ארכיון המסך המפוצל > 2014

הממיר 9/11/14

אלמנטרי, פולישוק, הכל הולך, אימה אמריקאית, The Knick ועוד

מאת: המערכת
פורסם בתאריך: 09/11/2014


9. The Knick, עונה 1 פרק 10
בביקורת על "The Knick" בתחילת העונה תהיתי מה משך אישים כמו הבמאי סטיבן סודרברג והשחקן קלייב אואן לסדרה לא מאוד מיוחדת כמוה. כזכור, "הניק" עוקבת אחרי בית החולים "הניקרבקר" במנהטן של שנת 1900, על צוות הרופאים, האחיות ואנשי המנהלה שלו. בראשם ניצב המנתח הגאון ופורץ הדרך ד"ר ג'ון ת'אקרי (קלייב אואן), שבתחילת הסדרה זוכה לאתגר באמצעות ד"ר אלג'רנון אדוארד (אנדרה הולנד), מנתח שחור מבריק וצעיר שנכפה עליו.

כעת, עם סופה של העונה (שבארה"ב שודר בסופ"ש האחרון), אפשר לומר שהשאלה נענתה ולא נענתה בו זמנית. מצד אחד הכתיבה בסדרה המשיכה להיות מעניינת אבל לא מדהימה, אבל מנגד ההישגים הטכניים של קלייב אואן ובמיוחד סטיבן סודרברג היו לא פחות ממפעימים. אולי יבשושי לנסח את זה כך, "הישג טכני", אבל ככל שהתקדמה העונה כך התחוור האפקט המצטבר שלה בכל הנוגע לאופן שבו היא נראית, מצטלמת, נשמעת, מוארת ומוחשכת.


©2014 HOME BOX OFFICE, INC. ALL RIGHTS RESERVED

על הנייר – כלומר בתסריטים – "הניק" מתהלכת במתחמי הבנאליה. גם החלק החזק בה, ענייני המתיחות הגזעית, הגיע בסופו של דבר לקליימקס נפלא בפרק השביעי לעונה, שהיה בלי תחרות הטוב ביותר בסדרה. ואז הרוח יצאה מהמפרשים. הנושא נשמר בדלילות חיוורת וחבוטה (ספוילר לפרק התשיעי של העונה) כאשר אלג'רנון חבר אל קורניליה, פטרונית בית החולים וחברת ילדותו, והכניס אותה להיריון. נו באמת.

מה שבכל זאת עבד בכתיבה הוא תיאור הרפואה של אז. גם אם הסדרה נוקטת חירות מופרזת עם הדיוק התקופתי, גם אם היא חוגגת מעט חזק מדי על ההבדלים בין אז להיום, האופן שבו היא מציגה את הפרקטיקות הרפואיות המטורפות של אז עושה את העבודה. ניתוח קוסמטי לשחזור אף שדורש את חיבור הזרוע ברתמה אל חלל האף. מכונת רנטגן עצומת ממדים שכולם משתמשים בה בלי שום הגנה, שהמוכר ניסה אותה מספר פעמים על ילדיו ו"היא בטוחה לחלוטין". עקירת כל שיניה של מטופלת פסיכיאטרית מתוך האמונה שזיהום שלהן מוביל למחלות נפש. מקרה שבו אחות מתחשמלת למוות ופעם אחרת שבה המנותח עולה באש. השארת חור פעור בגולגולת כדי להוריד לחץ תוך גולגולתי שנוצר כתוצאה מגידול. גם מעבר לפרינג' – לאורך חלק ניכר מהעונה עמדה במרכזה חקירה אפידימיולוגית שבמסגרתה ניסה פקח התברואה גס הרוח לאתר את המקור למגפת טיפוס שהתפשטה בפרבריה העניים של העיר, זה פשוט היה מעניין.

