ארכיון המסך המפוצל > 2014

המיזם שלי

אורלי, מנהלת "המסך המפוצל" חושפת את דרכה לתכנית המציאות "המיזם", בקרוב ב"רשת"

מאת: אורלי
פורסם בתאריך: 01/04/2014

עדכון 2.4: הכתבה היא מתיחת 1 באפריל של האתר


אם נכנסתם לכתבה אחרי שראיתם את הכותרת שלה, אני מניחה אחת מהשתיים: או שאכפת לכם מהאתר מספיק כדי שיעניין אתכם באילו עסקים שולחים עורכי האתר את ידם, או שיש לכם עניין כלשהו במחשבותיי. ומכיוון שלי אכפת הרבה מהאתר (וגם יש לי עניין לא מועט במחשבותיי), אני רוצה לשתף אתכם, הגולשים באתר, במחשבות שהובילו אותי אל תכנית הריאליטי "המיזם".

ובכן, "המיזם" היא תכנית מציאות חדשה של 'רשת' מבית קופרמן הפקות, שתשודר בקיץ: תכנית שתעזור ליזמים בעלי חלומות אך מחוסרי אמצעים כלכליים וקשרים, ואני עומדת לקחת בה חלק. עד שאודח (או שלא).

אני לא יכולה לפרט הרבה על התכנית עצמה ומה שיהיה בה, כיוון שאתם בוודאי כבר יודעים שיש דברים שאסור למשתתפים לומר לפני שידור התכנית. אבל אני כן יכולה לספר לכם על הסיבות שהביאו אותי לתכנית ועל האופן שבו התגברתי על החשש מהשתתפות בה, בתקווה שתוכלו להרגיע את חששותיי מהדברים שעדיין לא קרו ("אורלי אנחנו נאהב אותך בכל מקרה" למשל...), או לחשל אותי לזמן שבו הם כן יקרו ("איזה מטומטמת מי שכתבה את הכתבה הזו, היום לכל אחד נותנים להופיע בטלוויזיה בושה וחרפה", למשל הפוך).

"המיזם" כפי שאפשר לנחש משמה היא תכנית שמיועדת ליזמים. אם הייתם מכירים אותי בילדותי הייתם מגלים שאני האדם הכי לא יוזם בעולם: הייתי מעלה רעיונות (כולם מעולים לדעתי) ומחכה שמישהו אחר ייקח את המושכות ויוציא אותם לפועל. ומכיוון שזה קרה מעט מאוד הייתי יכולה לשבת שעות ולהחזיק לעצמי טובה על המקום המופלא שהעולם היה יכול להפוך לו רק היו טורחים להקשיב לי. זה התחיל להשתנות כשהגעתי לאתר "המסך המפוצל" והבנתי שעד כמה שאהבתי קודם לצפות בטלוויזיה, הכתיבה עליה גרמה לי לראות צדדים שלא ראיתי בה קודם, וכך מצאתי את הדבר שאני באמת רוצה לעשות בחיים, אני רוצה לכתוב על טלוויזיה באופן שבו גיליתי שאפשר לכתוב דרך האתר, ולא ראיתי כותבים בשום מקום אחר.

אבל בעולמנו כדי לעשות את מה שרוצים, צריך כסף, וכסף זו בעיה נכון?

אז זהו שבמצב המנטלי שבו הייתי החלטתי שלכל בעיה יש פתרון, ואם הפתרון לא עובד אז נמצא פתרון אחר. ולכן אם אני רוצה לכתוב על טלוויזיה ושישלמו לי כסף על כתיבה כזו, כל מה שאני צריכה זה למצוא מקום עבודה שבו משלמים לאנשים על כתיבת ניתוחי פרקים, ועל ניתוחי תופעות טלוויזיוניות. יש רק בעיה אחת בזה, שאין מקום עבודה כזה, והאתר "המסך המפוצל" מבוסס על עבודת מתנדבים כידוע לכם.  אם אין מקום עבודה כזה, אז כל מה שאני צריכה זה להמציא מקום עבודה כזה, מבלי לפגוע באופי החינמי של "המסך המפוצל". וכך נולד הרעיון של המגזין המודפס "עובר מסך", שהאתר יתמוך בו בפרסום ובתגובות לכתבות ופרסום חלק מהכתבות, והמגזין יתמוך בו כלכלית וכולם יהיו מרוצים.

