ארכיון המסך המפוצל > 2014

הממיר 12/7/14

מחשבות רצחניות, הנותרים, קומיוניטי, ילדי האנרכיה, שרלוק, הוחלפו בלידתן, הגשר ועוד

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 12/07/2014

הרגע הגדול של המונדיאל מתקרב והמתח בשיאו. כולם רוצים לדעת: מי י/תזכה ב"מונדיאל המפוצל"?  

והאם יצא לכם/ן כבר לקרוא את כתבת יום ההולדת המיוחדת לכבוד הגיעו של "המסך המפוצל" לגיל בר מצווה? 

9. מחשבות רצחניות, עונה 1, פרק 5

זה היה לדעתי הפרק הטוב ביותר בסדרה עד כה, פרק שבו השתלבו הגילויים על הרקע של תומס ושל קתרין ביחד עם מה שידענו עליהם מהפרקים הקודמים לכדי סיפור אחד טוב.

הגילוי על אחיו של תומס היושב בכלא על רצח, ועל החשש של תומס שהוא לא שונה מאחיו. הפך את תומס לדמות מעניינת יותר שכן המניעים שלה נתונים כעת לשתי פרשנויות שונות שהוצגו האחת על ידי אשתו – תומס הוא איש טוב, הוא לא יכול שלא לתקן את העולם, והשנייה על ידי קתרין ואחיו – הסיבה לכך שהוא חייב לתקן נעוצה בכך שהוא מפחד שהוא עצמו מקולקל. (לדעתי אגב הדברים אינם סותרים, אנשים טובים הם אלה שפוחדים שהם עצמם מקולקלים).

סיפור הרקע של קתרין שפך גם הוא אור על דמותה, ועל יצר ההרס העצמי שבה, והפך גם את עניין החיתוכים שלה להגיוני יותר. קטע חזק ביותר היה הקטע שבו היא מספרת לתומס על מה שקרה לה ולאחיה בילדותם, ועל ההתעללות בהם , ומיד אחר כך כשאמה ואביה החורג נכנסים, הם טוענים בפניה שלא הוא זה שבנה את בית הבובות, כפי שהיא זוכרת כל כך בבירור, אלא אביה האמיתי, עניין שהופך את כל הזיכרונות שלה מאותה סיטואציה למוטלים בספק. עד לרגע שבו בסוף הפרק תומס מטיל עליה את הפצצה באומרו לה שלא רק שהוא מאמין לה שאביה החורג מסתיר את ההתעללות באחיה ובה, אלא שהוא חושב גם שאימא שלה ידעה כל השנים. ולי לא נותר אלא לתהות האם זה קשור לכך שהוא סבור שהאם משקרת לגבי בית הבובות, או שהוא חושב שסיפור בית הבובות ושאר ההתנהלות שלה מעידים על מידת ההדחקה של קתרין עצמה, שהעדיפה לשייך את כל הרע לאביה החורג (שלא היה חסר לו), ולא לראות כיצד בני משפחתה האחרים "משמרים" את המצב הגרוע.

תעלומת הרצח השבועית הפעם הייתה די מינורית ותפקדה בעיקר על תקן של אתנחתא קומית, אבל מתבקשת מאוד בפרק שכזה. (אורלי).

 9. מחשבות רצחניות, עונה 1 פרק 4 (השלמה מהשבוע הקודם)

שיפור משמעותי מהפרקים הקודמים. צריך לתת קרדיט מסוים על הבנייה של הדמויות והעלילה לקראת הפרק הזה, גם אם זה לא מכסה לחלוטין על הנקודות החלשות של הפרקים הקודמים.

הפרק הביא את הסיפור הנוכחי לקליימקס, תוך שהוא ממשיך לתת לרוצחת רגעי דמות מעניינים, ובמקביל מראה איך החקירה משפיעה על קת'רין ותומאס. תומאס אומר לקת'רין כמעט במפורש את חשדותיו לגבי מניעיה בחקירה של אביה, והדבר שוב טוען את המפגש הנוכחי שלה עם אביה באור שונה לחלוטין מזה שבו ראינו אותו קודם. מהצד השני, תומאס בעצמו נגרר להתפרצות זעם, בעוד שההיסטוריה שלו עדיין אינה מוכרת לחלוטין לצופים וזה יוצר עניין רב בדמות שלו. גם הסצנות עם הבן של תומאס ובנדיקט נהדרות, כי הן מראות מחד את החינוך שהם מנסים לתת לו, ומאידך את האופי של תומאס שעומד בסתירה אליו ומחלחל אל הבן בסוף. ההצגה של תחביב תיקון השעונים של תומאס עובדת היטב הן בהקשר של הדמות והן כהומאז' חביב לווצ'מן.

