ארכיון המסך המפוצל > 2014

לואי, עונה 3, פרק 13

לרגל הגעתה של העונה הרביעית של לואי, אורלי מנתחת את הפרק האחרון בעונה השלישית: New Year's Eve

מאת: אורלי
פורסם בתאריך: 04/05/2014

הפעם הראשונה שבה ראיתי את הפרק האחרון ששודר עד כה מהסדרה לואי הייתה בשידור החוזר של ערוץ yes oh, אחרי חצות. הייתי עייפה משהו, וזה לא היה הזמן הכי טוב לצפייה מעוררת מחשבה, אבל גם במצב חצי הערות בו הייתי, היה לי ברור שאני צופה במה שאני מחשיבה לפרק הטוב ביותר של לואי שבו יצא לי לצפות, ובאחד הפרקים היותר טובים בכלל שבהם צפיתי בטלוויזיה, ושאני רוצה למצוא את הזמן כדי לצפות בו שוב ולכתוב עליו. ותאמינו או לא, זה קרה, הצלחתי למצוא את הזמן לצפות בו שוב, ולכתוב עליו. בדיוק לפני שהעונה הרביעית של לואי מגיעה למסך.    

הפרק האחרון בעונה השלישית שנקרא new year's eve מדבר על האושר ועל העדרו, על הבדידות ועל הפחד ממנה, ונראה ברור מאוד ממבט ראשון, אבל השילוב של המובן מאליו עם מה שלא תמיד נאמר, והמציאותי עם ההזוי, הופך את הפרק לחוויה שגם בצפייה שנייה ושלישית יש בה משהו מחמם את הלב ונוגע ללב, ולא ברור עד הסוף.

הפרק מתחיל בלואי שנראה יושב, ומפגין סבל, ואולי אפילו חולי שהוא נראה כמתאמץ לא לשתף בו, כתפיו מכוסות במין שמיכת פסים, הוא שותה משקה כלשהו מספל (הייתי מנחשת תה בשל האסוציאציה הבריאותית) ומתרכז בנשימות, ורק כשהתמונה מתרחבת אנו רואים שבמרחק נגיעה ממנו המצב נראה שמח הרבה יותר, לרגליו נמצא שולחן עמוס קופסאות ארוזות ושתי בנותיו סביבו, יושבות ופותחות את מתנות חג המולד שקיבלו, הן שמחות במה ש"סנטה" נתן להן שזה בדיוק מה שהן ביקשו, בעוד שהצופים שזוכים לראות את מחשבותיו של לואי למראה תגובת בנותיו, רואים כמה עמל ומאמץ הוא השקיע במתנות הללו, שלבנותיו הן נראות מובנות מאליהן.

העובדה שהוא כל כך השקיע במציאת המתנות הנכונות ובהפיכתן למושלמות עבור בנותיו, מראה עד כמה הן חשובות לו, ועם זאת, הוא לא נראה נהנה יותר מדי מהשמחה שלהן, היא כאילו לא מגיעה אליו. ולי נראה שהסיבה היא שהוא בנה להן סוג של עולם מושלם, אבל הבדידות שלו מתעצמת מהעובדה שהוא לא יכול לשתף אותן בחוויותיו,  הוא לא יכול לספר לבתו האחת על חיפושיו אחר הקוף הכחול שהיא רצתה כדי לא להרוס לה את אשליית סנטה קלאוס, והוא לא יכול לספר לבתו השנייה, כמה מאמץ הוא השקיע על מנת לשים את עיני הבובה במקומם כדי לא לגרום לה סיוטים. סצנת הפיכת הבובה ל"יפה" היא הסצנה היחידה בפרק, אגב, שבה הוא מגיע לכדי בכי, אפילו שיש כידוע סצנה אחרת שבה מישהי מתה מול עיניו,  ובכי התסכול שלו מעיד משהו על הסצנה עצמה ועל הפרק כולו בעיניי

.

אפשר לראות באופן שבו הוא מתאמץ לשבץ את עיניי הבובה במקומן, ואת המקומות (סלון, שירותים, מטבח) שאליהם הוא מגיע במאמץ כקטע מאוד משעשע (כן, זה מצחיק כשקודחים בראש בובה כמו בניתוח מוח, וזה מצחיק לראות אדם אחר מנסה לתקן, ובכל ניסיון מקלקל משהו נוסף), אבל ההתמקדות הארוכה בניסיונות אלו שתופסים חלק נכבד מהפרק, יחד עם הבכי שמופיע בסצנה הזו מאפשרים לראות בה משל לכך שניסיון ליצור אחיזת עיניים של "הכול מושלם" הוא הדבר הכי קשה, ודברים יפים הם בעיקר אחיזת עיניים.