הקוריוז בבסיס של כל אחד מהדברים האלה הוא הלחם והחמאה מלאי החיידקים של תסריטי "הניק", וטוב שכך, כי העלילה והדמויות לא בדיוק פורצות דרכים חדשות. הסדרה מאוכלסת בדמויות שכמו נוצרו בהתכת שבלונות כדי שמהן יתגשמו דמויות "מורכבות". הרופא השחור מבריק ומושלם, אבל בזמנו החופשי (המועט, כי הוא צדיק שמקדיש לילות כימים מזמנו לריפוי ומחקר) הוא מחפש קרבות. זמנה החופשי של הנזירה, לעומת זאת, מוקדש לביצוע הפלות מלאכותיות עבור נשים שמזלן לא שפר עליהן, ואילו מנהל בית החולים משיג כסף תוך שהוא מסתבך עם מאפיונרים מהזן השחוק ביותר.
להמשך קריאה (yaddo מבלוג קפה + טלוויזיה)

9. עד עצם היום הזה, עונה 4 פרק 4
איזה פרק מושלם. המעגליות של השוליה המטאטא את מקום הקסמים בו הוא נמצא, בתחילת ובסוף הפרק. העובדה שהאפל מכיר את הטוב (אנה) מספיק טוב - כדי לדעת שהוא לא יעשה משהו רע ביודעין ואת הרע (הוק) מספיק כדי לדעת שהוא יתפתה לאפילה שבו כשתינתן לו הלגיטימציה לכך.


© ABC Studios  

קשה שלא להתפעל מהיכולת של עוצלי לקרוא בני אדם ולתעתע בהם, וקשה יותר שלא להתעצב מכך שהפכו אותו שוב לדמות מניפולטיבית ומרושעת, שמן הסתם יודעת היטב מה קרה לאנה, אך מכחישה את ההיכרות. איכשהו העובדה שהנרי מצליח לגעת לליבו של סבו כדי לעזור לרג'ינה לקבל את הסוף הטוב שלה, מדגישה את חוסר האמון המוצדק של עוצלי באחרים. חוץ מבל, נראה כי איש לא באמת ראוי לאמון שלו. חבל שהוא לא ראוי לאמון שלה...

הסדרה לוקחת אותנו למחוזות מפתיעים כל פרק מחדש. וכל פרק מגלה עוד נדבך ועוד אחד - שמשנים את התמונה, אך לא באמת משנים אותה. קסם של פרק. קסם של עונה. (זלפה)

8. פולישוק, עונה 3 פרקים 1-2
יותר משלוש שנים עברו מאז הסתיימה העונה הקודמת, שיא אפילו במונחים של הטלוויזיה הישראלית, אפילו בהתחשב במלחמה ובמותו של שחקן ראשי. ההפסקה הארוכה אמנם לא הפריעה לי לשמוח לקראת העונה החדשה, אבל היא כן פיתחה איזו מידה של ביקורת מרחוק על דברים שבעונות הקודמות כבר התרגלתי אליהם - ריבוי נאומים ארוכים-ארוכים של כל הדמויות, פיתולים מילוליים מתישים באורכם והחיבה לרמיזות מיניות מטרידות מעט (בפרק האחרון פולישוק מנהל מו"מ בסאונה כשכולם לבושים בחלוקי מגבת, ולא שכחו להזכיר לנו איך מת אבא שלו בעונה הקודמת).

כל אלה חסרונות שוליים כמעט לעומת הליבה המצוינת של הסדרה ויכולתה להגחיך עד אימה את המציאות ועדיין להשאיר הכול בגדר הסביר בפוליטיקה המקומית המופרכת. התוספת המבורכת של מנשה נוי (שהיה אמור במקור לגלם את פולישוק) מחפה על נטייתם הצעקנית של כמה מהשחקנים, ויחד עם הטקסטים המצוינים מצאתי את עצמי צוחקת בקול יותר מפעם אחת. אחרי הכול, באקלים שמשלב פוליטיקה משוגעת וטלוויזיה רדודה פולישוק היא אחת מכמה יחידות סגולה שנותנות לצופה הממוצע את ההרגשה שהוא לא לבד כאן. (מירב)