הסצנות עם הרוצחת היו כרגיל נהדרות, ואולי לא היה באמת צריך את הניתוח של תומס כדי ליצור את התחושות המעורבות כלפי פושעת שהיא גם קורבן. ההתמקדות ברגעים הקטנים ראויה לציון - כגון החולה הסנילית שהיא הרגישה שמבינה אותה אך לא באמת הייתה מסוגלת לכך שכלית, או הזקן שמצפצף בכפתור המצוקה, כמו מאשים אותה בפשע שהוא לא באמת יכול לדעת שביצעה (ויש בסצנה הזו משהו מטריד אף יותר כאשר צופים בה בין האזעקות). דווקא הניתוק של הרגעים הללו מהעלילה המקבילה מאפשר לשרטט את הרוצחת כדמות שלמה ומעניינת.

לשים את השירים "Monday" ו"Sunday" במקביל לכיתוב עם שם היום היה קצת מגוחך, אבל זו בערך התלונה היחידה שיש לי כלפי הפרק (שין - גימל )
 

9. הנותרים עונה 1 פרק 2

אחרי שני פרקים "הנותרים" מסתמנת במובהק כסדרת ז'אנר מהסוג החביב עלי, כזו שמשתמשת בהיי-קונספט כדי להתמקד בדמויות. לא תמיד זה עובד, ג'יל בת העשרה היא כרגע נקודה חלשה בעיניי (אם כי החברה שלה, שמזכירה לי קצת את לייטון מיסטר מ"אחת שיודעת", מפצה), אבל היתר מעניינים, וכולם חובטים וחובטים בפינגווין דמיוני או בגזע עץ שבכל זאת מכניע אותם.

Copyright of HBO@

שניים מעניינים במיוחד: האב ובנו, קווין וטום דארבי, שניהם מיוסרים איש איש בחזיתו. הסיפור של טום אמנם מעט קלישאתי. הייתה לו השאגה האילמת מתחת למים בפרק הקודם, ואילו הפעם הוא נאלץ להישאר עם הבחורה של הבוס שהוא כמובן מאוהב בה. "אתה הבן זונה היחיד שאני לא מצליח לקלוט", אמר לו וויין הסופר-קריפי עם הרגישויות המופלאות לבני אדם – טום הוא מיוחד לא מאוד מיוחד, כבר ראינו כמוהו. 

הסיבה שאני בכל זאת אוהב את הסיפור שלו, מעבר לעובדה שגיבורים מיוסרים בכל זאת נוטים לרתק, היא שהוא מגולם נהדר (על ידי כריס זילקה, שלא הכרתי קודם אבל הבליח עד כה בכמה וכמה סדרות נעורים). התגובה שלו לנשיקה של וויין וחברתו המיוחדת כריסטין, הייתה יופי של משחק ללא מילים, ומעט אחרי כן אובדן העשתונות שלו ברכב שמסרב להתניע היה מעולה מתחילתו ועד סופו. למרות העלילה המעט-שחוקה, מעניין יהיה לראות מה יקרה עם טום וכריסטין בהמשך.

גם במקרה של אביו לא מדובר בסיפור שלא ראינו בעבר, אבל אני אישית ממש אוהב את סיפורי ההזיות האלה של קיים-או-לא-קיים והיה-או-לא-היה. חוץ מהקטע עם הבייגלים שמשום מה נשאבו אל תקרת התנור או מה שזה לא היה, אהבתי כל היבט בסיפורים של קווין. החשד של אחרים שהוא הוזה, מציאת הרכב בחצרו, הביקור אצל מג אבוט בלא-כת, ובמיוחד שתי סצינות: בתו וחברתה מגיעות בדיוק בזמן כדי לאשש לנו ולו שקוטל הכלבים אכן אמיתי, וכמובן הביקור של קווין אצל אביו והשיחה ביניהם, שחשפה כי לא בכדי כולם חושדים בו שהוא הוזה. קווין גר בבית של אביו, מאייש את התפקיד של אביו וכעת אולי גם נגוע בהפרעה הנפשית של אביו.

רגע אחר שמאוד אהבתי בפרק הגיע דווקא במסגרת עלילה מעט חיוורת, וזו מילה שיאה להשתמש בה בהקשר הזה כי היא התרחשה אצל הלא-כת של לובשי הלבן – מג מתעמתת עם לורי שמאלצת אותה להיפרד מחפציה. מוקדם יותר בפרק הפסיכולוג שאל את קווין אם גם לורי סבורה שהם עדיין נשואים. כאן קיבלנו את התשובה כאשר היא סיפרה למג שפגשה היום את בעלה. "אני זוכרת", היא כתבה לה, החיים הקודמים ומה שוויתרה עליו עדיין נוכחים אצלה. אם ליב טיילר מאוד אנמית ולא לגמרי משכנעת, לפחות דמותה של לורי יוצקת עניין ורגש בחזית הלבנה והמעושנת. יחד עם יתר בני משפחתה היא משלימה סריה של אנשים שנשרטו עמוק במיוחד, ואפילו בלי שאיבדו אף אחד מתוכם. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה).

