ארכיון המסך המפוצל > 2014

הממיר 12/4/14

חסרי בושה, מחלקת גנים ונוף, Suits, החץ, ארץ נהדרת, סאטרדיי נייט לייב, סוכני שילד, תחיית המתים, משחקי הכס, הוויקינגים, מסובך ועוד

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 12/04/2014

10 חסרי בושה עונה 4 פרק 12

הו שיימלס... איזה סיום מופלא לעונה משובחת לכל אורכה. הם בחרו לשנות בעונה הזו את המבנה ובמקום לבנות במהלך העונה לקראת פיצוץ, הם סיפקו את הפיצוץ בשלבים מוקדמים ומאז סיפקו תצוגה מרהיבה של התפרקות ובנייה מחדש. הקרקע נשמטה מתחת לרגלי הדמויות והן הסתחררו בכיוונים שונים עד שלבסוף הן התאחדו חזרה, רק שכל אחת תופסת משבצת חדשה. כולן חוץ מפרנק. אותי זה לא מאכזב ולא ציפיתי שהוא ימות ולא ציפיתי שהוא ישתנה, פרנק הוא פרנק הוא פרנק, הוא הבסיס, הוא הקונסטנט היחיד בתוך הכאוס. ועל אף שזה לא קונסטנט חיובי, יש בכך משהו מנחם. 

אהבתי את העובדה שהפרק הזה התנהל על מי מנוחות (עד לדקה האחרונה, אבל לזה אגיע בהמשך). היו הפתעות, אבל לא הייתה בומבסטיות. שרתה עליו אווירה מלנכולית מתוקה מרירה שכזו שהגיעה לשיאה בקטע בו פרנק וקארל ניצבים בתוך סצינה לבנה ורחבת יריעה של חדוות חיים ושברון לב. מלאכת מחשבת של כתיבה, צילום, פסקול ומשחק.

מדהים שפיונה רק בת 23, מה שהבחורה הזו עברה בחייה יכול למלא שלוש תקופות חיים. היא עושה סוף סוף את הצעד האחרון לעבר קבלת אחריות על מי שהיא ומה שהיא עשתה ועכשיו מתחיל האתגר האמיתי, כפי שציינה קצינת המבחן, של בניית חייה מחדש. דמותו של ג'פרי דין מורגן מאד מסקרנת ויש לי תחושה שהוא עומד להוות השפעה חשובה עבורה. וכפי שכבר ציינתי לא מעט, ליפ עבר אף הוא תהליך התבגרות מרתק במהלך העונה הזו והסצנה בדיינר הבהירה לו בחדות שהוא כבר לא שייך לחיים הקודמים שלו. למשפחה כן, לחיים לא. הוא במקום אחר עכשיו והוא כבר לא יכול פשוט לחזור אחורה. 

אני יודעת שזה פופולארי לא לסבול את שילה בימינו, אבל אני עדיין אוהבת אותה, על אי שפיותה הגוברת. הצורך הנואש שלה במשפחה שמביא אותה להיאחז בכל אפשרות להשיג לעצמה אחת כזו, מופרכת ככל שתהיה, לחלוטין מכמיר את ליבי. בתחילת העונה היא נדבקה לילדי גאלאגאר, לאחר מכן היא עברה לחבר האינדיאני (שהוא בעצם לא אינדיאני) ואז לילדים שהוא הביא איתו. כשכל זה נכשל היא מנסה לנכס לעצמה את פרנק, אולם לאחר שהיא וסמי ננטשות על ידיו (ברוכות הבאות למועדון), היא מבינה שמי שנותרו לה הם סמי וצ'אקי ואחרי כל האיבה, היא בלית ברירה מזמינה אותם פנימה.

אבל המכמיר לב מכולם הוא כמובן איאן. בשלב הזה זו כבר לא הייתה הפתעה שהוא אכן סובל ככל הנראה מהפרעה דו קוטבית, זכה בהגרלת הדי.אן.איי המפוקפקת. אבל גם פה יש טוב יחד עם הרע והוא לא יצטרך לעבור זאת לבד. יש לו את מיקי, שאוהב אותו בכל ליבו. הוא אולי לא היה מוכן לומר זאת, אבל ההכרזה הנחרצת שלו שאיאן נשאר איתו ושהוא יטפל בו, זועקת את האהבה הזו באופן הכי ברור שיכול להיות.

