ארכיון המסך המפוצל > 2002

סכפ``ש באפי: ``הגופה``

פרק שישה-עשר: The Body

מאת: JW & Which Witch
פורסם בתאריך: 16/08/2002

שם המשחק בפרק הזה הוא ניכור. כדי להדגיש רגעים שהם דרמתיים באופן קיצוני, הולכים על הקיצוניות ההפוכה. השיטה הזו מתאימה במיוחד ל"באפי", שבה מצד אחד כל אסון הוא גדול ודרמתי, ומצד שני היחס למוות הוא קליל למדי. מה עושה קוטלת ערפדים שכבר ראתה הכל ונלחמה בכל יצור ודבר על-טבעי, כשהדבר הטבעי ביותר בעולם - המוות - טופח לה בפנים? כל המערכות משתתקות, העולם הגדול על כל בעיותיו, מפלצותיו, הסכנות בו הוא נמצא ותפקידה העיקרי של באפי בכל זה, מצטמצמים לבית ברחוב רובלו 1630. "התמונה הגדולה" לא קיימת, הכל הופך לרגעים קטנים - הספרות שעל מכשיר הטלפון, החצאית של ג'ויס, הפה של הפרמדיק שנותן אינפורמציה לא רלוונטית.

ג'ויס מתה, ואנחנו, כמו באפי, לא יכולים להבין את זה מיד (למרות שלנו היה שבוע שלם להתכונן לזה). זה לא מתקבל על הדעת, זו חייב להיות טריק. תכף יהיה טוויסט-עלילה, והאמת תתגלה, וג'ויס תחיה. אבל זה לא קורה, כי מוות אמיתי הוא סופי ובלתי הפיך, והפרק הזה הוא המציאותי והריאליסטי ביותר שהיה בסדרה אי פעם. לא יהיה טוויסט בעלילה, כי "ג'ויס מתה" זו העלילה. אבל כמו באפי, אנחנו מוכנים ללכת רחוק עם הפנטזיה שג'ויס תחייה אחרי הכל, שיהיה פה "a beautiful miracle", כי ככה זה בטלוויזיה. דמויות לפעמים מתות, אבל לא הדמויות הראשיות, לא האנשים החשובים. לא אימא שלנו.



לניכור והבלבול תורמת גם סצינת הארוחה אחרי מנגינת הפתיחה. חג עם כל המשפחה והחברים, רוגע, נינוחות, אושר, רגעים קטנים של נורמאליות שחסרים כל כך בחיים של באפי. קשה להחליט האם הרגע הזה הוא אמיתי - זיכרון שחולף במוחה של באפי בשבריר השניה לפני שהיא רצה לעזור לאמה, או שמא רעיון, תמונה אידילית של משהו שכבר לא יקרה (האם במציאות יתכן שבאפי תספר בדיחות band candy שג'יילס וג'ויס יקבלו בטבעיות? מאוד יתכן שזוהי עוד פנטזיה קטנה, כמו ה"נס" שדמיינה באפי פעמיים במהלך הפרק, או כמו הרופא, שאומר דבר אחד אבל באפי שומעת דבר אחר - "אני חייב לשקר לך כדי שתרגישי יותר טוב").

התגובות של באפי בסצנת מציאת הגופה, הן הפוכות לחלוטין מדרך ההתמודדות הרגילה שלה עם כל משבר אחר. פה היא מתפרק, לא בטוחה מה לעשות, מבקשת עזרה ממקור חיצוני, חוזרת להיות ילדה קטנה ומבולבלת. כל הידע שלה כקוטלת לא רלוונטי כאן, והכוח שלה לא עוזר לה - להפך, הכוח המוגזם שלה שובר צלע בזמן ניסיונות ההחייאה שלה. ועם כל הניסיון שלה עם מוות על צורותיו השונות, גם מידיה, כשהיא ניצבת מול מוות אמיתי, חשוף, קרוב, התגובה שלה היא איבוד שליטה, והיא אפילו מקיאה.

