ארכיון המסך המפוצל > 2014

הממיר 25/1/14

בלש אמיתי, מצב האומה, רויאל שף, ארץ נהדרת, ילדי האנרכיה, שנות השמונים, נקמה ועוד

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 25/01/2014

9 בלש אמיתי עונה 1 פרק 2

הפרק השני של בלש אמיתי ממשיך באותו קו איכותי, סוריאליסטי ואווירתי של הפרק הראשון. אנחנו זוכים להעמיק את הכרותינו עם ראסט ומרטי, עם נפשם המיוסרת, בעיותיהם, ויתרונותיהם. אנחנו נחשפים לצד "הטוב" והחזק של השניים - ראסט מפגין כישורי גיבור-על. מחטיף ביעילות לשני אנשים שסירבו למסור מיקום של בית זונות שחיפשו. הוא מצליח להפעיל כוח מדויק על מרטי, שוטר מיומן, ומאיים לשבור את ידיו. זה סוג של יעילות קטלנית שיש רק לאנשים למודי-קרבות ואנשים שרגישים למציאת חולשות אצל היריב וניצולם.

מרטי חושף את צדו המוסרי ומוטרד מאוד מכך שקטינה עובדת בבית זונות. הוא נכנס לוויכוח עם המדאם של בית הזונות על העסקת קטינות, זוכה להרצאה על חשיבות שליטת האישה על גופה, ונותן כסף לקטינה בתקווה שתלך לעבוד במקום אחר. בנוסף, אנחנו מגלים בדיוק עד כמה ראסט הוא דמות מורכבת, עם היסטוריה אישית עשירה ומרתקת. בעצם, אנחנו מגלים איך הפך לאיש המנותק והמהורהר והקודר שהוא היום. מצד שני, אנחנו נחשפים לצד "האפל" יותר שלהם - ראסט מספק תיאור מדויק יותר של התפוררות נישואיו ומותה בתאונה של בתו. הוא מספר על איך ראייתו את העולם מושפעת מ-"חזיונות" חולפים שמושפעים על ידי חשיפתו הממושכת לסמים במסגרת עבודתו כשוטר סמים סמוי. הוא מספר איך התדרדר לתפקיד מסוכן וקשה כזה ככורח וכטרייד-אוף לכלא אחרי שפעל באלימות והרג אנשים במסגרת עבודתו הקודמת. באופן כללי, כל אחד מהדברים שעבר היה יכול לפרנס הפרעה פוסט-טראומטית בכבוד רב, אבל במקרה הזה, יש כל כך הרבה דברים. שוב מצאתי את עצמי מתפעלת מהייחודיות ומהעומק של הדמות הזאת בנוף הטלוויזיוני שלנו.

אנחנו מגלים גם עד כמה מרטי רחוק מהדימוי של איש המשפחה הנורמטיבי והמושלם. בשל חוסר יכולתו לחשוף את פגיעותו וקשייו בעבודה למשפחה שלו ובעיקר לאשתו, הוא מחפש פורקן אצל אישה צעירה אתה הוא מנהל רומן. לפחות, זאת ההצדקה שהוא נותן לעצמו לרומן הזה. נראה שבנוגע לשתי הנשים בחייו הוא חש יצר בעלות וקנאה עזה שמתבטאים בכך שהוא כועס על קול על שהזכיר את אשתו בקונוטציות מיניות, וגם מנסה להניא את המאהבת שלו מלבלות בברים ולפגוש גברים חדשים ע"י שימוש בהפחדה. באופן כללי, בסוף הפרק חשתי בעיקר גועל ודחייה ממרטי. אני מקווה שיאזנו קצת את המאזן השלילי לגביי הדמות הזאת בהמשך.