כשהגיע סוף הפרק השלמתי לחלוטין עם היותו (יחסית לשיימלס) כה שליו ועדין. אבל אז, אז הגיע החלק הטוב ביותר, החלק שגרם לי לקפץ במושבי, למחוא כפיים בהתלהבות ולזעוק בחדווה - ג'ימי!!!! (וברגע זה מחאתי כפיי וצווחתי שוב). אני כה אוהבת את ג'ימי (סטיב, ג'ק, איכשלאיקראולו) וליבי נשבר כל כך כשיצאה ההכרזה בתחילת העונה על מותו. אבל בתוך תוכי, נשארו ספק ותקווה, שאולי בכל זאת, בכל זאת.. הרי לא ראינו גופה... וצדקתי! ואני מסופקת ומאושרת ונלהבת ולא יכולה לחכות כבר לעונה הבאה, לראות לאן זה יוביל. גם אם לא נראה אותו (ואני קצת בספק שזה יהיה המצב), עדיין ישמח אותי עד מאד לדעת שהוא בחיים. ואני אפילו לא כועסת שעבדו עלינו, אפילו שמחה על כך, כי זה העצים את האפקט של הרגע עשרות מונים. קודוס, יוצרים של שיימלס. אז טעיתי, כן הייתה הפתעה בומבסטית. נו, זו בכל זאת שיימלס. (מיס בוז'רסקי מבלוג קפה + טלוויזיה)

9 מחלקת גנים ונוף עונה 5 פרק 19

אני כמעט לא כותב על פרקי העונה הנוכחית של "מחלקת גנים ונוף", וזה קורה מכמה סיבות. הראשונה, היא מאוד לא אחידה ברמתה. החלק הראשון שלה היה מורכב בעיקר מפרקים שהיו חמודים אבל לא יותר, ולפיכך קצת הוציאו לי את הרוח מהמפרשים (למרות, ואולי מפאת, העובדה שבכל זאת כתבתי על רובם). השנייה, כאשר יש פרקים טובים, ובהחלט היו לא מעט כאלה בחלקה השני של העונה, אני מרגיש שכבר כיליתי את כל הסופרלטיבים שיש לי בארסנל על הסדרה; אחת מהתוצאות שעלולות להגיע בעקבות חצי עונה מושלמת כפי שהייתה העונה הרביעית בחלקה הראשון.

הפרק הזה, שהיה בעיניי נפלא, הוא דוגמה מדויקת לכך. כזה ששיחק על מעלותיה של הסדרה, על אהבת האדם (שאינו ג'רי גרגיץ') שלה ועל אהבת הקהילה – אפריל שמשסה זה בזה את רון ואת כריס, אן שמתחרה בבן כדי להשיג מתנה ללזלי (החגים שלה היו מעולים, שימו לב ללוח השנה המלא למטה), ולזלי עצמה שמתמודדת מול גארת' (פאטון אוזוולט) בבקתה עתיקה [1]. כולם הסתיימו במעין טוויסט שבדרך זו או אחרת זיווג לבסוף בין המתחרים לטובת אופציה שלישית טובה יותר, מה נחמד. אבל אני חושב שהחלק המרענן ביותר בפרק היה חוסר המושלמות של לזלי, שהתבטא הן בעובדה שהפסידה לגארת' והן בכך ש – ובכן – היא מושלמת מדי ביחס לאהוביה. טוב לראות אותה גם כך מדי פעם.

[1] הבקתה הזו מועדת לתחרויות – אם זיהיתי נכון, בדיוק שם לזלי התחרתה בעבר בפאוני ריינג'רז של רון עם להק ילדותיה.

