ארכיון המסך המפוצל > 2014

איך הפסקתי לשנוא את 'המפץ הגדול'?

דברים שרואים משם - טור חדש של אפרת דסקל.

מאת: אפרת דסקל
פורסם בתאריך: 03/11/2014

עלייתה למסך של "המפץ הגדול" בשנת 2007 לא נרשמה אצלי כאירוע מיוחד. עוד סדרה קומית מבית היוצר של צ'ק לורי, האדם שהביא לעולם את "שני גברים וחצי". סדרה קומית שכל ייחודה הוא בכך שהיא החזירה למסך את ג'ון קרייר או ליתר דיוק את Duckie מ"יפה בוורוד" (האם רק אני חשבתי שהוא היה צריך להיות עם מולי בסוף הסרט? כן? לא? אתם מוזמנים לחוות דעתכם בנושא.) ותו לא. 

חוסר העניין שעוררה אצלי "המפץ הגדול" הפכה עם הזמן לטינה קלה בייחוד כאשר רשת NBC  החליטה לשבץ את "קומיוניטי" מולה. ככל ש"המפץ הגדול" הלכה ושגשגה כך "קומיוניטי" אהובתי התדרדרה ברייטינג (וראו רק את הפער המרשים בין השתיים). לא הייתי היחידה שחוותה תסכול בנושא, גם קומיונטי התייחסה לכך, בדרכה ההו כה מיוחדת, רפלקסיבית ולא מובנת בעליל לרוב האנשים בעולם. אבל לא כאן המקום לתאר את הסיבות לנפילתה של "קומיוניטי". זאת, אולי אעשה בטור אחר.

הטינה הפכה לשנאה של ממש כאשר באחת מטיסותיי לחו"ל נתקלתי בפרק 21 בעונה 6 של "המפץ הגדול" (ובשמו הרשמי - The Closure Alternative). בפרק זה ליאונרד מוטרד מכך שלו ולפני אין יותר מדי מהמשותף ולכן. בניסיון לחבר אותה לעולמם, ליאונרד מנסה למכר אותה ל"באפי קוטלת הערפדים".

זו סדרה משובחת, הוא מבטיח לה, את תאהבי אותה. כמובן שפני לא אהבה את באפי (איך אפשר לא לאהוב את באפי?). אבל לא בגלל זה פיתחתי שנאה כלפי "המפץ הגדול" אלא בגלל הדיאלוג שבא אחריו:

פני: אז חשבתי על זה, שאתה מתלהב מדברים כמו באפי, או ממדע או איזה שלט שלדון צריך לקנות.

ליאונרד: שלט 'הרמוני' היה בסדר גמור. לא היינו צריכים לשדרג ל'אילוון הנדרד'. הוא יודע שהוא גדול מדי ליד שלי.

פני: אתה רואה, זה סוג התשוקה שחשבתי שאין לי, אבל אז הבנתי שיש לי - לגביך.

ליאונרד: אווו, הישבן הקטן והחמוד שלי מכה שנית.

פני: לא, אני רצינית. תביט, תמיד היו לי תכניות. אני אופיע בסרטים ואחיה חיי זוהר, וכל דבר פחות מזה פשוט לא כדאי להתרגש בגללו.

ליאונרד: הדברים האלה עדיין יכולים לקרות.

פני : ברור שהם יקרו, מדיום אחד במסיבת רווקים אמר לי. בכל מקרה, מה שהתכוונתי זה, שאני לא צריכה לחכות, אתה מבין, יש לי אותך, יש לי את שלדון, כל החברים הנפלאים האלה. החיים שלי מרגשים כבר עכשיו.

ליאונרד: זה דבר גדול.

פני: כן, נכון?

מה?!?!?!?!?!?! חשבתי לעצמי, זה טקסט שבחורה מגניבה במאה ה – 21 אומרת וזה לגיטימי? איזה מין דמות נשית גרועה זו? שום דבר בחיים שלה לא מלהיב אותה למעט החבר שלה (לסירוגין) והחברים שלו. ברור שהאנשים שמסביבנו מסבים לנו אושר רב אבל מה לגבי דברים אחרים? למה הגברים בסדרה זכאים ליהנות מהתחביבים שלהם, מהעבודה שלהם וממערכות היחסים שלהם ואילו פני, הדמות הנשית הראשית מסתפקת רק באנשים מסביבה ולא בשום דבר מעבר לכך. למה? למה לבחורה צעירה, מקסימה ונבונה כמו פני (למרות מה ששלדון חושב) אין משהו מעבר לכך?

זה השלב שבו הבנתי שאני שונאת את "המפץ הגדול".

אם הייתה לי תקווה כלשהי לגאולת המין הנשי בדמותה של איימי פארה פולר בגילומה המשובב של מיים ביאליק (בלוסום forever), הרי שזו התנפצה במהירות. דמותה של איימי הפכה במהרה לא להיות "השלדון הנשי" כפי שחשבנו בתחילה אלא מכורה לשלדון. פעם אחר פעם איימי מנסה לפתות את שלדון ונכשלת שוב ושוב, נותרת משועבדת (ברמה קומית כמובן) לתשוקות מיניות לא ממומשות (די בדומה לדמויות נשיות אחרות בעולמנו...עוד מישהו חושב על בלה מ"דמדומים", אה, רק אני, סליחה).