היחסים בין שני הגברים עוברים עליות ומורדות כאשר ראסט מצד אחד משתף את מרטי בסיפור האובדן האישי שלו ומצד שני הם מתעמתים סביב תובנתו של ראסט שמרטי בוגד באשתו. בחזית התעלומה הבלשית יש התקדמות איטית. חקירות שונות, לחצים מההנהלה להתקדם ואיום בהחלפתם בכוח חקירה מיוחד אנטי-כל-מה-שאינו-נוצרי. ההתקדמויות העיקריות היו מציאת בית הזונות בו עבדה הנרצחת ושיחה עם חברתה, ומציאת הכנסייה שאליה הלכה. בכנסייה הם חושפים ציור של אישה עם קרני אייל. זה לא נאמר בפירוש בסוף הפרק אבל על הקיר היה ציטוט של יהודה איש קריות. אני מנחשת שמדובר בסוג של כנסיית שטן/כנסיה שמשלבת אלמנטים פגאניים ונוצריים. (עניין הקרניים מזכיר את האל המקורנן הידוע קרנונוס). באופן כללי, השילוב בין קומנטרי על נשים-גברים והיחסים ביניהם, התייחסות לא שגרתית לדת, והדמות המיוחדת של ראסט יוצרת תמהיל ייחודי ומענג. מחכה כבר לפרק השלישי. (רינת קורבט)

9 מצב האומה עונה 7 פרק 1

"הפרק האחרון של העונה היה כולו רצון נרגש לברוח מכאן". זה מה שכתבתי על פרק הסיום של העונה הקודמת, שכזכור כיכבו בו תחינות רציניות למחצה לשגריר ארה"ב שיואיל לקחת אותנו אליו. התחינות נשמעו, אם כן, וצוות מצב האומה טס עד ניו יורק לפתוח את העונה הזו, לא לפני שצילם גם פרומו במצדה ואיים כמו יהודי טוב, להתאבד.

במידה רבה, הפאנל של מצב האומה הוא כמו אותו יהודי אחרון שסטטיסטית ישב באולם העצום מולם: מצליח, אבל תמיד מרגיש אנדרדוג; אזרח העולם, אבל תמיד מחפש את הקשר לשואה; ועל כל שני אנשים מולך יש לפחות שלוש דעות. ושלא כמו יהודי, איכשהו השילוב בין הדווקאיות לווכחנות התמידית מאפשר למצב האומה להיות מכילה ופתוחה הרבה יותר לדעות שונות על המצב, כל עוד תודו שהוא גרוע. "אנחנו הסוכריות הקופצות בסעודה האחרונה", לא תאכלו? כמו בספיישל ההוא באריאל, הם לא חוששים מנקודת המחלוקת, ולמרות שניו יורק הרבה פחות נפיצה והרבה יותר אטרקטיבית, גם כאן הם לא פוחדים לבוא בלי שורה תחתונה אלא עם הזמנה לחשוב. הבדיחות לא היו רק על ביבי או רק על ג'ון קרי או רק על יושבי האולם (שעשו את העבודה בעצמם כשהראו בקיאות מוגזמת בפולמוס הרשת האחרון) אלא על כולם ביחד. הם מבינים היטב שאמנם אין תשובה חד משמעית לשום דבר, אבל אין תרחיש שאי אפשר לרכך עם בדיחה טובה. כי זאת אולי האבחנה החשובה ביותר לגבי התוכנית הזו: היא לא צוחקת עליך – היא צוחקת אתך.

כמו תמיד בפתיחות עונה יש איזה היסוס באוויר, גורי אלפי עוד יושב והדינמיקה המופלאה שמחזיקה את התוכנית רק מתחממת; אבל מספיקות כמה בדיחות נהדרות וכואבות ("צחוק הוא התרופה הטובה ביותר אבל לא מאתיופים, זה מדבק") כדי שניזכר כמה הם חסרו לנו במשך הפגרה עמוסת האירועים הזו וכמה עוד יהיה כיף. ובכלל, הרי מדובר בספיישל, שלמרות צילום בינוני ולהקה מאכזבת הכיל כמה הפתעות משמחות כמו פרודיה על "ניו יורק ניו יורק" ואת ג'ואן ריברס, מרוצה מעצמה עוד יותר משליאור שליין היה מרוצה להגשים את החלום האמריקאי שלו. השבוע הם חזרו לארץ ולבדיחות נטולות הזוהר שנשקפות מהעיתון, וכמו שאנחנו מכירים אותם, הם יעשו את הייאוש הרבה יותר נוח. (מירב)

8 רויאל שף עונה 1 פרק 44 (תכנית סיום העונה)