הפרק הזה הניב ממתקים קסומים, הנה הם כאן. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

Suits עונה 3 פרק 14

העונה השלישית של הסדרה שבה מהפגרה כבר לפני כמה פרקים, אך אני מודה שזה היה הפרק הראשון שממש נהניתי ממנו. התקף לב של לואיס והאופן שבו הדמויות מגיבות אליו בעקבות אותו התקף היו מעניינים, כי ברור שלואיס הוא אדם מעצבן שמעט מאוד אנשים היו רוצים להיות חברים שלו, וברור גם שאיש מהאנשים שלא באמת היה רוצה להיות חבר שלו כי הוא מעצבן, גם לא מגיע לדרגת חוסר חיבה כזה כלפיו שירצו ברעתו מבחינה בריאותית, ועדיין גילויי הדאגה לבריאותו (שהיו בדיוק זה יחד עם רגשות אשמה אצל חלק אחר על היחס העוין כלפיו בנסיבות אחרות) התפרשו אצל לואיס כהרבה מעבר, כאילו הוא חי בתחושה שברור שמי שלא חבר שלו ירצה לאחל לו רק רע, ואם הדבר אינו כך, זה ירגש אותו דמעות.

הדילמה של רייצ'ל בסיטואציה הייתה מהדילמות המעניינות יותר בעיניי. הסדרה הזו מתבלטת לא פעם במה שאני קוראת לו "המשחק המלוכלך של האנשים הטובים", וזה נושא לכתבה בפני עצמה שאולי עוד תיכתב יום אחד, אבל מה שאהבתי בפרק זה את האופן שבו רייצ'ל התמודדה עם העובדה שכנראה שיחקו נגדה "מלוכלך", והבטיחו לה הבטחות שאולי לא התכוונו לקיים (קצת תהיתי מדוע הם לא בררו את הנושא בפרק עד הסוף, אבל גם אהבתי את זה שכאן כל אחד יכול להבין את כוונתו של לואיס לייט כלפי רייצ'ל על פי האופן שהוא מבין את הדמות), בלי לשחק מלוכלך בעצמה, בלי להתחפר בעמדת הקורבן, ועדיין להשיג את המטרה. כמובן שהשגת מטרתה לא הייתה יכולה לקרות בלי עזרתה של דונה, ולא כל אדם שהבטיחו לו הבטחות שווא, יכול להצליח באופן דומה, אבל העובדה שהיא השיגה בסופו של דבר את מה שהובטח לה פעם, ואחר כך נאמר לה שהוא בלתי אפשרי, אומר בעיניי שהלחימה שלה על כך הפכה אותה לראויה בעיניי ג'סיקה לקבלת המטרה שלה, בעוד שקבלת הדין מבחינת ריצ''ל וחיפוש הוכחות לצדקתה ולכך שעשקו אותה היו רק הופכים אותה בעיניי ג'סיקה ללא ראויה למה שהיא מבקשת.

די ברור שמייק לא יקבל את ההצעה להחליף מקצוע, כיוון שמבחינת הסדרה זה לשנות סדרי עולם, אבל גם ההתלבטות שלו, אם להישאר במקום שבו הוא עוסק במה שהוא אוהב אך אין לו שום אפשרויות קידום, או להחליף למקצוע שבו הוא יוכל להתקדם ביושר, למרות שלא בטוח שיאהב אותו היא שאלה שמתכתבת היטב עם שם הסדרה, האם מה שחשוב זה איך שהחליפה שלך נראית מבחוץ, או עד כמה שהיא נוחה לך? (אורלי)

9 החץ עונה 2 פרק 9

למעט מעידה אחת שהשפעותיה עד כה כמעט ולא מורגשות, העונה השנייה של "החץ" נמצאת על הגל, יורה לכל הכיוונים ופוגעת, ועוד שלל קלישאות שעשויות לרפד את הרשומה הזו. אם שובו של מלקולם מרלין והאיום הממשמש של ליגת הצללים לא הספיקו, בפרק הזה נכנס שחקן נוסף לתמונה: סלייד ווילסון. מכל אויביו העתידיים של אוליבר קווין, סלייד הוא האיום הגדול ביותר עליו. לא רק שהוא חושב שסלייד מת על האי[1], ווילסון היה האדם הכי קרוב לאוליבר ומי שלימד אותו כמעט את כל מה שהוא יודע.

[1] הסיפור בטח יתגלה בהמשך, אבל להערכתי החץ שסלייד רוצה לנעוץ בעינו של אולי, לאחר שיסיים להרוס את חייו, הוא נקמה על החץ שאוליבר עצמו ירה בעינו וחשב שהרג אותו (זוכרים את המסכה של דת'סטרוק?) כמו גם על מותה של שאדו; לא מן הנמנע שסלייד גילה את הנסיבות האמיתיות על מותה.

