ארכיון המסך המפוצל > 2014

לעשות דרמה

הסדרה "מלך הדרמה" שתארה את תעשיית הדרמה הקוריאנית הסתיימה בשבוע שעבר, רמונה מסכמת את מה שעבד ואת מה שלא

מאת: רמונה
פורסם בתאריך: 10/03/2014

הדרמה הקומית הקוריאנית "מלך הדרמה" הגיעה לסיומה ביום חמישי האחרון. בסך הכול די נהניתי מהדרמה, וכמי שצופה בסדרות קוריאניות, היה מעניין להציץ מאחורי הקלעים של תעשיית הטלוויזיה בקוריאה. לצערי, הסדרה לא בדיוק החליטה אם היא מהללת או משבחת את התעשייה, ובמקום סאטירה נשכנית קיבלנו יצירה רקורסיבית המכילה את הפגמים והכשלים שהיא מציגה בעצמה. הסדרה עוקבת אחרי התסריטאית חסרת הניסיון לי גו אן ויחסיה המקצועיים, ובהמשך הרומנטיים, עם המפיק חסר המעצורים אנתוני קים ואחרי הפקת הסדרה שלהם, החל מהחיפוש אחר המשקיעים, הפוליטיקה של תחנת השידור ויחסי הכוחות בין המנהלים לחברות ההפקה, החיזור אחר השחקנים ומציאת במאי, דרך הצילומים והעבודה על הסט ועד השלבים הסופיים של הפקת הסדרה והקרנת הפרק האחרון בסדרה. אז מצד אחד באמת היה מעניין לראות איך תהליך יצירת הסדרה מתבצע, הלכה למעשה, בפרט משום שתעשיית הטלוויזיה בקוריאה עובדת בצורה מאוד לחוצה וקדחתנית; סדרה מאושרת על סמך התסריט של הפרקים הראשונים בלבד ועולה לשידור כשהיא עדיין מצולמת (ובניגוד לרוב סדרות הדרמה והקומדיה האמריקאיות, הבריטיות או הישראליות, לא מדובר בפרק לשבוע אלא בשניים ובסדרה מהסוג הזה מדובר בין 16 ל-20 פרקים סה"כ), ואם היא מקבלת הארכה, כפי שהתרחש בסדרה, אז העבודה הופכת למרוץ נגד השעון כשהפרקים משודרים מיד אחרי שמסיימים לצלם ולערוך אותם .

הסדרה בהחלט גרמה לי לחשוב על סדרות אחרות שראיתי, ולתהות האם חלק מהבחירות התסריטאיות והאמנותיות שבהן היו מתוכננות מראש או תוצאה של אילוצים מחמת לוח הזמנים הדחוק או מלחמות אגו על הסט. אהבתי את שני השחקנים הראשיים, את לי גו אן מאוד קל לחבב ואנתוני קים הוא דמות מעולה. גם מנהל הדרמה ברשת השידור היה דמות מעניינת וחיבבתי גם את דמותו המגוחכת והטיפה גרוטסקית של השחקן הראשי. העלילה קלחה, לא השתעממתי ולמרות שידעתי מראש כיצד חלקי הפאזל יסתדרו פחות או יותר רציתי לראות כיצד זה קורה. נקודות החולשה של הסדרה היו אלו שעליהן היא הצביעה בעצמה בתהליך הפקת הסדרה הפיקטיבית "הבוקר של קיונג סונג". הייתה לי התחושה שהסדרה לא יודעת מה היא בעצם, האם היא דרמה? קומדיה? סאטירה? מלודרמה? היא מוגדרת כקומדיה רומנטית למרות שההתרחשויות בתחילתה הם מאוד דרמטיות והרומנטיקה מתחילה לבצבץ בה רק לקראת הסוף, וגם זה במשורה. הסדרה כביכול מבקרת את הפוליטיקה של התעשייה, אך בעוד שדמויות ששמות את האיכות לפני הרייטינג הן חיוביות, ההצלחה של הסדרה הפיקטיבית נמדדת לפי הרייטינג שהיא מביאה; "הבוקר של שו-איסמו" היא גם פצצת רייטינג אדירה וגם הצלחה איכותית, וכך בעצם הסדרה לוקחת את הפתרון הקל ביותר ולא נאלצת להתמודד עם נושאים מורכבים מידי (אגב, הסדרה בתוך הסדרה הזו נראית כמו קשקוש מלודרמטי מהזן הקלישאי והנדוש ביותר). מלבד זאת, נראה שכל מה שיכול להשתבש אכן משתבש אך זוכה לפתרון בזק ברגע האחרון. הקטע החלש בסדרה לדעתי הוא הכנסת קו העלילה המלודרמטי העוסק בעיוורון של אנתוני קים, עוד תכסיס עלילתי שחוק שבא לעכב את הרומן בינו לבין גו אן וליצור עוד קשיים בהפקת התכנית וחבל שהתסריטאים האמיתיים לא הצליחו להימנע מהמלודרמה כפי שהתסריטאית הפיקטיבית הצליחה. לדעתי קו העלילה הזה היה מיותר לחלוטין והטיפול בו היה מחופף לגמרי. אין מצב שאדם גאה ומסוגר כמו אנתוני קים יקבל במצבו את גו אן כל כך מהר וללא מאבק פנימי רציני ולא יתדרדר לדיכאון שוב.