9. קומיוניטי עונה 5 פרק 11

הנה הגענו אל עוד פרק מיוחד של "קומיוניטי", ישנה תחושה שהיחס בין הפרקים הרגילים לספיישלים כבר הגיע לכ-50/50, אבל אני חושב שאני מתחיל להתרגל לזה. במיוחד בהתחשב בעובדה שאני די מבסוט מרובם. גם הפרק הנוכחי היה נהדר. אני מניח שלו הייתי זוכר יותר מ"ג'י איי ג'ו", שאצלנו נקראה "כוח המחץ", הייתי נהנה עוד יותר, ומוכרחים להודות שרוב הבדיחות על חשבונה היו מאוד קלות ומתבקשות, כאלה שנובעות מהסתכלות בוגרת על תכנית ילדים אידיוטית וזולה, אבל הן פשוט היו ממש מצחיקות. כמעט כל אחת מהן.

הטלת הספק והתמיהות לנוכח מה שהיה מטומטם כבר כשהייתי ילד, בראש ובראשונה העובדה שהם אף פעם לא מתים, הפכו את הפרק לרביזיה הכרחית והיסטרית. באזקיל שתוהה על הדרגות בצבא שלהם, או השימוש החוזר באותה אנימציה כדי להכות באבנים בראשיהם של אנשים ולפתוח דלת ברזל, או ווינגמן שמתרעם על המסור בזרועה של באזקיל, או קוברה שסופד לדסטרו וראשו מכוסה הכרום. בכלל, קוברה היה הכוכב בפרק הזה (אבל הבדיחה שהכי הצחיקה אותי הייתה דווקא זו שקרצה ל"חומות של תקווה" – החור העצום שנפער בקיר רגע אחרי ששותפם לתא פירט כיצד חפר בקיר בכף).

Copyright of NBC@

זו כמובן לא הפעם הראשונה ש"קומיוניטי" משתמשת בפרק שכמעט כולו אנימציה כדי לחקור את נפשה של אחת מדמויותיה, אבל אפשר לסמוך עליה ועל המודעות העצמית שלה שתאזכר את הפעם הזו במסגרת הפרק. בשעתו זה היה "חג המולד הבלתי נשלט של עאבד" היפה אך מדכדך מהעונה השנייה, שכלל אף הוא את שם הדמות בשם הפרק, אלא שהפעם התוצאה הרבה יותר מבדרת ואולי מעט פחות מעמיקה. כמו אצל עאבד, הטראומה הסיגה את ג'ף אל חיקו של ז'אנר מוכר ומנחם מהילדות, וכמוהו נאלץ להתעמת עם הסוגיות הפסיכולוגיות שלו כדי להתגבר. אבל בניגוד לעאבד, ג'ף יצא מזה לבדו (בעזרת החברים אמנם, אבל כפי שהתגלמו בדימיונו ואולי מהמעט ששמע אותם מבעד לתרדמת שלו).

אני מניח שמיקומו המתקדם של הפרק והיעדר-החידוש שבו, לכאורה, יהפכו אותו לפחות "קלאסי" בדברי ימי הסדרה, אבל בכל זאת מדובר ביצירה שהצליחה להיות כיפית ומבדרת בלי לוותר על מורכבות ומשקל סגולי. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9. ילדי האנרכיה עונה 6 פרק 4

"וואו. אפילו לא ראיתי את זה מגיע."
- לי טוריק, מילים מפורסמות אחרונות, אוקטובר 2013

לא שזה הפתיע אותי כמו את טוריק, אבל בתחילה חשבתי שהלהב שקליי הגניב לאוטו ישמש לו לסיום חייו האומללים. לרגע שכחתי באיזו סדרה אני צופה, בה נדיר לראות דמות מסיימת את דרכה בעולם הזה לפני שתדרוש את הנקמה המגיעה לה. וקורט סאטר יודע כמה ארוכה היא רשימת חובות הדם של הדמויות שלו.

למען האמת, הייתי הלום יותר למראה מותם של וי-לין ופיל; ואף יותר מכך, כשגאלן ביקש מאנשיו להביא "את המסור". לפחות הם לא סיימו בסיר צ'ילי. היית חמוד מדי בשביל המועדון האלים הזה, פיל.

המועדון המצומצם מתכווץ שוב ושוב, וג'קס ממשיך לאבד את הדרך. תפקיד סגן הנשיא כפי הנראה נועד לנצח להיות זה של המלאך המייעץ, כשגם צ'יבס מתחיל להראות סימנים של אי-אמון בנשיא שלו כמו קודמיו. כשאי אפשר למצוא את האויב הגדול, מוציאים את העצבים על היתוש הטורדני התורן, וכנופיית הארים שילמה בחייה על חטאיה (בראשם כישלונם בהריגתו של אונסר; עם המזל שלו, החתכים בבטן הוציאו ממנו את הסרטן).