ואז בתו מוצאת ספר בין המתנות ומתלהבת ממה ש"סנטה" הביא לה, ולואי שמח על כך שהוא יכול להרשות לעצמו לקחת סוף סוף קרדיט על המתנה, ואומר שהיא דווקא ממנו. ולפתע הוא נראה קצת יותר מאושש כשהיא מבקשת ממנו להקריא לה מהספר והוא מספר לה את  הסיפור על פינג הברווז, שאני מביאה כאן כפי שהופיע בפרק למעט רוב הציורים המתלווים, ומלה פה מלה שם:

"היו היה ברווז קטן ויפה בשם פינג, פינג חי עם אביו ואמו שתי אחיותיו ושלושת אחיו. ואחת עשרה דודות ,ושבעה דודים וארבעים ושניים בני דודים, הבית שלהם היה בסירה עם שתי עיניים (העיניים וההתבוננות מאוד משמעותיים בפרק הזה) שהפליגה על נהר יאנג צה, כל בוקר כשהשמש זרחה במזרח פינג וכל בני משפחתו צעדו כולם אחד אחרי השני על הגשר לחוף נהר היאנג צה."

© FX צילום מסך של ציור הספינה עם העיניים החכמות


בתו שמקשיבה לסיפור אומרת לאביה שנראה נורא נחמד לחיות על הנהר הזה, והוא מסכים אתה, ובעצם זו הפעם הראשונה בפרק בה נרמז לצופים הקשר בין שיתוף וחיים עם אחרים ובין אושר.

השיתוף הזה של האב והבת,  נקטע עם הגעת אם הבנות ובן זוגה לאסוף אותן, ופתאום מהשיחה של לואי עם גרושתו אפשר להבין מדוע חג המולד הזה אינו זמן טוב במיוחד עבורו, אפילו שהוא יודע להשתמש בכל מילות הנימוסין של איחולי חג שמח. לא רק שהוא לא זכה בתפקיד מחליפו של לטרמן, ושהוא מתמודד עם העובדה שאשתו בזוגיות והוא לא, הוא גם עתיד לא לראות את בנותיו עד ל-14 בינואר, שרק אז גרושתו והחבר שלה פטריק יחזירו אותן, והוא אפילו לא בטוח שהבנות שלו יזכרו אותו בזמן הזה, "תזכירי להן להתקשר אלי", הוא מבקש.

"כיצד הולך?" הוא נשאל והוא משדר חזות של הכול בסדר עבור כולם (כאמור הדבר הקשה ביותר לעשייה) אולם ברגע שבו הם נעלמים מעיניו במעלית הוא מתחיל "לסדר" את הבית, כשכל פעולותיו כמו בשלב תיקון הבובה, משדרים לחץ או תחושת "כלום לא הולך לי כמו שצריך". הוא מוריד את כל קישוטי החג, זורק את עץ חג המולד מהחלון מבלי לבדוק האם יש סיכון שהוא יפגע במישהו בחוץ (מקווה מאוד שאין לו את  האומץ לנהוג כך בחייו האמיתיים), סוגר את האורות ונשכב לישון.

הוא מתעורר מצלצול טלפון, למרות שאצלו בחדר נראה שהמדובר באמצע הלילה מסתבר שהשעה היא רק שלוש אחר הצהריים, זו אחותו עכשיו שהוא צריך לשכנע שהכול בסדר אצלו למרות שהוא לבד, היא חושבת שזה לא טוב שהוא יהיה לבד בערב ראש השנה, ומציעה לו להצטרף אליה ולבעלה ולילדים לנסיעה למקסיקו, דאג בעלה כבר קנה לו כרטיס, והנה הפעם השנייה בפרק שבה הבדידות מוצגת כדבר שלילי, אסור להיות בודדים, ובמיוחד לא בחגים שאז הלחץ להיות בשמחה גדול מתמיד.

