראויה למועמדות לפרס.

***

© 2013 Twentieth Century Fox Film Corporation. All rights reserved

 

הסדרות המאכזבות

 

1. "הומלנד" – פשוט לא ייאמן מה שקרה לסדרה הזו. אחרי עונה ראשונה רעננה ומעניינת שזכתה להרבה סופרלטיבים מוצדקים, באה עונה שנייה חלשה ואם היו לי ציפיות שהעונה השלישית תחזיר לסדרה את כבודה האבוד, התברר שהיא רק הלכה והידרדרה למחוזות מגוחכים. בשלב מסוים איבדתי עניין והרמתי ידיים.

2.  "דקסטר" – באמת שלא היו לי הרבה ציפיות, ורק רציתי לראות איך זה נגמר. סבלתי וסבלתי עד שהגיע פרק הסיום ו... מה זה היה?? פרק עלוב, סתמי ומעורר רחמים. מועמד ראוי לתואר המפוקפק "הפינאלה הכי גרועה בכל הזמנים".

3.  "איך פגשתי את אימא" – די, לא נמאס? פשוט עצוב לראות מה קרה לסדרה הזו. צל חיוור של עצמה. הדמויות כבר לא חביבות אלא מעצבנות, הבדיחות לא עובדות, אין רגש והיו פרקים שלמים בהם ישבתי בלי להזיז אפילו שריר אחד בפנים. קיוויתי שלפחות הופעתה של האימא המיוחלת תפיח איזו רוח חיים בסדרה, אבל ממש לא. עוד סדרה שייאשה אותי והפסקתי לצפות בה.

4.  "המתים המהלכים" – זה לא שהיא ממש גרועה. למעשה, דומה שהחלק הראשון של העונה הרביעית ששודר בסתיו האחרון היה המוצלח ביותר של הסדרה. ועדיין, יש תחושה שהסדרה הזו היא החמצה ענקית. הזדמנות פז לייצר סדרה גדולה שבמקומה קיבלנו סדרה בינונית ומלאת פגמים וליקויים. היא עדיין מעניינת, אבל זה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב.

5.  "סוכני ש.י.ל.ד." – גם היא ממש לא גרועה. ואני די נהנה ממנה. אבל יחסית לסדרה ששמו של ג'וס ווידון מתנוסס בגאון מעליה היא ממש לא משהו. קשה לזהות כיוון ברור והדמויות לא מספיק מעניינות. אז נכון שווידון לא באמת מעורב ברמה שבה היה מעורב בסדרות הקודמות, אבל עדיין אפשר לצפות ליותר. אפשר לקוות שהיא תשתפר בעתיד.

***

© 2013-2014 Twentieth Century Fox Film Corporation. All rights reserved


הדמויות המאכזבות

1. קרי מתיסון ("הומלנד") – מדמות מעניינת שסיפקה זווית מקורית ורעננה על הלוקים/ות ב"דו קוטביות" וההתמודדות עם המחלה, היא הפכה עד מהרה לקריקטורה ולמושא ללעג ולקלס. כך, במקום לשרת את ההתמודדות עם המחלה, יוצרי הסדרה רק הגחיכו אותה. ממש מכאיב.

2.  רובין שרבצקי ("איך פגשתי את אימא") – פעם ממש חיבבתי את רובין, ומצאה חן בעיניי העובדה שהיא לא נכנעה לתכתיבים המקובלים ולא בהכרח רצתה חתונה וילדים. כה מאכזב היה לראות את הדמות "נופלת" בדיוק לתכתיבים האלה, ורגע השיא של העליבות הגיע כשרתחה על בארני והטיחה בו שעולם לא יהיה רציני ולכן אינה יכולה להיות עמו וברגע ששלף טבעת שכחה מהכול והסכימה מייד. איזה רגע מאכזב ומקומם. 

3.  דברה מורגן ("דקסטר") – עוד דמות שהייתה פעם נהדרת והפכה לבדיחה עצובה ככל שהסדרה התקדמה. מאכזב במיוחד היה לראות שהיוצרים בחרו להרוג דווקא אותה כטריגר למהלך האחרון והתמוה של דקסטר.

4.  לארי בלום ("כתום זה השחור החדש") – למעשה, מלבד דמותו של ג'ון בנט, כל הדמויות הגבריות בסדרה אינן מוצלחות או מעניינות במיוחד. אבל הדמות של לארי היא המעצבנת מכולן. והשיא היה, כמובן, עם הראיון ההוא ברדיו שכמעט עלה לפייפר בחייה.ומה שמרגיז במיוחד הוא שבאמת אפשר להבין באופן כללי את המניעים של הדמות בסיטואציה שנוצרה, אבל היא פשוט לא כתובה מספיק טוב ולא משוחקת מספיק טוב בכדי שיהיה אכפת לי ממנה.

5. אנדראה ("המתים המהלכים") – אמנם היא הופיעה רק במחצית השנייה של העונה השלישית, אבל זה הספיק בכדי לעצבן ולאכזב אותי בו זמנית. אומרים שבקומיקס היא הייתה אחת הדמויות הטובות ביותר, אבל בסדרה היא הייתה אכזבה ענקית – משעממת, טרחנית ובעיקר – קשה להבין את המניעים שלה.

תגובות (5)