למזלו של נירו, רוזוולט מריח את התרגיל של טוריק ומזהה את ניסיון ההפללה. קיוויתי לעימות עתידי בין השניים, אבל זה כבר לא יקרה. גם נירו עדיין לא יצא מהתסבוכת, מאחר וטוריק הצליח לשכנע את התובעת פטרסון באופי האלים של הסרסור החביב. מישהו צריך לספר לה מה קרה לעורכת הדין האחרונה שהסתבכה עם ג'ימי סמיתס.

ראיות נוספות שנשתלו ברכבו של נירו:


- בפרק הקודם חשדתי שנערת הליווי שטוריק הרג הגיעה מדיוזה, אבל לא טרחתי לחזור אחורה ולבדוק אם הייתה שם כשטוריק ביקר במקום. תקציר האירועים הקודמים אישר שהיא אכן עבדה עבור נירו, מה שמעלה את השאלה מה טוריק תכנן עבורה לפני הירי המצער.

- כל כך הרבה שחקנים תחת הקרדיט "כוכב אורח מיוחד", שהרשימה הייתה ארוכה יותר מזו של השחקנים הקבועים. חוץ מאלו שכבר הספקנו להכיר, מיץ' פילגי חזר לבקר מהגלות בדאלאס בתפקיד דארבי, הנאו-נאצי המשוקם, נשוי לאישה מקסיקנית. רוברט פטריק נראה זקן מתמיד כחבר סניף סאן ברנרדינו שיחד עם בנו גיבה את סניף צ'ארמינג.


Wolfsangel זהו שם כוללני לסדרת עיטורים וסמלים גרמניים. העיטור ששם הפרק כנראה מתייחס אליו דומה לאות Z עם קו במרכזה והיה מאוד פופולרי בקרב הנאצים, וכיום משמש ארגוני ימין קיצוני ונאו-נאצים. (תומר סויקר מבלוג קפה + טלוויזיה)

8. שרלוק עונה 3 פרק 1

בהקדמה של ארתור קונן דויל ל'ספר הפרשיות של שרלוק הולמס' – הספר האחרון באמת, אבל באמת הפעם, של סיפורי הולמס (אחרי 'קידתו האחרונה' – ודויל קצת צוחק על זה בפתיחת ההקדמה כשהוא אומר שהוא חושש שהולמס נעשה כמו אחד הזמרים האלה שנותנים רק עוד מופע אחד אחרון, ואז עוד אחד, וכו'), הוא כותב קצת על איך החליט "לשים קץ להולמס" כדי שיוכל לתעל את האנרגיות הספרותיות שלו גם לערוצים אחרים, כי "הפנים החיוורות והחדות הללו והגוף רפה- האברים תפסו חלק נכבד מדי מדמיוני" אבל מכיוון שלא הייתה גופה שאפשר לקבוע את מותה, לא היה קשה "להיענות לדרישה המחמיאה ולפטור בהסבר את המעשה הנחפז שעשיתי" [1] [2].

[1] דויל גם מוסיף שלא התחרט על כך מעולם, כי בכל זאת הצליח להמשיך ולכתוב את כל מה שרצה לכתוב, "אם כי אולי הוא עמד במידת-מה בדרכה של ההכרה בעבודתי הספרותית הרצינית מדי" – ונדמה לי שבהצהרה הדיפלומטית הזו אפשר לחוש גם נימה מסוימת של מרירות. אבל זה לא מענייננו כרגע.
[2]
התרגום החופשי של הקטעים מההקדמה הוא שלי, כי אין לידי כרגע את תרגום הספר לעברית – אולי בהמשך אבדוק אותו בספריה ואעתיק לכאן את כל הפסקה הרלוונטית.


copyright of BBC@


ואכן, הסיפור "הרפתקת הבית הריק" פותר את מותו של הולמס בהסבר שהקוראים כיום מתקשים שלא לגלגל עיניים לעומתו. כבר פירטתי את העניין בסקירת הפרק "נפילת רייכנבאך", ולא אחזור כאן על הסיפור, אבל העניין העיקרי היה שכפי שציין גם דויל בעצמו, לא הייתה גופה, ולכן היה קל למדי למצוא פתרון. הולמס פשוט נעלם, נתן לאנשים להניח שהוא מת, וכשהיה לו צורך לחזור כדי להיפטר מקולונל מוראן – חזר. וב"שרלוק" הייתה גופה. ראינו אותה. ראינו אותו במו עינינו קופץ מהגג. מעריצים העלו כל מיני תיאוריות, מופרכות יותר ופחות, אבל במשך כל הזמן עד לעליית העונה השלישית לא יכולנו שלא לחכות לראות את הפתרון האמיתי, שהיוצרים הבטיחו שנקבל. ו… (מכאן והלאה ספויילרים, כמובן). להמשך קריאה (פשוט יעל מבלוג קפה + טלוויזיה). לדעה אחרת – ראו בהמשך.