אף על פי שהוא מסרב להצעת אחותו ואומר שהוא יהיה בסדר, למרות שברור לכל צופה שלא ממש, הפחד מהבדידות נכנס אפילו לחלומותיו: שתי בנותיו שגדלו והפכו לבנות עשרים בערך נפגשות בחלומו בעתיד שאותו הוא ירא, והדיאלוג ביניהן משעשע ועצוב בעת ובעונה אחת. הוא משעשע בשל חוסר הוודאות שלו לגבי מעשיהן של בנותיו בחייהן אז, שמתבטא במשפטים שלא סביר להניח שייקחו חלק בשיחה אמיתית, דוגמת "בטח יש לי קריירה" "ואני בטח אמנית וגם כנראה הולך לי טוב" אך הוא עצוב כי ברור מהחלום שהוא חושב שגם בעתיד הוא לא יזכה לראות את בנותיו הרבה, האחת ביקרה אצלו באפריל, השנייה תבקר אצלו ביום הולדתו, ועוד יותר מזה הוא מרגיש שהן יתייחסו אליו כאדם המעורר רחמים שלא השתדל דיו לא להיות בודד, אחד שכל היום יושב בכיסאו בבדידות ואוכל עוגיות קינמון,  "למה הוא לא התאמץ מספיק כדי להיות פחות לבד?", "איך נדע שבגילו לא נהיה גם אנחנו בודדות?" "זה בטח די דפק אותנו שיש לנו אבא כזה"- האשמה שלהן כלפיו היא זו שמצליחה להעיר אותו מהסיוט,

הבדידות שלו משתקפת אליו גם מהטלוויזיה שהיא חציה דיווחי אמת, חציה פרי פחדיו, אנשים נוטים להתאבד בערב ראש השנה, בעיקר בשל הבדידות, יש משהו בתקופת החג שמעצים ומבליט את הבדידות, והוא כאדם בודד נמצא בסכנה.

הוא מחליט לצאת מהבית, אורז כמה חפצים, ומתחיל נסיעה בתחבורה הציבורית, שבה הוא פוגש את ליז, האישה שלאורך העונה הייתה הקרובה ביותר לפיתוח קשר רציני אתו, לפני שהסתבר לו שהיא מתוסבכת עד מעל הראש, המפגש הנוכחי ביניהם מתחיל בגילויי שמחה שמתחלפת באימה תוך כמה שניות כשהיא מתחילה לדמם מאפה, ומאבדת את חייה בבית החולים בדיוק דקה לפני שהשנה מתחלפת, כשמילת הפרידה שלה מהעולם או יותר נכון מלואי היא ביי חסר משמעות.

אם מסתכלים על הקטע הזה כהתרחשות אמיתית הוא נראה תמוה מאוד, המפגש המקרי, המוות שלה שהגיע משום מקום, והאופן שבו גם בבית החולים מסיבת השנה החדשה נמשכת על אף כל איבוד החיים שמתרחש שם, אך בעיניי למרות שאין כאן בפרק כמו בסצנה הקודמת התעוררות מסיוט, הרי שעכשיו לואי מתמודד עם הסיוט הגדול ביותר שלו, לתחושתו היה לו השנה לפחות סיכוי קלוש לאהבה, והוא פספס אותו, ועכשיו הוא מקבל גם חותמת רשמית לכך שאי אפשר להחיות את הסיכוי הקלוש הזה, אך לא רק שאי אפשר להחיות את הסיכוי לאהבה, המוות של ליז הוא המוות הכי נוראי שיכולים לתאר לעצמם אנשים הפוחדים מהבדידות, כיוון שהיא מתה מוקפת זרים בלי שאיש יידע מי היא ומה היא, כשהיא לדבריה  "עדיין לא מוכנה", והמוות שלה לא רק שלא ממש העציב איש, הוא אפילו קרה בשעה שמוטל על הסביבה להיות בשמחה כי התחלפה לה עוד שנה.

ופתאום מהמקום הזה המיואש, לואי הולך לישון בשדה התעופה וכשהוא מתעורר הוא מתלבט בין שני יעדים, מקסיקו, המקום אליו הזמינה אותו אחותו, או בייג'ין המקום שעליו הוא קרא את הסיפור על פינג, ובייג'ין מנצחת.