עדיין לא ברורות מטרותיו של סלייד ביצירת צבא אנשי העל, אבל מסתבר שסבסטיאן בלאד הוא דג רקק, שחקן בשליטתו של סלייד. כשסלייד מפרט בפניו את מה שהוא מתכנן עבור החץ, הייתה חסרה דמות אחת – לורל. בעונה הזו היא נמצאת בעיקר ברקע, וטוב שכך כי היא החוליה החלשה של הסדרה, אבל האם הקשר המתפתח שלה עם סבסטיאן הוא שיציל אותה מגורל נוראי. להמשך קריאה (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

7.5 מסובך עונה 1 פרק 19 (פרק סיום העונה)

דני דסאי מתוודה, ג'ו מתוודה, וגם אני מתוודה, סוף העונה הראשונה הותיר בי תחושה של "תפסת מרובה לא תפסת". אז עכשיו צ'ארלי הוא גם משתף פעולה לשעבר של ג'ק שמתגלה כבעל אג'נדה לא ברורה משלו, וגם האח האובד של ג'ו, ורגע לפני כן הרי חשבנו שאימא של ג'ו ילדה בת נוספת, פתאום זה בן? ודני, אחרי שיותר מחצי עונה הוא היה בטוח שלעולם לא יוכל להיות בינו לבין ג'ו שום דבר מעבר לחברות ואחווה, פתאום בטוח שהוא מאוהב בה ותמיד היה מאוהב בה בעקבות משפט אחד שלייסי זרקה לו, בשעה שכל הצהרות האהבה של ג'ו אליו לא השיגו שום תגובה.

היו כמה רגעים יפים בפרק, כמו הרגע בו ג'ו מתנצלת בפני אביה על כך שהיא לא התוודתה קודם לכן, וסיבכה אותו. או ריקו שמגיע מאוחר מדי למפגש עם הורי חברתו והאופן שבו התנצלותו מוסיפה שמן למדורה (ריקו בפרקים האחרונים הפך להיות הדמות החביבה עליי ביותר בסדרה), ואין גם ספק שהמתח בסדרה עובד, אבל נראה שבניסיון ליצור מתח הם הורסים לא פעם היגיון עלילתי וקצב התפתחות טבעי. אני עדיין סקרנית לראות לאן הם ילכו עם זה בעונה הבאה, אבל אני מודה שהרבה פחות מאשר בהפסקת אמצע העונה. (אורלי)

7.5 הוויקינגים עונה 2 פרק 2

אחרי קפיצת זמן של ארבע שנים, ראגנר עדיין מושל ועדיין עם הנסיכה אסלוג ובנו החדש שכבר גדל במקצת. למרות התא המשפחתי ה"נעים" כביכול שמוצג לנו, נראה שראגנר מתגעגע לביורן בנו שעזב עם לגרטה. כמו בעונה שעברה, קורה לי שאני שוכח לפעמים למה אני רואה את הסדרה הזאת. אבל כל פעם אני נזכר בסיבה בזכותו של טרוויס פימל, המגלם את ראגנר. המשחק הענק שלו בא לידי ביטוי בהבעות פנים ילדותיות מצד אחד, אבל עם נגיעות ממש "רעות" מצד שני – הילד השובב שקיבל לידיו בטעות את שרביט השלטון ואתו כוח שעלה לו קצת לראש. אך למרות זאת, הוא עדיין שולט במצב בכל רגע נתון. בעונה שעברה אלו היו סצנות אלימות עם לגרטה שכללו חרבות וכדים חרסינה שעפים לכל עבר – בפרק השני של העונה הנוכחית זה מגיע בסצנת ה"מריחה" בה ראגנר מצליח לשטות בנסיכה אסלוג הקנאית.