8. אלמנטרי, עונה 3 פרק 1
אלמנטרי תמיד נתפסה כאחות האמריקאית הבלתי מוצלחת של שרלוק הבריטית, במיוחד בהתחשב בשינויים הנרחבים יותר שנערכו בקאנון - ווטסון ומוריארטי הן נשים, לדוגמה, וחוסר הדמיון לסיפורים המקוריים פשוט הפכו את אלמנטרי לסדרה בלשית פרוצדורלית שלגיבור שלה קוראים שרלוק הולמס ולא מונק. לדעתי זה הפך את הסדרה ליותר קלילה, ללא הצורך במעקב אחרי הקאנון, אבל לא בהכרח לסדרה רעה, אלא רק לסדרה בלשית מאד מוצלחת עם פתרונות מאד דרסטיים לתעלומות.

הפרק הראשון של העונה השלישית שובר עוד קצת ממה שנשאר בקאנון של הולמס, כאשר הוא שם את שרלוק לגמרי בצד. הגיבורה של הפרק היא ווטסון, לא רק בגלל שתמיד ווטסון היה הדמות המרכזית בסיפורים, הסטרייט-מן שאליו הקוראים-צופים יכולים להתחבר, אלא פשוט כי ווטסון הפכה להיות בלשית עם יכולת הבחנה שלא נופלת מזו של הולמס, רק עם יכולת תקשורת בין אישית מוצלחת הרבה יותר. יש לה אפילו נמסיס משל עצמה, מוריארטי בשם אילנה, ואילו להולמס יש תלמידה חדשה שלהולמס הקאנוני אף פעם לא היה צורך להכשיר.


© 2014 CBS Broadcasting Inc. All Rights Reserved  

והתוצאה? עוד מוקדם לדעת להיכן זה יתפתח, אבל הפוטנציאל קיים. הפיכת שרלוק הולמס לדמות משנית בסדרה (שאפילו לא נקראת על שמו) יכולה ליצור קונפליקטים שארתור קונן דויל לא חשב עליהם ולהפוך את אלמנטרי למשהו אחר. אני לא מצפה עכשיו ליצירת מופת, אבל סדרת בלשים טובה - בהחלט. ובינינו, מי צריך לחדש את הארכיטיפ של סיפורי הבלש כשאפשר רק לקחת את יכולות ההסקה? (שלמקו Gras)

8. אחוזת דאונטון, עונה 5 פרק 1
בסדרה כמו אחוזת דאונטון, יותר מכל כיף לחזור בתחילת העונה אל הדברים המוכרים - התפאורה, התלבושות, המניירות של השחקנים והסיסמאות הקבועות ("העולם משתנה, אני מניח" - כל דמות שהיא, כל פרק מחדש), ואכן היו לנו לא מעט מאלה ששימחו את ליבי כצופה נאמנה. ובכל זאת, הפרק הראשון לעונה היה שונה למדי מקודמיו והתאפיין בקצב מהיר שלא ראינו כמותו בסדרה כבר הרבה זמן.


© 2012 Carnival Film & Television Limited. All Rights Reserved.  

קודם כל הסצנות היו קצרות יותר, כמעט קצרות מדי, ללא דיאלוגים ארוכים ושתיקות רבות משמעות. שנית, העלילות הקטנות שהסדרה משובצת בהן, אלה שכל משרת מחזיק כדי שגם לו יהיה אופי משלו, נפתרו במהירות בתוך פרק אחד, במקום להיגרר לאורך חצי עונה כמו שהורגלנו. אמנם תסבוכת תומס ומיס באקסטר התחילה כבר בעונה שעברה ועוד לא ממש הסתיימה, אבל הנה גילינו שבייטס הוא ממש לא היחיד שמחזיק בעבר מפוקפק. ואגב בייטס, אמנם מתיש קצת להחיות את תעלומת רצח המשרת, אבל מוכרחים להודות שהסדרה אף פעם לא שכנעה אותנו שהוא זכאי, ואם נודה על האמת גם לא ממש השתכנעתי לגבי מות אשתו הקודמת. מכל מקום זה מוסיף לו עומק מאיים מתחת לחזות האדיבה תמיד, כתמונת מראה לעומק שתומס התככן מקבל בזכות אהבתו הבלתי ממומשת לג'יימס המשרת, וזה תמיד טוב.
להמשך קריאה (מירב)