בסוף הפרק אנו מוצאים את לואי בסין, מנסה לתקשר עם אנשים שדוברים אנגלית רצוצה במקרה הטוב, ולמצוא את נהר היאנג צה, הוא מוצא את הנהר לבסוף, וזה מתגלה כשלולית די קטנה עם כמה אבנים בין קצותיו שמסמנות את הגשר שעליו דובר בסיפור, ואחר כך מבלה בחברת הסינים בשתייה וברעות, ולמרות שאיש לא ממש מבין אותו והוא מתקשה להבין אותם, הוא נראה הרבה יותר מרוצה מהחיים ממה שהוא נראה לאורך כל הפרק.

מכיוון שלואי לא ממש מסביר מהי המשמעות של הסיום הזה, וכל צופה יכול ליצוק בו את המשמעות על פי הבנתו, ומכיוון שבסיום הפרק הרגשתי תחושה של חמימות מתפשטת, וטוב על הלב, אני בוחרת לראות בו סוף באמת שמח, שבו לואי מצליח לצאת מהדיכאון שלו והקטע האחרון מרמז לנו גם את הסיבות לכך.

הסיבה הכי מובנת מאליה בעיניי היא שהעובדה שהוא זר בין זרים ולא זר בתוך ביתו מאוד מקלה עליו. מכיוון שאיש אינו מכיר אותו, איש אינו מצפה ממנו לדבר, הוא לא צריך להעמיד פנים מאושרות עבור אחרים, ולא צריך להראות שלא מפריע לו להיות לבד, ושלא מפריע לו שהוא לא התקבל לעבודה שהוא רצה בה, ושהוא שמח, ומכיוון שהוא לא מתאמץ להראות שהכול בסדר, הרבה יותר קל לו להרגיש שהכול בסדר.

© FX לואי על גדות נהר היאנג צה


שנית, נהר היאנג צה שהוא מוצא מדגים את הפער שבין מה שהחלום נראה לבין המציאות, ויש משהו מרגיע במחשבה שאין באמת איזה מקום אחר שבו כל הדברים מסתדרים, שבעצם כל דבר יכול להיות סיבה לאושר, הכול תלוי בנקודת המבט.

אבל הכי מצאתי מעניינת את העובדה שהתמונה בכמעט כל הקטעים בטיול שלו בסין היא הרבה יותר רחבה ממה שהיה לאורך חלקו הראשון של הפרק, בו התמונה מאוד התמקדה בלואי, בתוך ביתו, הוא היה המרכז, וגם אם יצאנו מהתמונה לרגע להביט באנשים אחרים לא התרחקנו מלואי הרבה, אפילו כשהוא בחדרו מביט בטלוויזיה וכאילו אמור לקבל תמונה של העולם השמח בחוץ מה שהוא מקבל זה את השתקפות של הפחדים שלו, בנסיעה שבה הוא פוגש את ליז התמונה מכילה רק אותו ואותה כמעט, העולם השמח בחוץ מגיע אליו רק דרך שמיעה.

בסין, לעומת זאת, לואי הוא חלק מהעולם, הוא חלק מהתמונה היותר גדולה, וזה מתבטא מאוד בצורת הצילום, הוא הצליח לצאת קצת מעצמו סוף סוף. וכשאדם אינו שוקע בעצמו, ברחמים עצמיים ובניסיון ליצור אחיזת עיניים של יופי, כשהוא פנוי להתבונן בעולם הוא יכול למצוא יופי בכל מקום, אפילו בבקתת עץ עלובה.

לואי הצליח ליצור בפרק מציאות שגם אם היא קשה לפרקים היא יפה לצפייה, מהריאיון לעיל עם דיוויד לטרמן, ברור למשל שהנסיעה לסין שהוצגה לצופים כמשהו שנעשה בגחמה של רגע, הייתה כרוכה בבירוקרטיה לא פשוטה,  לא ברור האם המאמצים גם כאן עלו לו בדמעות, אבל אפשר לתהות האם  כאשר הוא יוצר יופי עבור הצופים שלו, העובדה שהוא לא נמצא שם ברגע "הפתיחה של מתנותיו" מתסכלת אותו מעט כיוון שהיא מקשה עליו לראות את השמחה שלהם, ולתת לה להגיע אליו. כאמן שמעביר לצופים את האמת שלו דרך אשליה, ומוכר את האשליה כאמת, אין ספק שהוא יודע להתבונן, ושהוא מוכן לעשות מאמצים כדי שהתוצאה שתתקבל תהיה הטובה ביותר, ואני מקווה שנראה את התוצאות גם בעונה הרביעית, אחרי כל הזמן שהוא טרח והשקיע בה. 

תגובות (8)