הפרק האחרון קשר את הקצוות בצורה לא משכנעת. השחקן והשחקנית הראשיים הפכו לזוג למרות שזה התרחיש הכי לא סביר בעליל ולא ראינו מצד השחקנית שום חיבה כלפי השחקן (מקסימום היא הצליחה לעבור מתחושת דחייה ובוז לסוג של פייסנות שמגלים כלפי אח קטן ורפה שכל במקצת) וגם ההתעניינות שלו בה שהחלה לקראת הסוף הייתה קלושה למדי. מערכת היחסים הכי מעניינת שלו הייתה עם עוזרו הראשי השמנמן שנאלץ לעזוב אותו משום שקיבל צו גיוס. שם הייתה אהבת אמת. בכלל, דמותה של השחקנית לא הייתה מפותחת דיה, בניגוד לדמות השחקן. הנשיא או הודח ע"י העוזר שלו וראינו אותם בסצנה שריפררה לסצנה של הנשיא או עם אנתוני קים בתחילת הסדרה. אין לי התנגדות לקו העלילה הזה לו היינו רואים התפתחות שלו במהלך הסדרה. לפחות ויתרו על הטיפול הניסי שהיה מחזיר לאנתוני קים את הראייה, הוא סיים את הסדרה עיוור, כבר לא מפיק על אך אדם מאושר יותר ושלם יותר. אני תוהה אם איבוד הראיה הפיזית נטל ממנו גם את הראיה העסקית, כי ההכרזה שלו על הקאמבק הגדול של תסכיתי הרדיו הייתה תמוהה. למה לעצור בתסכיתי רדיו? מה עם פנס הקסם? גם שירת טרובדורים יכולה לחזור בגדול, יחד עם להקות של רקדני מוריס. גורו לכם וואן דיירקשן!

בשורה אחת: חביב לפרקים אך בסך הכול בינוני, למי שמתעניין בתעשיית הטלוויזיה הקוריאנית ולא מצפה לגדולות ונצורות.

הערת שוליים: תופעה חוזרת אחת מאוד התמיהה אותי לאורך כל הסדרה - בסטודיו של השחקן הראשי יש בובה בגודל טבעי של איזה גיבור על, אין לי מושג איזה כי כל הזמן היה עליה איזשהו אפקט טשטוש. למה בעצם? האם זה סימן מסחרי שלסדרה היה אסור להשתמש בו? זה מאוד מוזר כי זה סתם אביזר קישוטי (כמו שלגיבור הראשי מ"החברה שלי היא גומיהו" היה מודל צעצוע של אסטרו בוי בחדרו), ומילא הסופר-הירו, בפרק האחרון ראינו את השחקן מחבק בובת פרווה גדולה של כלב וגם עליה הייתה את אותה עננת הטשטוש! האם הכלב הפרוותי משתתף בתכנית להגנת עדים? מה הקטע?

תגובות (20)