ומה לא עשיתי כדי לקדם את הרעיון של "עובר מסך"? התייעצתי עם אנשי האתר, לקחתי קורס של מט"י (המרכז לטיפוח יזמות) כדי לבנות תכנית כלכלית, הפקתי בעזרתם של אנשים טובים ונדיבים מאוד גיליון פיילוט שחלקכם כבר זכו לעיין בו ב"פיקניק המפוצל", ערכתי סקרים לקבלת משוב על גיליון הפיילוט, חיפשתי משקיעים, אפילו נפגשתי עם אנשים במשרד התרבות ולמדתי שטלוויזיה זה לא תרבות, זה עסק.

ואחרי שכל זה לא הביא אותי לשום מקום, הגעתי למסקנה שהכי טוב לפצוח בפרויקט מימון המוני, אלא שכיוון שהמטרה שלי היא למכור את המגזין במחיר נוח לבריות מצד אחד, ולשלם לעובדים באופן הגון בעיניי מצד שני, אני צריכה אלפי אנשים שיתרמו לפרויקט כדי להצליח לגייס את הסכום הזה - וניתוח של רוב הפרויקטים של מימון ההמונים מגלה שגם המצליחים שבהם מגייסים את הסכום שהם דורשים דרך מספר אנשים קטן מאלף.

בהתחלה חשבתי שזה יהיה טוב אם אצליח להפיק קליפ שיהיה משעשע מספיק כדי להיות ויראלי ויגיע להמונים (אני צריכה שיגיע בערך ל20000 כדי לקבל יחס של 1 ל4 של משתתפים), ויעזור כמובן אם ישתתפו בו שחקנים מפורסמים שברור שיבינו את גאוניות הרעיון ("אני לא גאון - רושפלד גאון") וירצו להפגין בו תמיכה - כי הילה של הצלחה חשובה בעולמנו לא פחות מהצלחה (כן, שיהיה לי בהצלחה עם זה...).

אבל אז שמעתי על התכנית "המיזם" וידעתי, פשוט ידעתי, שלא משנה לכמה אנשים אני אצליח להגיע בפרויקט המימון באינטרנט, סביר להניח שבדקה אחת בטלוויזיה אצליח להגיע להרבה יותר אנשים, וזה יכול להיות כל ההבדל. מה גם שבטוח שדרך התכנית תהיה לי אפשרות לנסות למכור את הרעיון שלי לאנשים עם כסף , אנשים שביום-יום הרבה יותר קשה להגיע אליהם. נכון שמה שבאמת קיוויתי זה שאגיע לאודישנים וחברת ההפקה מיד תבין שהם רוצים להפיק את המגזין הזה כי זה גרושים בשבילם, ואפילו לא אצטרך להופיע בטלוויזיה. משום מה זה לא קרה. אולי לא לגמרי נגמלתי מלהחזיק טובה לעצמי על רעיונות מצוינים שהעולם היה הופך למקום מושלם לו רק היה טורח להכיר בהם.


אלן שור: האם חשבת אי פעם על כך שתמות מבלי שהאנשים יכירו אותך באמת?
דני קריין: אני לא רוצה שיכירו אותי, אני רוצה שיאמינו לגרסה שלי

                                                                      (בוסטון ליגל, עונה 4, פרק 15)