באפי: "היא קרה."
מרכזנית: "...הגופה קרה?"
באפי: "לא! אימא שלי! ...שאני אנסה לחמם אותה?"


באפי לא מסוגלת לעשות את ההבחנה בין ג'ויס, האדם, האימא, לבין הגופה, הגוף המת. רק כשהיא בעצמה אומרת את המילה, כשהיא בעצמה משמשת בביטוי "הגופה" ("אנחנו לא אמורים להזיז את הגופה!") היא פתאום מבינה, מבינה באמת, שאימא שלה מתה. העולם שלה מתנפץ.

אבל, החיים ממשיכים. אחרי שבאפי מקיאה על השטיח, היא פותחת את הדלת האחורית ומביטה החוצה (מעולם לא ראינו אותה כל כך חשופה; ללא איפור, ללא הגנות). השמש שוטפת את הפנים שלה, ילדים נשמעים משחקים, פעמוני רוח מצלצלים בעדינות. האנשים האלה לא יודעים שהעולם של באפי התנפץ, מבחינתם אין חשיבות לאסון שנחת עליה. החיים שלהם נמשכים. כתמיד, העולם שתלוי בבאפי כל כך, לא מחזיר לה באותה מטבע ולא מכיר בחשיבות שלה. זה לא נראה הוגן, אבל אלה החיים. ככה זה במציאות. כשהאסון קורה לך עצמך, זה לא נתפס שאנשים ממשיכים ללכת ברחוב ולא מודעים בכלל שמשהו קרה. זאנדר מקבל דו"ח חניה. אין לו חנינה מדברים פעוטי ערך ויומיומיים רק מפני שהוא באבל.



ווילו לא יכולה להחליט מה ללבוש, איך להתנהג. מה הדימוי שהיא צריכה לשקף עכשיו? היא יודעת שהיא צריכה להיות תומכת בבאפי, אבל היא בעצמה צריכה תמיכה. הכל נראה טיפשי וטריוויאלי: "למה על כל החולצות שלי צריכים להיות דברים טיפשיים? למה אני לא יכולה להתלבש כמו בוגרת? אני לא יכולה להיות בוגרת?". המצב הזה מצריך כוחות, סוג של בגרות, שווילו לא הייתה צריכה עד עכשיו, גם אם כל מה שראתה ועשתה עד היום.

גם זאנדר לא מצליח להתמודד. הוא בכה בדירה, והפחיד את אניה. אח"כ הוא שחרר מתח כשתקע את האגרוף שלו בקיר (מאוד גברי). הוא מחפש אשמים, פנים שאפשר לצייר על המטרה - גלורי (הפתרון העל-טבעי שכל-כך טבעי להם), או אולי הרופאים המזניחים. "דברים לא סתם קורים" בעולם של הסקוביז. תמיד יש רשע ויש אשם, ובאפי מוצאת אותו ומחסלת אותו. אבל במקרה הזה, בסופו של דבר אין אשמים. יש דברים שפשוט קורים, אבל החבורה, כמו שאר האנושות במשך אלפי שנים, לא מצליחה לתפוס את זה, להבין את זה. והיחידה שמסוגלת להגיד בקול רם את מה שכולם חושבים, היחידה שאין לה את המנגנון שמסנן את המחשבות למה שנהוג ולא נהוג להגיד בכל מצב, היא אניה:

"אבל אני לא מבינה! אני לא מבינה איך כל זה קורה. איך אנחנו עוברים את זה. כלומר, הכרתי אותה, ועכשיו יש רק... גופה. ואני לא מבינה למה היא לא יכולה פשוט לחזור חזרה לתוך הגוף ולא להיות מתה יותר! זה טיפשי. זה אנושי וטיפשי. וזאנדר בוכה ולא מדבר ואני שתיתי מיץ פירות וחשבתי, טוב, ג'ויס לא תשתה יותר שום מיץ פירות, אף פעם, והיא לא תאכל ביצים או תפהק או תבריש את השיער, אף פעם לא, ואף אחד לא מוכן להסביר לי למה!"

ווילו: "אנחנו לא יודעים איך זה עובד. למה."