7.5. אימה אמריקאית, עונה 4 פרק 5
ו… הגענו לחלק שבו הסדרה אבודה ביותר מדי דמויות.
הפרק הזה הרגיש כמו חמישה פרקים שונים בתוך פרק אחד, וזה היה יכול להיות סביר אם כולם היו מעניינים, אבל חלקם לא וחלקם ממש לא. נתחיל מהגרוע – דניס אוהר זומם להרוג את החריגים על מנת לזכות בכסף מתוק, וזה בסדר והכל אבל אז הסדרה מראה לנו את הפנטזיות שלו למשך חצי מהזמן וזה כבר נהיה מעצבן ומעיק. דוט ובט מתות? לא מתות? מה אתה רוצה מאיתנו, ומתי אנחנו חוזרים לדבר על איבר הקסמים שלך?

נמשיך לפחות גרוע אבל-עדיין-די-גרוע, זוכרים שדל לא יכול היה לשכב עם אנג'לה באסט? זה בגלל שהוא הומוסקסואל! אה, עכשיו הכל מובן או משהו (למען האמת, זה כן, ואם מסתכלים אחורה זה אשכרה מסביר חלק מהדברים שקרו בסדרה, אבל אני מסרב לחשוב שמישהו מתכנן דברים בסדרה הזאת ושהם לא פשוט קורים באקראיות אז אני אתעלם מהמידע הזה). הוא גם הומוסקסואל ממש מעצבן ותוקפני, והחבר/זונה שלו מקשיב לו מתבכיין למה שנראה כמו כמה שעות עד שדל הולך לצעוק על עוד אנשים (בעיקר אשתו והרופא שלה, אבל נגיע לזה) והחבר שלו הולך להידקר ביער (ונגיע גם לזה). מייקל צ'יקליס אולי שחקן טוב, אבל אני פוחד שאשתעמם ממנו מהר מאוד אם כל מה שהוא יעשה בסדרה הזאת הוא לצעוק על אנשים.


Copyright 2014, FX Networks. All rights reserved

בחלקים היותר טובים, גלוריה מוט (פרנסיס קונרוי) מגלה את גופתה של המשרתת שלה ומתחילה להבין שלדנדי חסרים כמה ברגים, מסמרים ובוכנה כללית בראש. דנדי מקבל הזדמנות לעשות הומאז' לאמריקן פסיכו ולהרוג בצורה לא מאוד מוצלחת את החבר/זונה של דל ופרנסיס קונורי מקבלת הזדמנות לעשות חשבון נפש בקטנה על גידול הילד שלה, בזמן שבתה של דורה מתקשרת לשאול האם אימא שלה לא מתה או משהו. כן לכל מה שקורה כאן ובייחוד לעובדה שדנדי לא מצליח להרוג אנשים כמו שצריך. להמשך קריאה (יונתן צוריה מבלוג קפה + טלוויזיה)

7. סוכני שילד, עונה 2 פרק 2
אם הפרק הראשון של העונה נהנה מקפיצת הזמן מהעונה הקודמת (כולל עצירה ב 1945 בדרך) ובכך יצר עניין בהיכרות מחדש עם הדמויות, הפרק הנוכחי ממשיך ישירות מהמקום שבו הפרק הקודם עצר, וצריך להתעסק באיפיון הדמויות, ותפוחי אדמה קטנים כאלה. העלילה של הפרק עדיין מעניינת – והיו לא מעט התרחשויות, אבל הדיאלוגים מתחילים להראות סימנים מטרידים של הבעיות שאיפיינו את הסדרה בעונתה הקודמת.