8. הוחלפו בלידתן עונה 3 פרק 5

אחת השאלות העיקריות שמעסיקה אנשים רבים שרוצים לעשות את "הדבר הנכון" היא השאלה לספר או לא לספר? להגיד או לשמור בבטן? הנסיבות כמובן משתנות, אבל אם אפשר לסכם את הדילמה היא תמיד נובעת מההתלבטות האם לפגוע עכשיו כדי להימנע מפגיעה גדולה יותר בעתיד, או לא לפגוע עכשיו ולצאת מנקודת הנחה שהעתיד כבר ידאג לעצמו.

כמעט כל העלילות בפרק עסקו בשאלה הזו, ביי מתלבטת האם לומר לטנק עכשיו שהיא לא רואה בו יותר מידיד, או לחכות עד שההידלקות שלו עליה תעבור מעצמה, דפני מתלבטת האם לשמור את סודה של שארי לגבי אמה כפי שהיא הבטיחה לה, או להפר את הבטחתה כדי להבטיח עזרה לאימא ולבת, ניקי חוששת לספר לטובי שהציעו לה להישאר הרחק ממנו עוד חצי שנה והיא שוקלת את ההצעה, ובסוף הפרק אין ספק שגם ג'ון וגם רג'ינה נותרו עם ההתלבטות האם עליהם לספר על הנשיקה בין ג'ון לאימא של ניקי לקתרין או לא.

התשובה שהסדרה נותנת באופן כללי וביתר שאת הפרק היא להעדיף את האמת והפגיעה העכשווית, כי העתיד לא ידאג לעצמו, בעתיד הפגיעה רק תהיה גדולה יותר. זה מה שדפני מייעצת לביי, זה מה שרג'ינה אומרת לדפני, זה מה שטובי חושב שניקי הייתה צריכה לעשות. והפרק מגבה אותם בכך שהוא מדגיש את העובדה שהפגיעה לא נמנעת כשלא מספרים, טובי למד את האמת ממישהו אחר, וזה יכול להיות כואב יותר, אין באמת סודות, ובמקרים מסוימים כמו בזה של אימא של שארי, השתתפות בקשר השתיקה רק מונעת טיפול. ההנחה שכדאי להסתיר במקרים שבהם יש סיכוי סביר שהאמת לא תתגלה, על פי הטלוויזיה לפחות, תמיד מתבררת כלא נכונה, ולמרות שאני מסכימה עם הרעיון בעיקרו, לא כל כך אהבתי את השימוש הקלישאתי אליו לקחו את זה בסוף הפרק עם רג'ינה וג'ון, האופן שבו עלילת קתרין מעבירה את הרעיון הזה, שאתה יכול לא לדבר על משהו ולרצות להסתיר אותו אבל יום אחד למצוא את הסיפור מרוח על דפי ספר כלשהו שחור על גבי לבן, היה מקורי יותר, אם כי אני מודה שקשה לי קצת עם קתרין של העונה הזו, שנראית לי איכשהו טיפשה יותר מקתרין של העונות הקודמות.

בצד החיובי של הפרק אפשר לציין גם את האירוניה בעובדה שביי חוזרת לנבחרת ההוקי שדה כדי להיראות מגוונת יותר מבחינת תחומי עניין, ולא ממוקדת באמנות בלבד, ובסוף הפרק כשהיא נפצעת בידה, העובדה שתמיד טוב שיהיו לך תחומי עניין נוספים מקבלת חיזוק נוסף, אם כי לא בטוח שבמקרה הזה תחום העניין הנוסף לא נפגע גם הוא על ידי הפציעה. (אני מנחשת אגב שהאמנות שלה תיפגע לזמן מה, ואולי גם שפת הסימנים, אבל לבסוף היא תמצא את דרכה חזרה לאמנות, אם בגלל שהנזק לא יהיה קשה מדי, או כיוון שאפשר ליצור גם בדרכים אחרות).

ובעיניי הרגע החזק ביותר של הפרק היה הרגע בו דפני מבטיחה ששארי תגיע לאימון כשהיא לא ממש יודעת שהיא תעשה את זה, פשוט בגלל האופן המוצלח שבו התקווה שמה שהיא רוצה שיהיה אמת, יהיה אמיתי היה כתוב לה על הפנים. (אורלי).