הספינות לפלישה מערבה כבר מוכנות (ארבע שנים לקח לפלוקי?). ראגנר מודיע שבורג והוריק שניהם מצטרפים לפלישה – מה שלא קורה בסופו של דבר כשהוריק מסרב לשיתוף הפעולה עם בורג. ראגנר מודיע לבורג על כך שלא יצטרף לפלישה ובורג נותר פגוע. בואו לא נהיה היסטריים מהמהלך ובואו לא נתגעגע אל בורג יותר מדי, הוא יחזור ממש תכף. מה שהיה נחמד לראות בפרק זה את האבולוציה שעבר הכומר מהעונה שעברה. אפשר להגיד כבר שהוא הפך לוויקינג מהשורה ולא ניכר עליו שום סממן נוצרי מחייו הקודמים באנגליה. מה גם שאופי הלחימה שלו השתפר בכמה רמות. בחלוף ארבע השנים מהפרק הקודם מצבו של רולו לא בדיוק מתייצב – ובורג מנסה לנצל זאת בשנית כשמציע לו לבגוד שוב בראגנר. הפעם נראה שרולו למד מהטעות וסרב להצעתו של בורג בנימוס, לא לפני שהכניס לו אגרוף לפנים. להמשך קריאה (לירן אהרוני מבלוג קפה + טלוויזיה)


7 משחקי הכס עונה 4 פרק 1

אני לא יודע אם העובדה שאני מוצא את עצמי מתקשה למצוא מה לומר על הפרק היא משהו אצלי או שפשוט הפרק היה די משעמם. הפרק האחרון בעונה הקודמת הוריד הילוך אחרי מאורעות "גשמי קאסטמיר", וכעת נדמה שהפרק החדש עבר לניוטרל והיה דל בהתרחשויות מעניינות. לא שההסתגלות המחודשת של ג'יימי אל מעלה מלך ואל מצבו החדש כסחורה פגומה אינה אמורה ליצור עניין, אבל משהו בסיסי בביצוע לא צלח אם הקשיים והלבטים שלו הותירו אותי שווה נפש.

ג'יימי עודנו אחד מהדמויות האהובות עלי בסדרה, ומאוד חיבבתי את הרמיזה של שם הפרק – "שתי חרבות", הוא וטיריון אחיו שחושלו מחרב אחת גדולה, טיווין – אבל אני מניח שהאלגוריה הזו אמורה להיעשות רלוונטית יותר בהמשך העונה ולהמחיש את נחישות הפלדה של שניהם, כי בפרק הנוכחי זה לא קרה. עניין החרבות חל לא רק על שני האחים לבית לאניסטר, אלא גם על הדבר השני שאהבתי בפרק, ולמעשה היה הדבר שהציל אותו ואולי רימז על כך שמתחילים שוב להתניע – אריה, כמובן. הסצנה שלה הייתה כה מענגת וקליימקטית, כיצד חזרה באוזני פוליבר על הדברים שאמר לה, עד למשפט האחרון שבו עיניו פתאום נפערו בהבנה בזמן שדקרה אותה באמצעות 'מחט' אהובתה. נפלא.

שאר הפרק היה לכל היותר מסקרן. סאנסה פוגשת בבן ברית חדש עם עיני רינגו סטאר (לא שמתי לב לזה בפגישתנו הקודמת אתו בתחילת העונה השלישית ,( דאינריז נדלקת על דאריו, סרסי ממש ממש נודניקית, ג'ון סנו מתמודד עם האשמות בגידה, והמעניין מכל אלה – הנסיך אוברין מסתמן כמישהו שיעשה שמח. מי המנוחות היחסיים קצת מפתיעים אותי. לא שאין חשיבות בהנחת אבני הדומינו, אלמנט שהסדרה כה אוהבת מאז ימיה הראשונים, אבל במקום להתחיל מיד לממש את ההבטחה הטמונה בחלקו השני של הספר השלישי, הפרק הראשון מתיישר עם רגעיה המפהיקים ביותר של הסדרה. בזבוז. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)