במוקד הפרק הזה נמצא לאנס האנטר, הסוכן-להשכרה שאיבד את שני חבריו בפרק הקודם במשימה לניטרול קארל קריל (או בבריחה מהמשימה ההיא, תלוי את מי שואלים ומתי). לאנס מנווט בין הצדדים על מנת להשיג את מטרתו, שמתבררת בוודאות לקראת סוף הפרק: לחסל את קריל כנקמה על הרצח של הארטלי, שבה היה מאוהב. מהצד השני נמצא קריל, שמוצא את עצמו לכוד עם כח על בעייתי מבחינה בריאותית, ובין מספר צדדים המעוניינים בו ובאובליסק שברשותו.

החלק הזה של העלילה מצליח לעניין, והמחוייבות המסוייגת של האנטר לצוות ולרעיון של שילד הופכת אותו לדמות עם הרבה פוטנציאל – מהסוג שהסדרה בזבזה בעונה שעברה עם סקאיי, אבל אולי הפעם זה יילך להם. הבחירה של קולסון להשאיר אותו בצוות היא עדיין חסרת כל היגיון, ומנקודה מסויימת זה כבר לא עוזר שהסדרה מצביעה בעצמה על ההחלטות הטיפשיות של קולסון.


©2014 ABC Studios & Marvel

סקאיי מקבלת הפרק את התפקיד של מיי מהעונה הקודמת, בתור המוטרדת-באופן-פולני ממצבו הבריאותי והנפשי של קולסון. זה לא שמיי עזבה את התפקיד הזה אי פעם, והגילוי שקולסון לוקה בהתקפי ציור (בדומה לזה שצייר בעונה הקודמת) מעט מאכזב, גם אם יש עניין מסויים בנטייה שלו שלא להתמודד עם הבעיות שלו.

פיץ ממשיך לעבוד בסיוע ההזיה-של-סימונס, אבל עד סוף הפרק נראה שהיא מוחלפת בעדינות עם ידידות עם מאק. אהבתי את ההתאהבות של סימונס-ההזייתית במאק – הרעיון של דמות דימיונית עם מחשבות ודעה עצמאיים יחסית הזכיר לי קצת את הארווי מ"פארסקייפ". אבל מעבר לכך, ההצגה של הטירוף של פיץ ושפת הקודים שלו עדיין לא מספיק מעניינת כדי לעורר איזושהיא הזדהות עם הדמות.

השבוע מסמל את חזרתה הפרחונית-כתמיד של ראינה, שעובדת כעת בשיתוף עם אביה של סקאיי (קייל מקלכלן, "טווין פיקס"), ומשיגה עבורו את האובליסק – שמסתבר ש"נותן" לה לגעת בו מבלי להיהפך לסלע. המעורבות-לרגע שלה – ושל טאלבוט – יוצרת עניין באירועים של הפרק. נותר לראות האם משהו מזה יתפתח לאיזושהו איום אמיתי, כאשר מה שמטריד את קולסון בגילוי הבסיס שלהם הוא שהם בדיוק ריצפו את השירותים.