7. הגשר (US) עונה 2 פרק 1

כמו בפרקים הראשונים של העונה הקודמת גם העונה השנייה מתחילה באוסף של סצנות שלא כולן מובנות, ובהן אנו נתקלים בדמויות שלא כולן מוכרות, ולוקח זמן לברר איך הן קשורות לתמונה הגדולה, ולדמויות המוכרות יותר, ואני מודה שכמו בעונה הקודמת מידת העניין שלי בעלילות השונות נובעת לא פעם מהיכרותי הקודמת איתן, וגם הפעם מצאתי את הדמויות החדשות מייגעות ברובן, כשהקטע של כריתת האוזן היה אחד הגרועים בעיניי בכך שלא רק שזה היה אוסף של דמויות שאני לא ממש מכירה ולא יודעת למה אני צריכה להתעניין בהם עדיין, אלא שהם גם עוררו בי את התחושה של "למה באמת אני צריכה להסתכל בדמויות האלה, אם זה מה שהן יודעות לעשות?" תחושה שלא השתנתה בסוף הפרק עת ראינו את האישה המסתורית רוחצת ורק קעקוע לעורה. אני מניחה שהעלילה אתם עוד תתיישב בהמשך במקום יותר ברור, אבל כרגע שלב בניית הפאזל בעייתי בעיניי.

Copyright of FX@

דמות חדשה אחת שכן יצרה אינטראקציות מעניינות בעלילה שלה היא דמותו של ג'ק דובס, אחי הרוצח של אחותה של סוניה, המפגש ביניהם היה מעניין, למרות שברור שכרגע המפגש יותר מעניין בגלל דמותה של סוניה, והאופי הישיר אספרגרי שלה, מאשר בגללו.

רוב הפרק הרגיש כמו הצבת כלי המשחק בעמדות שלהם, אני מקווה שבפרק הבא, המשחק יתחיל באמת. (אורלי)



7. קומיוניטי עונה 5 פרק 12

הלוואי, הלוואי שזה היה סיפור בסיסי, אבל כמו תמיד כאשר משתמשים בתואר מעין זה, מדובר בהתחכמות המכסה על מורכבות. לא שהפרק גרוע, הוא נחמד וכולל כמה קטעים משעשעים, אבל העיסוק האינטנסיבי שלו במלאכת הסיפור היה בעצם הערה אחת גדולה על "קומיוניטי", ובמקרה הזה באופן שמדגיש את חסרונותיה.

אני אוהב את הרבדים של הסדרה ואת העובדה שגם פרקי היי-קונספט טומנים בחובם משמעויות סמליות, אם בנוגע לדמויות ואם בנוגע ל"קומיוניטי" כולה. בעיניי הפעמים המושלמות ביותר שבהן זה קרה היו הפרקים "לוחמה מודרנית"  (פרק הפיינטבול המקורי)   ו"פרדיגמות של זיכרון אנושי" (פרק ה"לקט"), שני מקרים שבהם הפרקים היו מעולים כפשוטם גם בלי להתעמק במשמעויות, וזה מה שהפך אותם לגדולים. 

המקרה הנוכחי – חלקו הראשון של פרק סיום העונה – שונה. למעשה, נדמה שזו אחת מהפעמים האלה שבה "קומיוניטי" הפגינה מוזרות לשם המוזרות וחוסר הנגישות, פשוט כדי להתיישר על פי התווית שלה. כלומר, זה אולי משקף הערת מטא-מטא כלשהי, אבל הצעת הנישואין של ג'ף לבריטה הייתה רגע מטומטם ותלוש . וזה היה נחמד ומחוכם כאשר המצלמה התמקדה במישהו ששותה מרק כדי להמחיש את היעדר הסיפור, אבל יותר מדי כאשר עאבד ירד על ברכיו באמצע מסדרון הומה ודיבר על עצמו. Unsubscribe. להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

6. קומיוניטי עונה 5 פרק 13, סוף העונה

מוזר, אחרי הפרק הקודם הלנתי על היעדר הסיפור, אבל גם הפעם כאשר היה כזה, עדיין הפריעו לי אותם דברים. "קומיוניטי" יצאה מגדרה כדי לומר משהו, הפעם על פינאלות, והדברים האלה היו חשובים יותר מהסיפור עצמו. זו אינה הפעם הראשונה שבה הרמון מתקין פרק שיכול לשמש גם כפינאלה, אבל הראשון מביניהם שעסק בנושא הזה באופן כה מופגן. כל הנאום של קארל הזועם בסוף על כך שגרינדייל עדיין לא ניצלה ועדיין אין מה לשמוח, כל השיחות בין עאבד ואנני היו הערות על גרינדייל/"קומיוניטי", מצבה והאפשרויות העומדות לרשותה – רובן כמובן פיקטיביות – וזה אפילו לא נעשה באופן מעודן במיוחד. הסאבטקסט לא היה סאב כלל וכלל אלא ממש שם בחזית, ואני לא חושב שראינו את עאבד אי פעם שובר את הקיר הרביעי בכזו עוצמה.