אז למרות שכולם יודעים את כללי הטקס, ומדברים על חדר-המתים וההלוויה, ופרטים טכניים אחרים, אף אחד לא יודע באמת איך עוברים את הרגע הזה. אין להם מה להציע לבאפי מלבד מילים ריקות. "נלך. נתמודד. זה מה שאנחנו עושים." ושוב, כל הניסיון שלהם כלוחמי-ערפדים, או אפילו כחברים טובים, לא ישמש אותם במקרה הזה, לא באמת. "איך נעזור לה?" שואלת אניה. איך, כשהם כולם צריכים עזרה בעצמם? לבסוף טארה, ה"חיצונית", לכאורה זו שהכי מרוחקת, אבל גם זו שעברה חוויה דומה בעבר, היא זו שיודעת להגיד את הדבר הנכון לבאפי.

***

בפרק הזה אנו רואים לראשונה שמץ מהחיים האחרים של דון, החיים שלה מחוץ לבית, במקום המתאים לילדה מתבגרת - בית הספר. זה מקום שהיינו רגילים לבקר בו הרבה (שלוש עונות), אבל פתאום הוא נראה לנו זר, ודרך העיניים של דון גם עוין. בסך הכל זוהי מציאות מאוד רגילה של טינאייג'רית מתוסבכת - אבל לדון יש גם את באפי וכל המטען הלא-נורמאלי שבא יד ביד עם החיים של הקוטלת. עוד פחות משבאפי מסוגלת לקבל את המוות הזה, דון מוכנה אליו. היא נשברת ושוברת לנו את הלב.

נוצר איזשהו ניכור בין האחיות. באפי מרגישה שדון מאשימה אותה במוות, ולא באמת מאמינה לה שג'ויס מתה. יש בזה משהו - דון רוצה לראות את הגופה. היא הולכת להתעמת עם המוות של אימא שלה, הדבר האנושי, הבסיסי הזה, אך שוב עולמה של הקוטלת מתערבב, ובאפי ודון נאלצות להלחם בערפד (שוב, היקום לא נעצר רק כי אימא של הקוטלת מתה).




התמונה הסופית מקבעת את ההבחנה שהוצגה לנו בתחילת הפרק - ההבדל בין ג'ויס האדם לג'ויס הגופה.


"היא קרה?" שואלת דון, חוזרת על דבריה של באפי לפני שהשלימה עם המציאות של הגופה.
"זו לא היא. היא איננה."
"לאן היא הלכה?"



דון כמעט נוגעת בגופה, אבל לא נוגעת. היא לא עושה את הצעד שבאפי כבר עשתה, וזה מראה שעבור דון ההבחנה הזו לא התקיימה. היא עדיין רואה בגופה את ג'ויס, את אימא שלה, דבר שיכול רק להקשות עליה בעתיד את תהליך ההתגברות.

***

הרבה דברים נאמרו על ג'וס במשך השנים, אבל אין ספק שכולנו נותרנו פעורי-פה מול המלאכה שעשה בפרק הזה. מעבר לתסריט המבריק, החסכני, המהפנט, שקורע לנו את הלב, יש פה עבודת בימוי שתומכת בתחושת הניכור והניתוק.

ללא מוסיקת רקע שתתמוך ברגעים הדרמתיים, הכל נשען על המשחק, העריכה, ותנועת המצלמה. הרבה מניפולציות קטנות נעשות בנו בפרק: קלואז-אפים (לחיצי הטלפון), משחקים של נקודות מבט (באפי רואה רק את הפה של הפרמדיק), המצלמה נשארת על תמונות הרבה מעבר למה שצריך בדרך כלל, המצלמה נשארת קבועה בנקודה אחת בעוד הדמויות יוצאות ונכנסות מהמסגרת (זאנדר פוסע), ההליכה הארוכה של הרופא במסדרון, מהחדר בו הוא מסדר את הגופה אל החדר בו מחכה המשפחה האבלה, המטמורפוזה של ג'ויס מול עינינו - מאישה לגופה, וכו'). הכל תורם לסופר-ריאליזם שהפרק מנסה ומצליח ליצור, ועדיין יש מספיק רגש בכל זה כדי לזעזע אותנו ולרגש אותנו. האנשים שאנחנו אוהבים כואבים, ואנחנו איתם.