כשמריה ובינו זכו שניהם במשותף בפרס הראשון של התכנית: להכניס את אחת מהמנות שלהם לאחד מהתפריטים במסעדות של אלבר רו השף הנחשב, חשבתי לעצמי שזה סוג של פרס שבאמת מאפשר את הכפלתו, ולו הם היו אמורים לזכות באיזה פרס כספי מן הסתם השופטים היו מוצאים דרך להכריז על ניצחון של אחד מהצדדים ולא מחלקים את הפרס בין שניהם ובטח של מכפילים אותו, אבל הייתי מרוצה שזה סוג של פרס כזה  כי לשניהם מגיע, כי שניהם היו היחידים שלאורך כל העונה התעסקו באוכל ולא בטפל, ויפה לראות איך הריכוז שלהם באוכל הוכיח את עצמו.

הסדרה עצמה בפרקים האחרונים לפני הגמר התעסקה ביותר מדי טפל, וחלק מהכיף בצפייה הלך שם לאיבוד, דווקא לקראת סופה, ולכן פרק הגמר גם היה משמח כיוון שהוא החזיר את הטעם הטוב. וכמו תמיד למרות הברקות פה שם מחוץ למטבח, המתמודדים בתכנית היו הרבה יותר מעניינים לצפייה כשהם לא חורגים ממנו במטרה ליצור דרמה מיותרת.

התחרות עצמה הייתה ערוכה היטב, נהניתי הן ממנה והן מהתוצאות ובכל זאת היה משהו מאכזב בסוף הפרק בסקירה הקצרה של החצי שנה אחרי. נכון שהתכנית לא הבטיחה להביא לנו יותר מאשר את תוצאות התחרות, אבל אם כבר טרחתם במשך כל הפרקים לפמפם לנו סיפור אהבה בין גבאי למריה, אתם לא יכולים להכניס לפרק גם איזה משפט לגבי מצב היחסים ביניהם חצי שנה אחרי (משהו כמו נפרדו אחרי חודש או מאוהבים מתמיד, אנחנו נעמוד בכל אחת מהאפשרויות). ואם כבר גרמתם לנו ללוות את התאומות חביב בדרכן הבלתי אפשרית לפמיניסטיות, אי אפשר היה לזכות לראות אותן בטקס הורדת השלט "דוד חביב ומשפחתו" מקיר המסעדה או משהו? (אורלי)

8 ארץ נהדרת עונה 11 פרק 3

"תן להתעסק עוד קצת בשרון, מה כבר נשאר לנו במדינה הזו חוץ מאבל?" אמר-תהה ביבי השבוע בארץ נהדרת, וקיציס הסכים אתו שאלה הרגעים הכי טובים שלנו. גם הרגע של ארץ נהדרת השבוע היה טוב והמוות של שרון ודאי היה הסיבה לזה, כי כל תירוץ לשלוף את פרס מספיד לפי שבלונות ("בחר: מנהיג ישראלי כללי") או לחבוט באין מורשת של ביבי הוא טוב וגם עובד היטב. אורית סטרוק (עלמה זק בחיקוי שהיה צריך להופיע מזמן ויחסוך לנו, אני מקווה, את שובה של רחווול) חגגה יחד עם נסראללה ומישהו הבין שהחיקוי המגמגם-נשנק-מאוהב בעצמו של פואד מצחיק נורא, אז הוא חזר וכיכב גם לרקע מקהלת "רוז ויחידת עוז".

אבל עם כל הכבוד, ההברקה האמיתית הייתה שמורה לטל פרידמן בפרודיה מדויקת להפליא על "אל מלא רחמים" שהייתה באמת ובתמים נורא מצחיקה, גם בטקסט ("מרומם קושמרים!") וגם בביצוע. באופן כללי זו הייתה תכנית בסימן פרידמן, אחרי שבהתחלה הוא הפך את בוגי יעלון לאיש מלא חיים שהוא לא היה מעולם ובסיום הוא הופיע עם גיטרה וזימר שיר מחאה נגד החוק האוסר לומר נאצים ובפעם הזאת, בלי רעש וצלצולים, קלע לחלוטין למטרה. להמשך קריאה  (מירב)


8 ילדי האנרכיה עונה 5 פרק 13

בשבועות האחרונים בחרתי לדלג על סיכום שני הפרקים המובילים אל סוף העונה, בעיקר מסיבות טכניות והחשש מחזרה על דברים שכבר נאמרו ו/או אצטרך לכתוב בפרק הסיום. בסופו של דבר החלטתי לכתוב את סיכום פרק הסיום/העונה החמישית באופן שונה במעט. לפני הכול: פרקי הסיום, חרף אורכם המיותר של חלקם, היוו סגירה מעולה לעונה שאופיינה בהרבה עליות ומורדות. לא בטוח שאצליח לעמוד במסלול המתעתע של הסדרה למשך שנתיים נוספות.