במקביל גלשה העלילה אל מחוזות האבסורד, עניין שרחוק מלהיות הפעם הראשונה שבה זה קורה ב"קומיוניטי". למעשה, הפרק הזכיר לי את הקיצוניות שכה לא אהבתי בעונה השלישית – כליאת הדיקאן ועלייתו של צ'אנג, אירועים שחזרו על עצמם בזעיר אנפין בפרק הנוכחי, יחד עם עוד השתלטות של סאבוויי. כמו בפרק הקודם גם הפעם היו כמה רגעים טובים. "אלה ריצ'י וקארל. נכון, יש לנו שמות!". "אני לא שם לב כמה גדול אני נהיה". שירי פתיחת וסגירת הדלת הסודית (בכלל, היו המון שירים מומצאים לאורך העונה). עאבד שמפסיק את אנני לפני שהיא מנשקת אותו היה הרגע שהכי הצחיק אותי בפרק, משום מה. היכולת של ג'ף להפעיל את המכונה על ידי התחוללות רגשית הייתה מקסימה (וקסומה). מעבר לזה, התוצאה אחרי כל אלה היא סוף עונה גס ומאוד לא מרשים – מטא על גבי מטא על גבי מתיש.

Copyright of NBC@

בסופו של דבר זו הייתה עונה מאוד חמודה. אחרי רצף פרקים התחלתי מאוד בעייתי בעיניי, בשלב מסוים (פרק הלבה) היא עלתה על דרך מלך כלשהי שאמנם לא הייתה מושלמת אבל בכל זאת כזו שכוללת כמה וכמה רגעים נהדרים. אני חושב שאין לדן הרמון דברים חדשים לומר, וזה מוזר כי העונה הזו הקרתה בדרכו כמה וכמה אלמנטים שהסדרה לא טיפלה בהם קודם – שינוי תפקידו של ג'ף, מותו של פירס, עזיבתו של טרוי, השפעתה על עאבד. גם בכל הדברים החדשים האלה הוא טיפל רוב הזמן באותם כלים מוכרים שכבר השתמש בהם בעבר. היו רגעים חדשים ומקוריים, אבל אני לא מצליח לחשוב על שום פרק בעונה הזו שבאמת יכול להיכנס לפנתיאון הסדרה. למרות זאת אני רוצה עונה שישית (וסרט). גם כשהיא פחות מוצלחת ופחות רעננה, "קומיוניטי" עדיין טובה, מעניינת ומעוררת מחשבה יותר מרוב הקומדיות בטלוויזיה, וגם מחלק ניכר מהדרמות. (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

6.5. שרלוק עונה 3, פרק 1

המילים הראשונות שנאמרות בפרק (למעט הצעקה "שרלוק" שנשמעת בפתיחה), וחוזרות ונאמרות בכמעט כל אחת מהפעמים שמראים לנו איזושהי גרסה שכביכול מפענחת את תעלומת ביום המוות של שרלוק הן : It's a trick, it's just a magic trick. בסופו של הפרק אנו לא באמת מקבלים פענוח של ביום המוות, אלא נשארים עם הטענה שלא משנה מה הטריק עצמו, שכן היו הרבה דרכים שהיה אפשר ליצור אותו, העיקר הוא שאנחנו יודעים שהמוות היה מבוים. והגילוי היחידי שאנחנו למדים במהלך הפרק על מה שבאמת הלך שם זה שהיו לשרלוק הרבה שותפים לביום המוות שלו, (אחיו, מולי, הומלסים שונים) והיו אנשים שהיו בסוד הענייניים גם אם הם לא היו שותפים לביום מותו כמו הוריו.

העניין הוא כזה, כאשר המדובר בקסמים ובאחיזת עיניים, יש שלושה סוגים, יש את אלה שטוענים כמו אורי גלר שיש להם כוחות על טבעיים שבעזרתם הם משנים את המציאות הטבעית. יש כאלה כמו ליאור מנור וסושרד, שטוענים שאין כוחות על טבעיים, הכול זה אחיזת עיניים, אבל בדרך כלל לא יסבירו כיצד אחיזת העיניים מתבצעת. ויש את שרלוק הספרותי, שמסביר כיצד מה שנראה כמו עניין בלתי אפשרי בהתחלה, הוא בעצם אפשרי לחלוטין. אצל שרלוק הפרטים כן חשובים כי בלעדיהם, הוא הופך לעוד מאחז עיניים, ולא למישהו שמלמד איך להתבונן במציאות אחרת. וזה חשוב עוד יותר כשהמדובר ביצירות ספרותיות וטלוויזיוניות בעיניי, כי בטלוויזיה או בספרות לא צריך הרבה כדי לפתור דברים באורח קסם. ולהגיד זה לא משנה איך הוא פתר את התעלומה, זה כמו לומר הוא יודע לעשות קסמים. להפוך את שרלוק לקוסם, זה לרדד את הרעיון של דמותו בעיניי. הרעיון של דמותו, ההצדקה של קיומו בעיניי, היא שהוא מסביר לי איך הוא עושה את ה"קסמים" שלו בסופו של דבר.