קרדיט: באדיבות yes

אני יודעת מה תגידו, זו קומדיה. גם הגברים בתכנית הזו הם מעוררי רחמים. סוף סוף סדרה על חנונים / גיקים. לא לכל דבר יש משמעות כל כך עמוקה. אבל זה בדיוק כוחה של תרבות פופולארית כפי שאנו יודעים. היא פועלת בדיוק במקום וברגע שאנו לא מודעים אליה והמסרים שלה מלווים אותנו תמיד. ואגב, אם אתם תוהים איך אני יודעת מה קורה בסדרה הזו למרות שאני לא רואה אותה, אני עוקבת באובססיביות כמעט דתית אחרי סדרות טלוויזיה באשר הן (גם כאלו שאני לא ממש רואה).

לפני חודש וחצי הדברים השתנו, ולהלן ההסבר המלא:

לפני חודש וחצי נחתי בארה"ב ומשם אני כותבת כעת. בימים אלו אני מסיימת את הדוקטורט ומתחילה בארה"ב את לימודי הפוסט דוק. המעבר לארה"ב לא היה פשוט. כך באמצע החיים אני עוזבת ומותירה מאחוריי, משפחה, חברים, מקום עבודה מסודר לטובת עתיד אקדמי לא ברור וחשבון בנק שחווה סימני מצוקה. בקיצור, שינוי משמעותי בחיי.

במלון בו שהיתי עד שמצאתי דירה וגם בדירתי כיום, יש לי כבלים. בחודש האחרון (בין חיפושי דירה לבין סידורים בירוקרטיים), מצאתי עצמי בוהה לעיתים באינסוף הערוצים שעומדים לרשותי ובין השאר נתקלתי באינסוף שידורים חוזרים של... נכון, ניחשתם "המפץ הגדול". התחלתי לראות את הסדרה. פרק אחר פרק אחר פרק, כמובן לא תמיד בסדר הנכון אבל בסיוע וויקי הבנתי אך הסדרה התפתחה. בהדרגה, משהו השתנה ביחסי לסדרה, התחלתי לחבב אותה, בזכות האחד והיחיד -  ד"ר שלדון קופר בגילומו המופלא של ג'ים פרסונס.

דמותו הגולמנית והבוקית של ד"ר שלדון קופר, אשר שבויה בתיאוריות מדעיות, הרגלים קבועים  והערצה מטורפת לתכני מדע בדיוני ופנטזיה, מצחיקה אותי כמו רבים אחרים אבל. אבל וזו הנקודה המשמעותית, הוא הצליח לכבוש את ליבי.

הוא הצליח לעשות זאת בדיוק באותם רגעים שבהם דמותו נשברת, ברגעים בהם הוא יוצא מהדמות שלו אפילו ברמה לא מודעת. ברגעים כאשר הרגש מבצבץ מליבו אפילו שהוא לא יודע את זה. כך למשל הרגע שבו הוא מנשק את איימי או לחילופין הרגע שבו הוא מחבק את לאונרד אחרי מותו של אביו הרוחני, ד"ר ארתור ג'פריז (בגילומו המקסים של בוב ניוהארט).

ברגעים אלו, שלדון חווה רגשות שונים, אולי הוא לא מודע תמיד למשמעות המלאה של הרגשות הללו אבל פועל לפיהם. ברגעים אלו פרסונס גם מדגים כיצד הגוף יודע לשחק ולא רק המילים שיוצאות מפיו של שחקן. הוא מצליח להעביר בבת אחת את המודעות וחוסר המודעות, את עוצמת הרגשות שמפעמת בו ואת החומה שאוטמת את הרגשות הללו. כך, ברגע שבו שלדון חיבק את לאונרד, גם אני פתאום התרגשתי ולא רק לאונרד (או הקהל האמריקאי). אז גם הבנתי, זה היה הרגע שבו הפסקתי לשנוא את "המפץ הגדול".

אז כן, יש דברים שעדיין קשה לי איתם בסדרה הזו. כך למשל, הדמויות הנשיות בסדרה מחרפנות את הזהות הפמיניסטית שבי. לחילופין, מערכת היחסים של לאונרד ופני, לא רק שגורמת לי לחבב מחדש את רוס ורייצ'ל בעונות האחרונות של "חברים" אלא גם גורמת לשיפרית כמוני לייחל לפרידתם. ועדיין עבורי זו הסדרה שחיסלה את "קומיוניטי" אבל היא העניקה לי כמה רגעים טובים בחודש האחרון והחשוב מהם הוא ש...

עם הזמן, כולנו הופכים לשלדון, יש לנו הרגלים קבועים. ההרגלים הללו עוזרים לנו להבין מי אנחנו ולאן אנחנו רוצים להגיע אבל הם גם יכולים לבנות חומות מסביבנו. הבשורה הטובה היא שהרגלים יכולים להשתנות וחומות יכולות ליפול. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים לדעת לפתוח את הראש ולראות מעבר לחומות ומעבר להרגלים. לפעמים אנו זקוקים למפץ גדול שיגרום לנו לראות את העולם מזווית חדשה (כמו למשל נסיעה לתקופה ארוכה). לפעמים אנו רק צריכים לדעת להתבונן מחדש במשהו שלכאורה מוכר וידוע לנו זה מכבר. ולחכות. מי יודע, אולי כך נראה משהו חדש.

בפעם הבאה, איך לא ראיתי שפיל דנפי הוא מייקל סקוט?

תגובות (4)