בגזרת ה"מפריע לי אבל עדיף לא לחשוב על זה יותר מדי", ההחלטה של קולסון להתערב במשימה היא בגדר דאוס אקס-מכינה (שכן נוצר הרושם שהוא כלל לא באזור). (שין-גימל מבלוג קפה + טלוויזיה)

6. הומלנד, עונה 5 פרק 6
זה היה פרק רווי אקשן, טוויסטים, אלימות ומתח ובכל זאת הוא היה מייבש. צפיתי בכל הפרק כמו הסגן של קרי בתחנת ה-CIA שאלוהים לבדו יודע איך קוראים לו: בשעמום אדיש למדי עם הרמת גבה קלה מדי פעם למראה משהו מוגזם שקרי עושה. "אני לא חושב שאכפת לך מה אחרים חושבים" הוא אמר לה וצדק, ובמידה מסוימת גם לי לא ממש אכפת. מי זוכר כבר איך זה התחיל, ואיפה חצי מהדמויות, ואחרי מי אנחנו רודפים בכלל, ומה הסיפור של כל העונה המקושקשת הזאת. למעט שוב, חיבתי לסול המסכן, והקושי לנטוש סדרה באמצע עונה, לא הייתי ממשיכה לצפות. (מירב)


2014 Showtime © 2014 Twentieth Century Fox Film Corporation. All rights reserved.  

6. הכל הולך, פרק ראשון
יום שישי אחרי חדשות סוף השבוע הוא בית לשני סוגים של תכניות: או תכניות שהן מדורת השבט כמו דודו טופז וארץ נהדרת, או בית קברות לתכניות שאף אחד לא רואה ביום שישי, כמו כל השאר. "הכול הולך" הוא הניסיון של רשת לעשות משהו עם זמן השידור הזה, שבפעם האחרונה היה שייך לאייל קיציס.

במשפט פשוט, "הכול הולך" הוא משחקי מסיבה בסלפסטיק. זיהוי מילים ושירים בפנטומימה, ציור אותיות בעזרת הגוף ומערכונים שמשוחקים בבמה משופעת הם משחקים נהדרים למסיבה, אבל לא בהכרח לתכנית בפריים טיים. ככל הנראה דביר בנדק אמור להיות דרו קרי. רק מה? מי שמבצע את המשחקים האלו הם קומיקאים ושחקנים מוצלחים (ברובם). למרות בחירות צילום מוזרות, שנראה שמתמקדות דווקא בחלקים הפחות מצחיקים של האולפן, עדיין מדובר בבידור קל משקל (הא! בדיחת דביר בנדק!). השאלה היא כמה תכניות יהיה אפשר להחזיק לפני עייפות החומר. (שלמקו Gras)

***
מה יהיה לנו השבוע?
 8-15 בנובמבר

ביום שבת: שוות בקליבלנד מסתיימת (yes קומדיה)
ביום ראשון: אוליב קיטרידג' (yes Oh)
ביום שני: חדר החדשות 3 (yes Oh), בשבוע שעבר עם ג'ון אוליבר מסתיימת (HOT3)
ביום שלישי: הנגיף מסתיימת (yes אקשן), היחידה מסתיימת (HOT3)
ביום רביעי: הקאמבק 2014, קבלו אותי 2 (yes Oh), לרקוד על הקצה מסתיימת (HOT3)
ביום חמישי: הוחלפו בלידתן 4 ומקום בלב מסתיימות (yes דרמה), איש חשוב מאוד מסתיימת (HOT3)
בשבת הבאה: שני גברים וחצי 12 (yes קומדיה)

שידורים חוזרים ויומיות:
ש"ח: מקימי, א'-ה', החל מיום ראשון (HOT3)


אוליב קיטרידג' (Olive Kitteridge)
מיני סדרה בת 4 חלקים אודות עיירה שלווה למראית עין, בניו אינגלנד, המחביאה רומנים אסורים, פשעים וטרגדיות. הסיפור מתפרס על פני 25 שנים, ומובא דרך עיניה של אוליב קיטרידג', מורה למתמטיקה בחטיבת הביניים. עם פרנסס מקדרמונד, ביל מאריי, וריצ'ארד ג'נקינס ("עמוק באדמה"), רוזמרי דוויט ("מד מן") אן דווד ("הנותרים").


© 2014 Home Box Office, Inc. All rights reserved


***


רוצים לכתוב לממיר הבא? צרו קשר: editor@tve.co.il

תגובות (7)