קבלו, בבקשה, את השלב הבא באבולוציה: אושרת קוטלר. אנקר-וומן אקסטרה-אורדינר, שהתחילה נחמד, התגלגלה לבסדר, ירדה לעוד אחת, הידרדרה לממש סתם אחת, ובבקשה, מחיאות כפיים, קבלו את הדבר הבא, אושרת קוטלר. צריך להגיד הדבר הטוב הבא, אבל, מכיוון שהיא כאן כבר ממזמן, מכיוון שזה לא חידוש, מכיוון שזו רק השבחה של הזמן, של הזמן והרבה עבודה, אז, פשוט, בבקשה, קבלו אותה, אושרת קוטלר.

תמיד היה נעים לראות אותה, אבל את נעים תשמרו לכיתה ג` ולטוסיק של סאיב עריקאת. היא עוברת מסך. הם כולם עוברי מסך. היא רהוטה. רובם רהוטים. היא אינטיליגנטית. חלקם אינטיליגנטים. אבל, וזה הדופי, לא משנה מה אתם כן, מבפנים או מבחוץ, כשאתם מול הטלה-פרומפטר, כשאתם מראיינים או כשאתם מציגים, בטלוויזיה, זה לא תמיד עובר. וגם אם זה עובר, זה עובר צולע. יש שם, ברחוב, המון אנשים, שעל הדף לפחות, יש להם יותר, הרבה יותר, אבל מול הטלוויזיה אין להם כלום. או אולי, כלום פלוס, אבל עדיין כלום שמום. כל החוכמה, אמרה התורה, זה לשדר את זה, ואם חשבתם שלשדר את זה במציאות זה קשה, מול המסך הקטן שלכם זה הרבה, אבל הרבה יותר מסובך.

הרבה זמן היא הייתה עוד אחת. לא רעה, אבל לא טובה במיוחד. או אולי, טובה, אבל כאן זה נגמר. אפשר להגיד שהיא כמו יין ישן, אבל אנחנו לא טיפוסים קלישאות וואנה-בי, וזה גם לא בדיוק נכון. כי יין ישן פשוט נמצא שם. שוכב במרתף. מתיישן שמא מתיישן. מסריח מעץ שמא מסריח ממה שזה לא יהיה. קוטלר, בניגוד ליין, עבדה על היישון הזה שלה קשה, קשה מאוד. היא סיגלה לעצמה חן שלא ייראה מלוקק מדי. השכל תמיד היה שם, אבל עכשיו הוא גם דופק הופעות באמצע לה-גרדיה. אומנות הראיון, מסתבר, אפשר להיוולד איתה ואפשר שלא, אבל בהחלט אפשר ללמוד אותה, וככה קוטלר, קוטלר "שלנו", תגידו בגאווה, היא משלנו, למדה את הכל.



מרבית המראיינים בטלוויזיה לא מבינים מהחיים שלהם. לא בגרוש ולא בניקל. מה שהם עושים זה להקריא את החומר שהתחקירנים הכינו להם. לצורך העניין, התחקירנים, לא רק שמבינים יותר, הם גם אינטיליגנטים הרבה יותר (ומרוויחים הרבה פחות). ככה רצתה האחות של הגורל. אבל מה לעשות, לראיין זה לא רק לצטט את מה שאחרים אמרו לך לצטט. לראיין זה להיות רגיש אבל ענייני. לראיין זה אקט פסיכולוגי של חילוץ מידע מהמרואיין שלך, לדעת מה הנקודות הרגישות, לדעת איפה ללחוץ ומתי לעקוף, איך לעקוף, לדעת להיות נעים כי רק ככה מחלצים מידע אבל לא נעים מדי בשביל שזה לא ייראה הסחבקייה של חושחש הבלש. לדעת לראיין זה לדעת פסיכולוגיה, לדעת אנשים, לדעת את המדיום ולדעת לאן חותרים. רובם לא יודעים את זה, קוטלר ידעה, אבל עם הזמן, ועם משבצת השידור החדשה, קוטלר חזרה, וקוטלר שידרגה את עצמה בגדול.

היא נעימה לעין. היא נעימה למחשבה. היא לא רק שואלת בשבילכם, היא גם מחדשת בשבילכם, ותהיו כנים ותסתכלו מול המסך הזה שלכם, כמה מראיינים כבר מחדשים לכם משהו, כמה כבר שווה לכם לראות אותם ואתם לא יושבים מול המסך וצועקים "למה, יא חתיכת מריה-קרי וואנה-בי שכמותך, לא שאלת את זה?". ואת החבילה הזו, היפה הזו, היא מציגה לכם בפוזה שאתם יכולים לאכול. היא לא משדרת תקיפות (ע.ע. שלי יחימוביץ`), היא לא משדרת צביעות (ע.ע. שלי יחימוביץ`), היא לא עקשנית על ניוטרל (ע.ע. שלי י`.) והיא לא טורבו ברוורס (ע.ע. יחימוביץ` ש`). תופסת את המרואין, לשה אותו, אמפטית במידת הצורך, חסכנית כפליים ונורא נחמדה אבל ממש לא מתוקה.

אה-לה-עצמות-היבשות.

אה-לה-לא-שלי-יחימובייץ.

ולסיום כפליים. בחיים בכלל, במדיה בפרט, ככל שאתם עולים למעלה, ככה יותר קשה להישאר. מה גם שברגע שאתם מודעים לשלב שבו הפכתם לגימיק, רובכם לא תצאו ממנו, ורק המעטים יצאו, ועוד לכיוון הנכון. לצורך העניין, כשג`ורג` קלוני ידע מה החיוך שלו שווה, הוא לא היה שווה כלום. אחר כך הוא עבד עליו, שיחק איתו, והיום הוא חזר להיות מה שהוא היה במקור. בערך לפחות. נורא קשה לצאת מהגימיק, נורא קשה לשבור את שלב היעל שטרנהל. את השלב שבו אתם יודעים שאתם טובים, ואז לאן. ולצערנו, הלאן הזה בדרך כלל רק יורד למטה. ככה רצתה הסבתא של הגורל. וקוטלר עשתה את זה. כבר לא הכי צעירה בעולם. כבר לא בת 16. כבר לא משוועת, לא כמו פעם, למסך, כבר לא צריכה להוכיח יותר מדי דברים, אולי מלבד לעצמה. היא עשתה את זה, והיא עשתה את זה בגדול. לא הדבר הטוב הבא.

הדבר הטוב עכשיו. תנו לה כפיים. באמת שמגיע לה יותר מלכולם.

אבל ממש מכו-לם.