אחת הבעיות עם תכניות ריאליטי היא כמובן העובדה שמשדרים גרסה כלשהי שלנו, אבל לא אנחנו הם אלה שעורכים את הגרסה הזו, והפחד הזה מאיבוד השליטה ומכך שנתויג לא נכון, או לא כפי שהיינו רוצים, הוא פחד שקיים אצלי מאז ומתמיד. אם לא ניסיתם בעצמכם להירשם לאיזו תכנית ריאליטי ייתכן שלא נתקלתם בתקנון, אך אני קראתי אותו ובין היתר כתוב שם שבהסכמה לתקנון אנחנו נותנים את רשותנו לכך שייעשה שימוש סאטירי בכל קטע שבו נופיע בתכנית, בכל תכנית אחרת של שידורי רשת בהווה ובעתיד. או במילים אחרות שיהיה אפשר לצחוק על המשתתפים בתכנית לעד ולנצח נצחים, ומשום מה, הרעיון להפוך לנושא לצחוק או ללעג לא ממש קוסם לליבי. אמנם אנשי ההפקה אמרו לי שזו לא תכנית כזו, אבל כבר היו דברים מעולם, ולא מעט אנשים אמרו שזה גם מה שהובטח להם, ולאו דווקא מה שקוים. אבל אפילו אם  אנשי ההפקה מתכוונים לדבריהם בכל ליבם, תמיד קיים הסיכון שאני אצא גרוע מהתכנית, שהאופן שבו הצלחתי לאחז את עיני הגולשים בעודי מסתתרת מאחורי המקלדת, לא יועיל לי כשאצטרך להישיר עיניים למצלמה, ואז ייצא שכרי בהפסדי.

אבל הפחד להפוך ללעג ולקלס אינו הפחד היחיד שההשתתפות בתכנית מולידה אצלי, אני גם שואלת את עצמי האם אין לידתו של גיליון של עיתון טלוויזיה בתכנית ריאליטי בעייתית מבחינה מוסרית? האם כמגזין הוא לא אמור להיות בלתי תלוי? ובנוסף, האם האנשים שליוו אותי בכל התהליך של הקמת המגזין יבינו את הצעד שלי, את הנחיצות שלו, האם הם יסכימו להשתתף בצילומים כשיתבקשו לכך, אני אבין אותם לחלוטין לו לא ירצו בכך, אך אולי זה יחבל בסיכויי בתכנית. איך אגרום להם להבין?

מכיוון שכפי שהבנתם החלטתי ללכת על זה, אינכם טועים הרבה אם אתם מניחים שהצלחתי להשיב לעצמי תשובות המניחות את הדעת לגבי כל השאלות (אנשים תמיד מוצאים תשובות לעצמם). אז הנה הן למקרה שתהיתם - אני מקווה לגרום להם להבין בעזרת הכתבה הזו, שאני עושה את מה שאני מאמינה שהכי יועיל לרעיון שלי לקרום עור וגידים. ייתכן שיש בעיה מוסרית, וייתכן שגם לא ייקחו את הרעיון של מגזין כזה ברצינות אם הוא ייוולד בתכנית מציאות, אבל אחרי שהוא כבר יהיה עובדה קיימת אני מאמינה שהוא ידבר בעד עצמו, ובכל מקרה אחד הערכים שהמגזין מאמין בהם הוא שאין שלילה של ז'אנרים שלמים בפני עצמם - יש רע וטוב בכל דבר, ומה המקום הטוב ביותר לשפוט ממנו את ז'אנר המציאות אם לא מתוך ידיעה פנימית על מה שקורה שם ועד כמה תכניות המציאות קרובות באמת למציאות?

ולגבי הפחד מהאופן שבו התכנית תוציא אותי, איכשהו עם הפחד מפני פדיחות אני מתמודדת כבר שנים בעזרת מילותיו של הנרי, המטופל התורן של האוס בפרק 14 של עונה 2 "אתה חייב להרשות לעצמך להיראות טיפש אם אתה רוצה שדברים גדולים יקרו". (מובן שהוא לא הדוגמא הכי טובה למי שהרשה לעצמו להיראות טיפש, ודברים גדולים קרו, די להיפך, למען האמת, אני פשוט מקווה שהטיעון שלו תקף למרות זאת).

ונכון שקל יותר להתמודד עם פדיחות עכשוויות, ואני נתתי לתכנית רשות להשתמש בקטעים עמי לכל מטרה שהיא לנצח נצחים, אבל לזה אפשר לומר שאם מישהו יחשוב להשתמש בקטעים עמי (בין אם כדי לצחוק עליי או לכל מטרה אחרת) אחרי שהתכנית כבר תסתיים זה כנראה אומר שהפרויקט שלי הצליח, והמגזין קיים ולכן שווה התייחסות. ואני רוצה להאמין שאז אני אדע שזה היה שווה את זה.

תגובות (15)