7 תחיית המתים עונה 1 פרק 2

בפרק הראשון צפיתי יחד עם אמי, שמאוד נהנתה ממנו וחשבה שהוא מאוד מצחיק, את הפרק השני היא ראתה לפניי, וכששאלתי אותה לדעתה לגביו היא אמרה שהוא היה משעמם ולגמרי לא מצחיק, בתגובות לממיר הקודם שמעתי מש.י. שהוא לא שרד את הפרק השני, ובIMDB קראתי מי שאמרו שהסדרה איבדה את זה לגמרי כבר בפרק השני, כל זה יחד אני מודה שיצר אצלי סקרנות לבדוק מה היה כל כך גרוע, וציפיות ברצפה, ואולי זו הסיבה שלמרות שלא חשבתי שהמדובר בפרק משובח במיוחד, והוא ברובו התנהל בעצלתיים, לא חשבתי שהוא היה כל כך גרוע. הפרק נבנה קשר בין שתי דמויות החוזרים לתחייה שלא ברור מה טיבו, הדמות של האב שחזר לחיים מעוררת הרבה יותר סימני שאלה יחסית לדמותו של הילד, כיצור בעל אג'נדה משלו ועוד יותר מזה מעניין עניין הקשרים בינו לבין תום איש הכמורה. סה"כ  אני עדיין תוהה לאיזה כיוון הם רוצים לקחת את העלילה הזו, מספיק כדי שאחזור לבדוק גם את הפרק הבא. (אורלי)

7 סוכני שילד עונה 1 פרק 16

אחרי החגים, הפגרות, האולימפיאדות ותירוצים כלשהם, "סוכני שילד" נכנסת עכשיו לרצף של שבעה פרקים ללא הפוגה עד תום העונה. אלו חדשות מצוינות, אולם בשבוע הבא אעמוד בפני דילמה קשה. בחודש נובמבר יצא לאקרנים הסרט "ת'ור: העולם האפל" והובטח (או אוים, תלוי בנק' המבט שלכם) שהפרק שישודר לאחר הקרנת הבכורה יתקשר לעלילת הסרט. שלא כהרגלי להימנע מצפייה מוקדמת בסרטים (לעתים אף יעברו שנים עד שאצפה בסרט חדש; אני מאפשר להם להתיישן כמו יין, או להעלות אבק כמו הפינה הזו בבית שאני לא מנקה) אצתי רצתי אל בית הקולנוע וצפיתי בסרט כמו כל זומבי מארוול טוב. עכשיו, אני מאוד רוצה לצפות ב"קפטן אמריקה: חייל החורף", אבל בתנאים שלי; ולא יתאפשר לי לצפות בו בתקופה הקרובה, בטח לא בשבוע הקרוב. גם הפעם מונפת מעל ראשי חרב האיומים הבטחה, ויש יסוד סביר להניח שהפעם לא יהיה מדובר בקשר רופף, כי ניק פיורי ושילד מגלמים תפקיד חשוב בסרט. אולי הקלרוויאנט יוכל לסייע לי.

אז סקאיי היא סוכנת שילד רשמית, אה? לקח לה הרבה זמן (אני מחשיב את הפגרות) וחוויה מורבידית אחת. כדי לחגוג את המאורע, קולסון מזמין למסיבה את כל הסוכנים שהתארחו העונה, החל מויקטוריה האנד ועד התוספת האחרונה, ג'ון גארט. רק ניק פיורי ומריה היל (שמעתי שהיא פנויה החל מהשבוע) לא הגיעו. כדי שלא יחשבו שהם רק נהנים, קולסון מבקש עזרה מהסוכנים הוותיקים בלכידת הקלרוויאנט, במשימה שהותאמה במיוחד ליכולות הטכנולוגיות של סקאיי. לא הבנתי מה הייתה הפואנטה בחלוקת המידע בין הזוגות – אחד מקבל נ"צ והשני יקבל את שם החשוד כשיגיעו אל היעד – כשבסופו של דבר שניהם רואים את אותו המידע. אולי זה ההיגיון לפיו פעל היצור הכחול ממנו נלקח החומר שהציל את חייה של סקאיי? להמשך קריאה (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)


7 סאטרדיי נייט לייב עונה 38 פרק 15

לא לגמרי ידעתי למה לצפות מהתוכנית בהנחיית לינה דאנהם - שחקנית מצוינת כן, קומיקאית לא - אבל קשה לומר שחיכיתי לתכנית מוצלחת במיוחד. ואכן, התכנית ולינה היו רחוקות מלהדהים, ובעיקר למדנו שכמעט כל תסרוקת אחרת עדיפה על האמיתית שיש לה. גם הפעם היה נדמה שמעט ליטוש בכתיבה היה עושה חסד רב עם התוצאה, אבל היו כמה רגעים ממש חמודים, לפעמים אפילו כחלק קטן מתוך מערכון שלם - כמו למשל כבר בקטע הפותח, עם אובמה בתור מתחרה לפוטין, הורג דוב וכל זה; וכמובן עם הופעתו המפתיעה של ג'ון האם, שקולו סוף סוף חזר להיות נורמלי אחרי שכנראה עבר את הניתוח במיתרי הקול.