נתחיל מהרע: עלילת הנומאדס. גם לאחר שנסתם הגולל על העלילה, כולל הודאתו של קליי וסיום דרכו כחבר סאמקרו, עדיין לא ברור מה הייתה מטרת גניבת המסמכים מביתו. כמו במקרה של מוצאו האתני של ג'וס, אני לא חושב שקורט סאטר ועמיתיו התסריטאים חשבו על כך עד הסוף. גם העובדה שפרנקי וחבריו הנומאדס לא היו מספיק זמן בסביבה כדי להתפתח או כדי שהצופים יתחברו אליהם, לא עזרה לסיפור. כמו שהם באו, כך הם גם יצאו מהסדרה.

אגב סאטר, לא אופתע לגלות שאת עיקר זמנו הוא בילה העונה בתכנון הדבר המופרע הבא שיעשה כדמותו של אוטו דלייני. הרצח של האחות היה נוראי מספיק, אבל המעשה הכי מחריד שעשה אי פעם הוא ללא ספק כריתת הלשון העצמית בפרק האחרון. עד עתה, המקום הראשון היה שייך לדקירת האסיר ההוא באוזן לפני 2-3 עונות. להמשך קריאה. (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

7 שנות השמונים עונה 1 פרק 13 (פרק סיום העונה)

פרק סיום העונה הראשונה של הסדרה "שנות השמונים", הביא אותי לתהות על ההבדל בין הליכה נגד הזרם לרדידות. במיוחד בשל דמותו של שלום בסדרה, והכרותינו את שלום במציאות. על פי הסדרה שלום, שמגיע מבית מסורתי, ושמרני רוצה בניגוד לכל מה שמקובל בסביבתו הקרובה להצליח כבדרן. כתלמיד הוא גרוע והפרק הזה מסתבר שהוא גם התנהג באופן מספיק חסר אחריות בבית הספר עד כדי כך שהוא מסולק מבית הספר ושהמנהל לא מוכן אפילו לשקול לתת לו הזדמנות שנייה. באופן פרדוקסלי, דמותו של שלום לא מספיק מעוררת הזדהות בעיניי, כדמותו של אביו שאותו מגלם שלום השחקן, וכך כצופה אני נוטה להסכים עם האב, שחושב ששלום הוא אידיוט לא מצחיק, שלא יודע מתי נכון לספר את הבדיחות שלו, ומתי זה לא מתאים, ושהבחירה שלו בסוף הפרק להעדיף את ההגעה לעיר הנוער כדי להתניע את ה"קריירה" שלו, על פני הגעה למבחן קבלה לבית הספר הדתי בעיר, היא החלטה שהוא ראוי להיענש עליה.

מצד שני כצופה אני גם יודעת שההחלטה הזו גם השתלמה כנראה לשלום השחקן, כיוון שעובדה היא שהוא הצליח להתניע את הקריירה שלו עד כדי כך שהיום יש לו סדרה על משפחתו בפריים טיים של ערוץ  2, שהוא מככב בה.

כשהפרק מסתיים לו בנסיעתו של שלום לעיר הנוער וויתורו על הלימודים הפורמליים, אני נשארת תוהה, מה באמת אומרת ההצלחה הזו של שלום השחקן. האם הוא באמת רוצה להעביר בפרק איזה מסר מרדני, או שבעצם המסר הזה לא כל כך מרדני כשהמדובר הוא בשידור בערוץ 2, שבו כמעט בכל תכנית ריאליטי מעודדים את הציבור להחשיב את הישג ההופעה בטלוויזיה להרבה יותר חשוב מתוכן, ומעומק. ובעלת תואר דוקטור אומרת שלקבל סינר ולעבור שלב באודישנים למאסטר שף זה שווה ערך מבחינתה לקבלת הדוקטורט שלה.

