טלוויזיונית, לפחות טלוויזיונית, יש משהו נורא מעניין בבן לאדן, כי אם הוא השטן אז הוא בהחלט יודע לעשות טלוויזיה. וכמה שזה יהיה מגעיל להגיד, הוא גם יודע לעשות טלוויזיה טובה. טרור, בסופו של דבר, משתמש ביכולות המערביות על מנת לפגוע בבטן הרכה, בעזרת הטכנולוגיה, הכישורים, ויותר מכל, הטרור לעולם לא היה מגיע לדרגה שהגיע, בארץ ובחו"ל, אילולא הטלוויזיה. שמכניסה את גל ההדף לכל בית, שמשמיעה את הצעקות בדולבי-סוראונד, כשהצלם רץ אחרי השוטר שרץ אחרי אין-לו-מושג, זעקות הדמים, וההרגשה הזו שגם אם אתה במעלות תרשיחא, הבניינים האלו נפלו סנטימטר ליד הבית. מה שלא מצולם לא נכנס ללב, לא המילים ב"הארץ" ולא הצהוב של "ידיעות", והטלוויזיה, היא-היא, לצורך העניין ורק במקרה הזה, הכלי של השטן.

יש משהו נורא מעניין בבן לאדן מאחר ומדובר במותג. איש שפועל לא מהיום ולא מאתמול בסצנת הטרור העולמית, האיש שלידו קרלוס שיחק גוגויים ועראפת הוא החרצוף האולטימטיבי, האיש שעל-פי התקשורת אחרי לכל דבר רע שקורה על האדמה, ועדיין, לא ידענו, לא שמענו, מי הוא באמת? הרי, בבחינת התקשורת, הוא נעלם מוחלט. בעיתונים העורכים עדיין לא החליטו איך לאיית לו את השם (מסיבות נכונות, אם כי חוסר ההתמדה דיי אווילי), יותר מאשר מנהיגי העולם החופשי רודפים אחריו הוא רודף אחריהם, ובאופן כללי, לעומת "אנחנו נלמד אותו מה זה" (ג`ורש בוש על השטן החדש), בן לאדן נראה הרבה יותר מרשים, למרות שנראה כמו נעל, הרבה יותר מאיים, למרות שנראה כמו מורה בבית ספר איסלמי, והכי חשוב, לצורך העניין, בן לאדן מיתג עצמו (וממש לא לבד), בבחינת הרוע עלי אדמות. שהורג. שרודף. שעושה פה הכל.

אי אפשר להאשים את התקשורת, כי אם כל אירגוני המודיעין נכשלים בלהבין את הדמות, שלא לדבר על לתפוס אותה, אז לתקשורת לא נותר מה לעשות אלא להיות מוזנים ממקורות ממשלתיים, ובכך, לצורך העניין, גם לרקוד לפי החליל. אלו הצלילים שאומרים שלא משנה מה יגיד ג`ורג בוש, גם אם יאשים את בן לאדן ביצירת מגעים עם חייזרים מאוראניוס במטרת השתלטות עוינת על דולנאד דאק, ובין אם בזה שהוא יושב כל לילה ליד הקרחונים ועושה פוו אחד גדול כדאי להציף את כולנו. התקשורת תשדר, הטלוויזיה תיתן במה, כולנו נהנן ונגיד, כן כן, הוא בן אדם רע. רע מאוד. מאוד מאוד רע.
מאוד. מאוד. רע.

אבל בן לאדן הפך ליותר מהארכי-מחבל בן זמננו. לכל דור הבייביבומרס שלו, לכל דור, מסתבר, גם המחבל שלו, ורצוי עם שם קליט, פוזה מדברית ונתיב דמים כלל עולמי. האיש שסחט יותר דקות תקשורת בחודשיים האחרונים מאשר עשרות אלפי הרוגים שחומי-עור במדברות אפריקה, האיש ששגור בכל בית שמחובר לטלוויזיה, לטוב או לרע, ולעזאזל, האיש שכולם מאשימים אותו בכל דבר, מאיימים לתפוס אותו, לנקנק אותו, ובין לבין עושה לכל העולם וסבתא שלו, שוב פעם, בית ספר. כי בכל פעם שההיט איטס דה-פאן, דה שיט קאמס באק. פה נגד סוריה, שם נגד ירדן, רשתות העברת כספים באירופה, מאחזים בגרמניה, ניסיון חדירה לישראל, מלחמות הצ`צ`נים וכל דבר שזז על פני כדור הארץ, קבלו, קבלו את בן לאדן.

כי הוא הרשע, הווילן האולטימטיבי. כי הוא הפך לסוג של מלאך שטני, שגם איאן פלמינג לא באמת יכול היה להמציא, בטח ובטח לא לעשות שזה יראה אמין, כי הוא חוזר בכל פעם שמישהו מספיד אותו. כי אף אחד, עדיין, לא הראה לנו איך הוא אשם, מה הוא עשה, ראיות מוצקות. אפילו את זה הם מתקשים להשיג. החתול שנוחת כל פעם על הברכיים, עם המבט הסמי-מלנכולי על הפנים, בבחינת מה הם רוצים ממני, ועד לפיגוע הבא. מי בתור הבא. מי הבא בתור.

המותג של בן לאדן נראה היום בלתי נתפס, כשמצד אחד הוא מחזיק את כולנו בצוואר, מצד שני לראות את ג`ורג` בוש בנאומים הוליוודים סתמיים, ומצד שלישי ההרגשה שהנה, השטן מהלך בקרבנו ואי אפשר לעשות עם זה כלום. אם סופרמן לנצח יהיה הגוד-גיי, בטייטס כחולים עם בולבול קטן, ג`ל שאין לאף אחד מושג מאיפה הוא מגיע והרצון לעזור, בן לאדן הוא האנטי-גיבור האולטימטיבי שעושה לכולם בית ספר. שמוכיח שלוקס זה לא כל מה שצריך. שמוכיח מה בן אדם אחד יכול לעשות, עם המון פסיכולוגיה, עם המון דם, והכי חשוב, עם קאמרז-און ורולינג. תפס את העולם באמא של האשכים.

מטורף, אולי.
גאון, סביר להניח.
מצריך הגדרה מילונית חדשה,
אכן כן.
חתיכת מנוול,
מי כאן מתווכח.
איש הטלוויזיה מספר אחד,
ללא ספק.

אפילו ללא ספקתיים.