תוכנית הבידור הישראלית הראשונה שיצא לי לראות בטלוויזיה אחרי שעליתי לארץ, הייתה הקלטה של "פליטת פה" של דודו טופז. כן, כן, משה, האורנג`דה, אוסטרליה. בואו נאמר שבקושי הבנתי את מה שהוא דיבר עליו, אבל היה נחמד לראות, להתרשם, להשוות לטלוויזיה הרוסית היבשה של אז. יחסית אליה, דודו היה יכול להיחשב למלך הבלתי מעורער של הבידור הטלוויזיוני.

דעתו של דודו על עצמו, ככל הנראה, נעה באזור הזה בערך, למרות שאני די בטוח שלא יצא לו אף פעם לצפות בשידורים ממוסקבה. ככל הנראה, תוכניתו החדשה תהיה זהה בפורמט שלה לתוכניותיו הקודמות, וזה לכשעצמו סיכון, אשר אותו יכול לקחת רק אדם עם דעה חיובית יתר על המידה על יכולתו הבידורית. אחרי נפילת הרייטינג של העונה הקודמת, הייתי שוקל משהו קצת שונה.

בעונה הקודמת, ניסו במערכת "ראשון בבידור" לייחס את השפל במדרוג התוכנית למצב הבטחוני. בתוכנית הוכנסו מייד כמה שיפורים ושינויים, כגון ה"מלאכיות", שניסו לעזור לאנשים בצורה עוברת מסך. "עובר מסך" משמעו שנרקומנים, ערבים שסובלים מהסגר בג`בליה, או סתם אנשים שהולכים להתאבד, זה לא פוטוגני ולכן אין הם ראויים לעזרה טלוויזיונית. על העזרה הזו אפשר כמובן לפתח סאגה שלמה, אבל לא אשפוך כאן זבל מיותר, ורק אומר שהקטע עם האיש שערבים כל הזמן גנבו לו כבשים היה פוטוגני. ולאלה ששכחו, אשמח להזכיר.

היה-היה איש מובטל אי שם במושב ליד ירושלים, שהחליט לגדל כבשים לפרנסתו, אך אבוי - ערבים מהכפר השכן כל הזמן פילחו לו אותם. אז דודו והמלאכיות ארגנו להם סיוע הומניטרי מצולם למופת - בייחוד ביקור בתו של אותו רועה צאן שלומיאל בחווה (החווה כרגע היא של הבנק, אגב) של ראש ממשלתנו אריק שרון. והוא, לאחר כמה צחוקים אופייניים ודבר-מה קטן לאומה (ראו ערך "מצביעים") הגיש לילדה מתנה יפה וסימבולית - כבש ע-נ-ק-י, מזן סקוטי, כך נדמה לי. הקטע כמובן היה שלם יותר אילו הילדה הייתה קוראת לכבש "עומרי" בפרץ של רגש פתאומי, אך זמן המסך נגמר, המלאכיות, הילדה, והאבא שניסה להיות דוד המלך בתחילת דרכו, חזרו אל האולפן. מי שלא חזר היו הצופים, שבהפסקת הפרסומות הקרובה פשוט העבירו לערוץ 3. בצדק, אגב.

הקהל הישראלי נוטה להימשך לתוכניות בעקבות העובדה הפשוטה ש"חבר שלי צופה". בסוציולוגיה קוראים לקהל כזה "עדר". אבל מה - גם בעדר יש כבשים ויש כבשים. יש כבשים שהולכות למוזיאונים, שומעות מוזיקה של בטהובן להנאתן (טוב, גם בוב דילן נחשב) ולא סובלות בולשיט מיותר, ויש כבשים שבשבילן יובל פרי הוא שיאה של התרבות המודרנית, והבילוי האופטימלי הוא "נעים בגב" עם צלחת פיצוחים ליד. קיצוניות כזו בקהל היעד הישראלי הוגדרה בעזרת זוג דמויות - "מסעודה משדרות" ו"גברת גולדשטיין מרמת אביב".





אז נכון שדודו טופז מעולם לא כיוון לטעמם של אלה שיש להם מנוי לאופרה מגיל שנתיים, אבל היה נחמד אילולא היה מכוון את תכניתו כל-כך לתוך טעמה של מסעודה. קצת יותר גבוה יתקבל בברכה ברוב הציבור, כאלה שבאים בערב מהעבודה, מרימים רגליים ורוצים שיכניסו להם דייסה מעובדת היטב למוח, ללא צורך בלעיסה מחשבתית. רוב התוכניות בטלוויזיה המסחרית עושות מעל ומעבר על מנת להצליח בהפשטת תהליך קליטת החומר, והפיכת התכנית לדייסה ג`אנקית. יתרה מזו, חלקן אף מצליחות לייצר את התוצר הסופי של העיכול, ישר, ללא צורך בשום השתתפות של צופים בעניין. תוכניות כאלה, כפי שבוודאי אתם יודעים מניסיונכם, לא זוכות לצופים שיישארו אחרי הפרסומות, חוץ מפרופסורים לתקשורת שמנסים להבין איך דבר כזה יוצא למסך.

דודו טופז היה שנים רבות מלך הבידור בארץ, ואפילו הצליח להביא רייטינג של מעל חמישים אחוז בעידן של טלוויזיה רב-ערוצית - הישג לא ייאמן לכשעצמו. אך לכל דבר טוב מגיע סוף, וכך גם לרייטינג הגבוה של "הראשון בבידור" שהחל לרדת פתאום לשפלים עליהם דודו רק קרא קודם בעיתון. אז הוא ירד נמוך, ועוד יותר נמוך, ועוד ועוד, הכל על מנת להתאים עצמו לכושר הספיגה המוגבל של עמישראל, אך כתוצאה גם התוכנית התקלקלה וגם הרייטינג לא הוכיח את עצמו. עכשיו דודו מתחיל עונה חדשה, ולי רק נותר לקוות שנלמדו לקחים מהעונות הקודמות, ושבמערכת התוכנית מבינים שזריקת כדורי שוקולד לפיה של בחורה שמנה רק מגעילה את הקהל, ולא מביאה לשום דבר טוב.

דודו, הפנמת?