היה ברור שתהיה איזושהי התייחסות לעירום ול"בנות", וזה נעשה באותה מסגרת - מערכון על אדם וחווה, שהיה חביב אבל יכול היה להיות טוב פי כמה, והייתה התייחסות נוספת במונולוג פתיחה העצי שגם הוא לא הרשים במיוחד. גם הפרודיה על "סקנדל" הייתה רק בסדר, אם כי אהבתי את השילוב של דמות כמו-האנה בתפאורה כה הישגית ומטורפת כמו של "סקנדל", אם כי המערכון אפילו לא גירד את פני השטח של מה שמגוחך בסדרה האיומה הזו. בכלל, זו הייתה תכנית עם המון חיקויים, לא? חלקם ממש נפל חלל - מתיו מקונהי (לא מעט מפאת הכתיבה) ובעיקר הריסון פורד, מה זה היה לעזאזל? - חלקם היו סבירים (קילם כאדם דרייבר) וחלקם מאוד מדויקים (נואל וולס כלינה דאנהם, איך לא).

בסופו של דבר היו כמה דברים שממש הצחיקו אותי לאורך התוכנית, פעמים רבות הם היו מטופשים מאוד. המערכון של ה-GPS שקוטע תמיד את לינה היה ממש מעולה לדעתי, כולל הטוויסט בפאנץ' ליין. להקת ה"ראפ" הלבנה הייתה מעולה, ואהבתי עד מאוד את המערכון ההזוי הקבוע של קייל מוני ובק בנט, שהפעם עשו מערוף לברוקס ווילן וצירפו גם אותו, עם הרפתקת הוויל סמית' והמיילים שלהם. הם ממש לטעמי. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)



7 ארץ נהדרת עונה 11 פרק 12

שיחות השלום קרסו ברגע האחרון ובארץ נהדרת כמו בארץ נהדרת זה האירוע הפותח: טקס חתימת האי-שלום, ביבי ואבו מאזן נואמים נאומים הפוכים וג'ון קרי (רועי בר נתן שמשום מה כמעט לא מקבל תפקידים העונה) נאבק בטקסט של גוגל טרנסלייט. זה היה חביב למדי אבל רחוק מלהשאיר רושם, אולי כי גם לקומדיה כבר אין מה להגיד על המצב. ובאשר לאכזבה הצפויה לפולארד, בקושי היה אפשר לזהות את גורי אלפי מבעד לשכבות האיפור שהבליעו את התזזיתיות החיננית שלו, וככלל זו הייתה הופעת אורח מפוספסת יחסית לקודמות.

הרשעת אולמרט, לעומת זאת, היא אירוע קצת יותר מרענן גם אם מדכא לא פחות, וגם מקרה הפוך בעניין האיפור - קשה לקרוא לקצת שיער מודבק על הקרחת של טל פרידמן תחפושת של אולמרט, וחיקוי גם לא ממש היה שם. עלמה זק הצטיינה כשולה זקן והטייפ אבל כרגיל מי שהקפיץ את הפאנל מדרגה היה ערן זרחוביץ' בדמות דן מרגלית שלא נותן לאף אחד לסיים משפט ומפזר בדיחות קרש. הקהל באולפן פספס כנראה את המחווה ל"פופוליטיקה" ולמלחמת הצעקות, אבל אותי זה הצחיק מאוד. להמשך קריאה (מירב)

בשולי הממיר

בפרק השבוע של "הפרקליט רייק" התארחה איילת זורר

מסביב לממיר

פתיח משחקי הכס, גרסת העיזים:

 ***


רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il

תגובות (9)