מכיוון שאני לא יודעת אם היוצרים ידעו בכלל מדוע הם בונים את הסצנה בסוף העונה השנייה כמו שהם בנו אותה, והאם היה להם הפתרון בראש, או שהם עשו מה שבא להם, וחשבו להתחמק מזה כמו שקורה עכשיו. הרי שאם היה להם הפתרון בראש אז אני לא אוהבת את העובדה שהם לא הלכו אתו עד הסוף, ואם לא היה להם, אז הם לא היו צריכים להיכנס לשם מלכתחילה.

עכשיו מילא שלא קיבלנו פתרון אחד אפשרי אלא דאחקות שהתכתבו עם כל מה שנאמר ברשת על ידי מעריצים שניסו לפענח את התעלומה, כי נניח שיש תעלומות שאפשר להשאיר בלתי פתורות, הפרק לא סיפק לנו תעלומה ראויה אחרת. בפרק היו בערך 5 דקות שעסקו בתעלומה ששרלוק הצליח לפתור בדרכו, והתעלומה הזו לא באמת הייתה מעניינת. להמשך קריאה (אורלי)

בשולי הממיר

אריקה גימפל (קוקו מ"תהילה" אנג'ל מפרופיילר, והופעות אורח מתמשכות בER, ורוניקה מארס ועוד) הגיעה השבוע ל"הוחלפו בלידתן" בתפקיד האימא של שארי.

מה יהיה לנו השבוע?

12-19 ביולי

ביום שני: קליפורניקיישן 7 (HOT3)

ביום שלישי: ריי דונובן 2 מתחילה, 24: לחיות עוד יום מסתיימת (yes Oh)

ביום רביעי: קבלו אותי (yes Oh), גדולה מהחיים 4 (HOT3)

בשבת הבאה: CSI לאס וגאס 12 (Hot Zone)

שידורים חוזרים ויומיות:

ש"ח: לואי - כל העונות, א'-ה', החל מיום חמישי (yes Oh)

ש"ח: חסרי בושה 3-4, א'-ה', החל מיום שלישי (HOT3)

קבלו אותי (Please Like Me)

קומדיה אוסטרלית. זמן קצר לפני יום הולדתו ה- 21, החיים של ג'וש מתחילים סוף סוף להסתדר, אך ארועי יום אחד מכניסים את חייו לטלטלה. חברתו קלייר עוזבת אותו ומודיעה לו שהוא גיי, והוא נאלץ לעבור לגור עם אימו הגרושה כדי לטפל בה. הסדרה נכתבה על ידי ג'וש תומאס, קומיקאי אוסטרלי צעיר, שגם מככב בה.

Copyright of ABC2 Australia@

מסביב לממיר

* סופה של תקופה: מבצע סגירת הרשת האנלוגית של HOT מגיע לישורת האחרונה. בימים אלו מבצעת HOT סגירה הדרגתית של שאריות הרשת האנלוגית שלה בתל אביב. (אסף רזון)

* יאדו מ"קפה + טלוויזיה+" סוקר את המועמדויות לאמי 2014

*  בשורות טובות לחובבי/ות "אורפן בלאק" - הסדרה תחודש לעונה שלישית בת 10 פרקים שתעלה לשידור באביב הקרוב.  

*  רשת FOX הודיעה שהעונה השישית והאחרונה של "גלי" תצומצם ותכלול 13 פרקים בלבד. 

וחדשות דומות גם לגבי "אימפריית הטיילת" - רשת HBO הודיעה שהעונה האחרונה תכלול 8 פרקים בלבד ותעלה לשידור ב- 7 בספטמבר 2014. 

פרטים חדשים נחשפו לגבי "Better call Saul", סדרת הבת של "שובר שורות" - מתברר כי הסדרה תתרחש בשנת 2002, תקפוץ בזמנים ויככב בה גם השחקן המצוין מייקל מק'קיאון ("ספיינל טאפ", SNL).  

השבוע נפוצו שמועות לפיהן "איך פגשתי את אבא" (סדרת הבת של "איך פגשתי את אמא") תקבל הזדמנות נוספת לעלות לשידור בעונה הבאה, אבל יוצרי הסדרה מיהרו לצייץ בטוויטר על מנת להבהיר ולוודא - הפרויקט הזה ירד מהפרק. לפחות בשלב זה. תודה לאל. 

*  האם קולין פארל בדרך לככב בעונה השנייה של "בלש אמיתי"? עפ"י הדיווחים מתנהל מו"מ מתקדם בין הצדדים.  

ולסיום: לי להב, האנימטורית הישראלית הכה מוכשרת הוציאה סרטון חדש, המשלב בין עלילת הסרט "Fozen" (או יותר נכון - מה שקורה בתום אירועי הסרט) לבין "כתום זה השחור החדש". וכך זה נראה: 

 

***


רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il

תגובות (7)