אבל אם מתעלמים מסוגיית המסרים האולי בעייתיים שעברו בפרק, אפשר לומר שהפרק היה בהחלט מהנה, בעיקר כשמהפרקים הקודמים כבר למדתי לא לצפות מהסדרה לדיוקים מבחינה היסטורית, ולא לדיוקים מבחינת מנהגי העדות, ופשוט לזרום עם הזיות העלילה גם אם הפואנטות לפעמים צפויות. אז כרגיל ההורים של שלום היו גם הפעם יותר מעניינים לצפייה מהיתר, אבל הכי ראוי לציון  לשבח מבחינתי הקטע שממש הצחיק אותי, נאום הנדוניה של ויטלי. (אורלי)


6 נקמה עונה 3 פרק 11

אוי, זה היה נחמד, לאמילי יש אמנזיה – מהלך סבוני קלאסי שגרם לי לצחוק – היא נזכרת שאביה הוא דיוויד קלארק בפניה של שרלוט, הדברים מתחילים להיות מעניינים. אבל לא. עד סוף הפרק אמילי נזכרת מי היא ומי ירה בה (היה ברור שג'ק יפעיל את זה אצלה, והיה ברור שחוסר הרצון שלו ללכת אליה מלכתחילה נועד רק כדי למתוח את זה קצת), וג'ק מצליח לנטרל בקלות יתרה את המידע הנפיץ שמצוי בידיה של שרלוט. הפחדנות של הסדרה הזו פשוט מעוררת השתאות. כל דבר שמתחיל לעורר עניין מיד מושב אל מקומו.

אה, דניאל או ויקטוריה הם החשודים העיקריים? חיש קל הגרייסונים מצליחים להטיל את האשמה על לידיה הדרמה קווין (יין על הכורסה? מה את רוצה, יא פוסטמה?). לא ברור כלל למה שיעשו את זה, הרי ברגע שתהיה במעצר היא תשתמש במידע הרב שיש לה על מעלליה של המשפחה, ובפרט דיוויד קלארק, כי לקבל את הדיל הטוב ביותר שתוכל לקבל. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

מה יהיה לנו השבוע?
25 בינואר עד 1 בפברואר
 
ביום שבת: פלקון (Hot Zone), ליליהאמר 2, The Following עונה 2 (yes Oh)
ביום רביעי: Looking ‏ (yes Oh)
ביום חמישי: דרקולה (yes אקשן), יומני הערפד 5 - חזרה מהפגרה (HOT3)
בשבת הבאה: מפרשים שחורים, שוטרים בדם 4 (Hot Zone)
 
Looking
דרמה קומית המתרחשת בסן-פרנסיסקו ומתמקדת בחייהם של שלושה חברים גאים בני 30 ומשהו. עם ג'ונתן גרוף ("בוס", "Glee"). 
 
דרקולה (Dracula)
דרמת אימה אמריקאית-בריטית. בשנת 1896, דרקולה מגיע ללונדון ומתחזה ליזם אמריקאי בשם אלכסנדר גרייסון שמבקש להביא מדע מתקדם אל החברה הוויקטוריאנית של אנגליה, אך למעשה הוא הגיע לנקום נגד אלו שבגדו בו וקיללו אותו באלמותיות מאות שנים קודם לכן. עם ג'ונתן ריס מאיירס ("שושלת טיודור"), ג'סיקה דה גרו ("החץ"). מהיוצרים של "קרניבל".
 
מפרשים שחורים (Black Silas)
דרמה המתרחשת בשנת 1715, תור הזהב של הפיראטים נמצא בשיאו. ניו פרובידנס, שהייתה קולוניה בשליטה בריטית, היא כעת טריטוריה פורעת חוק שנשלטת על-ידי הקפטנים הידועים לשמצה, וחיל הים הבריטי שב לטעון בחזרה את השטח. עם זאק מקגוון ("חסרי בושה"), טום הופר ("מרלין"). בהפקת מייקל ביי (במאי "ארמגדון", "פרל הארבור"). חודשה לעונה שניה. 

מסביב לממיר

*ג'ק באואר חוזר: yes רכשה מפוקס את סדרת ההמשך ל-"24" שתעלה במאי (תודה לאסף רזון)

***


רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il

תגובות (7)