אין בפרק הזה קומדיה. גם הבדיחות שיש צובטות את הלב (ווילו מתנדבת ללכת מכות עם זאנדר), או אירוניות ואכזריות (הסוודר שווילו מחפשת ואניה מוצאת ומניחה במקום, הדו"ח שמקבל זאנדר, הדאגות הטיפשיות של דון בבית-הספר). קשה לתאר סדרה אחרת שהייתה מצליחה לעזוב את הנוסחה המקובלת שלה לפרק שלם, לעבור את זה כל כך יפה, ואז גם לשוב ל"עסקים כרגיל" בפרק הבא. אבל זוהי "באפי", שממשיכה להגביה את הרף.

***

בהיעדר תמונה כוללת בעלת משמעות, מצטרפים הפרטים הקטנים בפרק אחד לשני ומנסים לצור מעין אווירת מציאות מעוותת ואינבידואלית. להלן חלק מהאלמנטים היחודיים שבפרק ונסיון פרשנותם בהקשרם:

קלוז-אפים מיוחדים:
* לחצני הטלפון – הקשר עם העולם החיצוני.
* הקו השטוח במכשיר ההחייאה – מצבה הנוכחי של ג`ויס.
* השפתיים הזזות של הפרמדיק – אין עיניים (נשמה ואנושיות) אלא מכניות ופרטים יבשים בלבד.
* האיור של דון – מציירת את החלל שבפנים, מדגישה את השחור שמסביב.
* הדם של זאנדר – תמצית החיים ושבריריותם.

סאונדים מודגשים:
* מכונית שנוסעת ברחוב לפני בוא הפרמדיקים, פעמוני הרוח, צחוק של ילדים – העולם שממשיך כהרגלו.
* מגבת הנייר שסופגת את הקיא אט אט – השתלטות אלימה, האכלות החיים ע"י המוות.
* ג`ויס שמוכנסת לתוך שק גופה, המספרים שגוזרות את בגדיה, הורדת כפפות הגומי – תהליך ההפיכה לגופה.
* מסדרון בית החולים: הצעדים, העגלות, הדלתות – האווירה המנוכרת והמדכאת.

ההתנהגות האירונית של באפי, שנובעת מההלם ומחוסר האונים:
* מצניעה את רגליה של ג`ויס ומסדרת את החצאית שלה לפני בוא הפרמדיקים
* מאחלת "Good luck" לפרמדיקים שהולכים לקריאה נוספת
* מתנצלת בפני טארה על חוסר הנוחות שנגרם לה

צחוק הגורל, החיים האירוניים שצוחקים לנו בפנים:
* דו"ח החניה הצפוי של זאנדר
* הסוודר הכחול של ווילו שנמצא תחת עיניה

שמות וכינויים בעלי משמעות מיוחדת:
* Body
* Cold
* She

עובדות טכניות:
* הפרק מכיל את הנשיקה המצולמת הראשונה בין ווילו וטארה (קטע שצונזר בסטאר וורלד), שיצרה תקדים עבור רשת ה-WB בנושא נשיקות חד מיניות עבור בנות על מסך הטלוויזיה.
* ג`יימס מרסטרס לא מופיע כלל בפרק.
* "The body" הוא הפרק בעל הכי פחות התרחשויות על טבעיות, נוכחות של שדים ומפלצות, סצינות אלימות ופעילות גופנית, בכל הסטוריית הסידרה.
* באחת מפרשנויות ה-DVD, הודה ג`וס כי שילב את סצינת הכריסטמס בתחילת הפרק בכדי למנוע מהופעת הקרדיטים הפותחים של שחקני המשנה וחברי ההפקה על גבי הסצינה המשמעותית בה מוצאת באפי את גופתה של אמה.

תגובות (42)